הפחד הקמאי מפני סרבנות מזעזע את הציבור הישראלי ואת בכירי מערכות הביטחון. גם מי שמתנגדים בכל ליבם להפיכה המשטרית (הרמטכ"לים דן חלוץ, שאול מופז, ואחרים) אומרים שסירוב זה קו אדום.

הפחד הקמאי מפני סרבנות מזעזע את הציבור הישראלי ואת בכירי מערכות הביטחון. גם מי שמתנגדים בכל ליבם להפיכה המשטרית (הרמטכ"לים דן חלוץ, שאול מופז, ואחרים) אומרים שסירוב זה קו אדום

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

למה? למה זה קו אדום ולמה זה כל כך מפחיד את מפקד חיל האוויר ואת הרמטכ"ל הרצי הלוי ואת הלשעברים הבכירים?

לכאורה, הסירוב לשרת בצה"ל כמעט נחשב לבגידה במדינה.

הוא בעצם מעמיד את המשרתים מול הדילמה שמציבים המסרבים ושואל "מה איתכם?".

הסירוב לשרת בשטחים מסווג כסירוב פוליטי. הסירוב של החרדים לשרת מסווג כסירוב מגזרי אמוני.

אבל הסירוב לשרת צבא של מדינה לא דמוקרטית הוא חדש.

וולט וויטמן, המשורר האמריקאי, כתב פעם משפט נפלא: "ואם מישהו יכריז מלחמה ואיש לא יתייצב?".

אולי זה מה שמפחיד את קברניטי המדינה?

אלא שצריך פעם אחת לומר את האמת על האזהרות של יחידות ואנשי מילואים המצהירים שלא ישרתו בדיקטטורה. לא מדובר בסירוב. כולם אומרים שיתגייסו להגן על המדינה אם יהיה איום קיומי.

אבל הם אומרים משהו יותר חשוב: "אנחנו מסרבים לשרת דיקטטורה".

עם האמירה הזו מתקשים הרמטכ"ל ואלופי צה"ל והבכירים לשעבר להתמודד. הם מנסים להתמודד רק עם חצי מהמשפט "אנחנו מסרבים". אבל זה לא מה שאומרים לכם פקודיכם במילואים.

הם אומרים משפט שלם. מנומק: לא נשרת דיקטטורה.

אבל הסירוב לשרת צבא של מדינה לא דמוקרטית הוא חדש. וולט וויטמן, המשורר האמריקאי, כתב פעם משפט נפלא: "ואם מישהו יכריז מלחמה ואיש לא יתייצב?". אולי זה מה שמפחיד את קברניטי המדינה?

הצבא רגיל לקבל פקודות והנחיות מהדרג המדיני, רגיל לשרת כל ממשלה בדמוקרטיה, גם אם היא מורכבת מימין קיצוני, גזעני, מופרע, שיושבים בו עבריינים בהווה ובעבר. אלא שהצבא הזה לא יודע כעת מה לעשות מול התהוות של שלטון דיקטטורה.

הרצי הלוי מעולם לא ערער ולא שקל לערער על פקודת מבצע שקיבל מהדרג שמעליו ואושרה ע"י הדרג המדיני. אין חיה כזו בדנ"א הצה"לי.

אבל במציאות שנוצרה בידי הממשלה החדשה מרוסקת הדמוקרטיה, וגם הרמטכ"ל נדרש להבין את מה שהבינו כבר לפני חודשיים היועמ"שית גלי בהרב מיארה ונשיאת העליון השופטת אסתר חיות.

שתי נשים שלא שירתו בסיירת מטכ"ל ולא פיקדו על גייסות במלחמה.
הוא נדרש גם לנקוט עמדה.

על פי נחום ברנע בידיעות של 10.3.23, הרמטכ"ל חושב שגם בדיקטטורה תפקידו לשמור על הצבא בכשירות. זהו. אם לצטט מטורו, לאחת מהקבוצות שאיתה נפגש אמר הלוי: "אני אדם אופטימי מטבעי. אבל בואו נלך להנחה הכי מחמירה: תקום פה דיקטטורה. גם אם כך יהיה, אני נשאר פה ומנסה לשנות. אסור לנסר את הענף שכולנו יושבים עליו. עדיפה דיקטטורה בטוחה על אנרכיה לא מוגנת". סוף ציטוט של דברי הרמטכ"ל המכהן.

מאז הספיק הרמטכ"ל לחזור בו ולהתנער מהדברים ואף טען שאינם משקפים את תפיסת עולמו, אבל עדיין נשאלת פה שאלה פשוטה לבכירי צה"ל: מדוע הם לא מודיעים לראש הממשלה שלא ישרתו דיקטטורה?

מדוע אלופי הפיקוד לא נעמדים לצד היחידות שלהם ואומרים בדיוק את זה?
האם הציות ומילוי הפקודות הם הערך העליון של צה"ל? הוא לבדו? מה עם סט ערכים שלם של רוח צה"ל? מה עם מגילת העצמאות וחוקי המדינה בת ה-75? מה עם מסורת דמוקרטית שלאורה גויסו, נלחמו ונהרגו כאן אלפי בחורים במלחמות ישראל? מה עם האזרחים? האם מפקדי מערכות הביטחון לא משרתים את האזרחים אלא רק את השלטון?

שרשרת הפיקוד ידועה. