בשבת האחרונה של אוקטובר תומרן שמעון פרס על ידי שני האנשים האיטיים ביותר בפוליטיקה הישראלית, חיים בר-לב ודוד לוי, לחזור ולצאת לקריית שמונה במה שנראה לידידים ואויבים כאחד, כאקט של התאבדות.

בר-לב, שמתוקף תפקידו במפלגה הוא גם אסטרטג ואחראי משימות, שלח את פרס לקריית שמונה בפעם הראשונה, והוא שהיפנה אותו צפונה בפעם השנייה.

דוד לוי בתוכנית "מוקד", בשבוע בו נשמעו קריאות לביטול העצרת, הגן על זכותו של יו"ר מפלגת העבודה להשמיע את דבריו בעיר הצפונית, למרות שראה בצעד עצמו ניסיון ברור לפרובוקציה.

לוי, שדיבר אל בני שיחו בטלוויזיה כאל דבילים מושלמים הזקוקים להזדמנות לקרוא את שפתיו מכיוון שהם איטיים מדי להבין את דבריו, סתם את הגולל על אפשרות המילוט של פרס מהמטוס המסתחרר שלו.

לוי, שדיבר אל בני שיחו בטלוויזיה כאל דבילים מושלמים הזקוקים להזדמנות לקרוא את שפתיו מכיוון שהם איטיים מדי להבין את דבריו, סתם את הגולל על אפשרות המילוט של פרס מהמטוס המסתחרר שלו

שמעון פרס ודוד לוין ב-1984 (צילום: IPPA, ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית)

בעניין קריית שמונה, היה פרס שבוי בידי הפיראטים של מפלגתו. הוא "הלך על הקרש", מונח לפיו היו מצעידים הפיראטים את אויבם מחוץ למעקה הספינה אל תוך המים צפופי הכרישים.

ב-14:30 בא המיניבוס ששכרה המפלגה לאסוף את פרס מדירתו בנווה אביבים. צהריים יפים, ימים ראשונים של סתיו. פרס יוצא ובא אל המיניבוס, עולה עליו ולוחץ ידיים מסביב. בחולצת תכלת, שיער תכלת, מכנסיים שחורים ונעליים חצאיות אלגנטיות, פרס הוא דוגמה חיה של המושג לבד על הקרח.

פרס יוצא ובא אל המיניבוס, עולה עליו ולוחץ ידיים מסביב. בחולצת תכלת, שיער תכלת, מכנסיים שחורים ונעליים חצאיות אלגנטיות, פרס הוא דוגמה חיה של המושג לבד על הקרח

הוא אינו מוגן על-ידי אף אחד מהליגה הראשונה של מפלגתו. לחברים הבכירים אין זכר, גם לא יהיה בהמשך. גם מהצעירים, הטורקים הצעירים שלו, אין יוסי ביילין, אין בועז אפלבאום, בטח שאין גדעון לוי. הם, במעין הפגנה של ספורט-אלגנט, נותנים לו לעבור את זה לבד. בא חיים וייצמן שנראה כטורקי צעיר אך לא משופשף.

רעיון המיניבוס, אגב, עלה עקב פניות רבות מצד עיתונאים לנסוע עם פרס לצפון. העיתונאים חשבו על הוולבו הנוחה של היו"ר ועל הבלעדיות, אך מכיוון שלא היה מקום לכולם, הוחלט על מיניבוס. עם פרס במיניבוס היו שלושה עיתונאים וחמישה צלמים, שזה אולי הרבה ליום שבת, אבל בטח לא אירוע עיתונאי.

הכתבה המקורית של רון מיברג על שמעון פרס, שהתפרסמה ב"מוניטין" באוקטובר 1982

נכונותו של פרס להיכלא למצב של אין נסיגה, שלוש שעות נסיעה, הזדמנויות שיחה והזדמנויות צילום, מתאימה למועמד הנמצא בריצה מעשית וכחלק ממערכת בחירות.

אלא שפרס רץ על ריק, רץ על חייו. צריך להעריך את האיש הזה, שהחל מעמדה לא סימפטית של מדינאי ממולח אוהב התכתשויות, מועמד אמיתי, והפך לאנדרדוג כמעט פתטי הרץ נגד עצמו ונגד הזמן.

פרס רץ על ריק, רץ על חייו. צריך להעריך את האיש הזה, שהחל מעמדה לא סימפטית של מדינאי ממולח אוהב התכתשויות, מועמד אמיתי, והפך לאנדרדוג כמעט פתטי הרץ נגד עצמו ונגד הזמן

"יום יפה היום", אמר פרס לאף אחד במיוחד כשעלה למיניבוס. הוא התיישב במושב הקדמי מאחורי הנהג, שילב רגל על רגל והביט החוצה מהחלון. בנסיעה צפונה דיבר פרס עם העיתונאים ונתן עצמו בנחת לצלמים שעברו קדימה וצילמו אותו על רקע הנוף החולף.

בחמש לערך, עם אור רך של שקיעה, אמר פרס, "צבעים רכים עכשיו" והוציא מסרק מתקפל כמו תער גילוח וסירק אחורנית את שיער התכלת שלו בתנועות קצרות. האינטימיות גדלה עם החשיכה. העיתונאים גחנו קדימה יותר במושביהם, התכבדו בסיגריות "קנט" הקצרות שלו. נוכח קריית שמונה המתקרבת לא הפך פרס עצבני יותר. הוא העצים את ההפנמה הרגילה שלו, הסתגר והשתתק.

שמעון פרס במסיבת עיתונאים, עם משה שחל מימין וחיים בר-לב משמאל, 1982 (צילום: IPPA, ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית)

* * *

הפמלייה של פרס המתינה בכניסה הדרומית לקריית שמונה, מחוץ לעיר. הייתה הוולבו שלו, ומכונית שרד גדולה מלאה באנשי ביטחון, כולם ליגה א', כאילו מנחם בגין עצמו דואג לשלומו של פרס.

מחיים וייצמן קיבל פרס פתק תדרוך קטן. הוא קרא אותו בעיון, שינן את הכתוב והחזיר לווייצמן. המעמד הזה, התדרוך בפאתי העיר, איפה שלפני כמה חודשים עברו הטנקים של צה"ל בדרכם לשחרר את קריית שמונה מאימת המחבלים, העצים את המסכנות של האירוע.

מהרגע שיצא מהמיניבוס באחד השיכונים של העיר, בדרכו לדירתו של רפי אבן-צור שנבחרה כדירת מערך לדוגמה, מתח פרס את פניו במין חיוך רחב ומאולץ, לחץ הרבה ידיים, ליטף ראשים של ילדים קטנים, שאל שאלות בנאליות של מועמד, ספג את מחיאות הכפיים, נע-נדחף לעבר חדר המדרגות הקטן ולמעלה לדירתו של אבן-צור.

מהרגע שיצא מהמיניבוס באחד השיכונים של העיר, מתח פרס את פניו במין חיוך רחב ומאולץ, לחץ הרבה ידיים, ליטף ראשים של ילדים קטנים, שאל שאלות בנאליות של מועמד, ספג את מחיאות הכפיים, נע-נדחף

דיירי הבית המשותף, לבושים בבגדים של יום טוב, לחצו ידיים, התרגשו מהאורח, הזדנבו אחריו במדרגות הצרות.

שמעון פרס בארוע ב-1982 (צילום: IPPA, ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית)

בדירה של אבן-צור ישב פרס בכורסת הכבוד. הסלון, בו הצטופפו עשרות אנשים, היה מכוסה אוכל מקיר לקיר. מטעמים מרוקאיים, חמוצים וחריפים תוצרת בית, פשטידות וממולאים, קווי אספקה של סיגרים חמים מהמטבח שם טיגנה אותם בשמן עמוק הסבתא בעת הטקס עצמו. בירות "אמסטל" ו"קרסלברג", ויסקי, משקאות קלים.

רפי אבן-צור, חתן השמחה – שמן, נמוך, צמיד זהב, שרשרת זהב, מעשן "וינסטון" – עשה כבוד לפרס. ילדי המשפחה שולחו בזה אחר זה ביו"ר. מאחורי גבו של פרס, שולחן קטן ועליו וידיאו-טייפ וטלוויזיה.

רפי אבן-צור, חתן השמחה – שמן, נמוך, צמיד זהב, שרשרת זהב, מעשן "וינסטון" – עשה כבוד לפרס. ילדי המשפחה שולחו בזה אחר זה ביו"ר. מאחורי גבו של פרס, שולחן קטן ועליו וידיאו-טייפ וטלוויזיה

איש הווידאו המקומי, "וידאו עזרא", עם שני פרוז'קטורים חזקים שהחום שלהם המיס את הצבע הפלסטי מהקירות, הנציח את האירוע. אבן-צור יקבל קלטת פרס לכל החיים. באו ויצאו שכנים, כולם אכלו. על ברכיו של פרס ישבו ילדות קטנות.

פרס (לאף אחד במיוחד): "נהנים קצת מהשקט?"

מילמול רעשני, חלקו לא ברור.

שמעון פרס מבקר בבית ספר בטבריה, 1982 (צילום: IPPA, ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית)

בן-אשר (עסקן מערך בקריית שמונה): "לפני שאנחנו נתחיל יש לי בקשה מיוחדת. שמעון אזולאי, תיכנס בבקשה".

נכנס שמעון אזולאי, לבוש שחור. מכנסיים, חולצה, משקפיים. לא נעים לו, הוא נבוך.

בן-אשר: "הבחור הזה קוראים לו שמעון אזולאי"…

פרס ממהר ללחוץ את ידו של אזולאי.

פרס (מחייך): "שמעון ושמעון"…

בן-אשר: "שמעון היה בין אלה שהפריעו"…

פרס: "כן? אתה הפרעת שמעון"?

אזולאי מושך כתפיים, מבוייש.

בן-אשר: "ושמעון היה זה שהופיע בטלוויזיה ואמר אני אפריע עוד פעם!"

פרס (מיושב): "כן".

IPPA, ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית (צילום: IPPA, ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית)

בן-אשר: "והוא הגיע למסקנה אישית שהוא רוצה לבקש ממך סליחה, והנה זו ההזדמנות".

פרס: "אני מעריך את זה מאוד"…

בן-אשר: "שאנו עושים את הסולחה"…

פרס: "כולנו יהודים, אני מאוד שמח שעשית את זה, אני מאוד שמח. בוא שמעון, שב".

בן-אשר (לאבן צור): "רפי, תכניס את בני המשפחה".

פרס (בקול רם): "תכניס את הנשים היפות שלך…(נזכר בפתק של וייצמן) איפה רחל? (בן-אשר נותן סימן עידוד) תבקש את רחל שתיכנס!"

אבן-צור (צועק): "רחל!"

רחל נכנסת.

פרס: "יש לך חמישה ילדים? לא הייתי מאמין. בני כמה הילדים?"

רחל: "מה זה?!"

פרס: "בני כמה הם? איזה גילים?"

רחל: "יורם 14.5, רונית 13.5, מוטי 12, אילנית 9, ימית 3.5".

פרס: "ימית? קראתם לה בשם ימית? (לאבן-צור) זה כשהפרעת לפינוי מימית?"

אבן-צור: "לא, זה כי אני אוהב את זה".

פרס (לרחל): "ומה השם שלך מהבית?"

רחל: "אדרי"

ראש עיריית בית שאן עם שמעון פרס ב-1982 (צילום: IPPA, ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית)

פרס: "זה כמו רפי אדרי?"

רחל: "לא, זה אדרי (בפתח), אני אדרי (בצירה)"

בן-אשר (בחגיגיות): "בשם בעל הבית אני מברך את שמעון, ואדגיש במיוחד את עצם העובדה ששמעון הסכים לחזור לקריית שמונה ולכבד אותה לאחר מה שקרה במתנ"ס המקומי. מאז היו פניות רבות והחתמות רבות של תושבים מכל השכבות של התלהבות ספונטנית של אנשים שנפגעו ולא קיבלו את מה שקרה במתנ"ס, הוקיעו את מה שקרה ופנו אליך פעם נוספת.

"בשם בעל הבית אני מברך את שמעון, ואדגיש במיוחד את עצם העובדה ששמעון הסכים לחזור לקריית שמונה ולכבד אותה לאחר מה שקרה במתנ"ס המקומי"

"אני שמח שקיבלת את קריאתם של תושבי קריית-שמונה והגעת היום. וכשפניתי לרפי ואמרתי, תארח את שמעון, הוא קיבל את זה בהתלהבות. רפי עצמו הוא פועל. פועל מלידה. אדם שעבד, איך שאתה רואה אותו (פרס מסתכל בחיוך עקום על רפי הגדול), במחצבות. אשתו ממשפחה מכובדת ועניפה בעיר, בסך הכל ציבור שעובד וחי בזיעת אפיים וכפיים, ואנחנו אצלו".

אחר כך הלך שמעון פרס לרחבת העירייה של קריית שמונה. הוא ישב על הבמה עם ח"כ רענן נעים, רפי סוויסה ודב זכין, מתוח ומסוגר, והביט קדימה במאה איש לערך שהיו ממוקמים טוב וצעקו "בגין, בגין", "פרס הביתה" ו"פרס בן זונה".

שמעון פרס מבקר בבית ספר בטבריה, 26 באפריל 1982 (צילום: IPPA, ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית)

במשך שעה ארוכה הם קפצו וזעקו, נבנים מהאדרנלין של עצמם, ובשעה שנואמי המערך התחלפו, שרו המקפצים "בן זונה יוצא ובן זונה נכנס". ופרס, שכבר מתורגל במחזות כאלה, ראית על פניו את ההכרה המאוחרת – כמו זו בסרטים המצויירים בה מגלה הגיבור שהאדמה נגמרה תחת רגליו והוא תלוי מעל תהום – שהוא והמערך כבר אינם בשלטון, שכל כללי המשחק השתנו, ושהשפמים והסמכות הקיבוצית של הגליל אינם משחקים תפקיד.

פרס, שכבר מתורגל במחזות כאלה, ראית על פניו את ההכרה המאוחרת – כמו זו בסרטים המצויירים בה מגלה הגיבור שהאדמה נגמרה תחת רגליו והוא תלוי מעל תהום – שהוא והמערך כבר אינם בשלטון

כמו גבר עמד פרס ונשא את דברו. צעק אותו, עצבני, כועס, נעלב, אולי פרס האמיתי הציץ לרגע מבעד לחזות המתונה והפסיבית שהיא-היא ארון המתים הפוליטי שלו מזה זמן מה. רק צלילי "התקווה", מוזיקה חורקת וצורמת שהושמעה במערכת ההגברה, סתמו לרגע את פיות מאה אנשי הליכוד – אנשים מכוערים ואלימים ההולכים אחר פרס לכל מקום, ומזכירים לו שהמדינה כבר אינה שלו.

בעת "התקווה" הופנו זרקורי הטלוויזיה לעבר גוש הליכוד, אור חזק ולבן, אור מקומם, ומתוך הקהל, שלא לחולל את קדושת ההמנון ברעשם, עמדו מפגיני הליכוד ובשקט מופתי, לקצב המנגינה, נתנו לפרס יד מושטת ואצבע אמצעית מכופפת, הלוך וחזור, נא באוזן, כחיה פצועה בעלת זרועות המסרבת למות.

בדרך הביתה, לנווה-אביבים, הקשיב פרס במיניבוס ל"מבט" המועבר בשידור חי בגלי צה"ל. מנשה רז סיכם בשיחת טלפון את רשמיו מקריית שמונה. "קולני, אבל לא נורא, העיקר שעבר". פרס לא הזיז שריר.

יצחק רבין ושמעון פרס בוועידת מפלגת העבודה, 1982 (צילום: IPPA, ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית)

אחר כך סיפר אריה אורגד על נכונותו של יוסי שריד להיפגש עם אנשי אש"ף ברומא. אחר כך הובאה תגובתו של ח"כ אליהו שפייזר לשריד, שמיהר לקרוא אותו לדין ולמרות התנועה. אחר כך צוטט ח"כ ויקטור שם-טוב גם הוא בנושא. אחר כך הובאו דבריו של ח"כ יצחק רבין. פרס זע קצת באי-נוחות בכיסא שלו.

‫(פורסם במקור בעיתון "מוניטין", אוקטובר 1982)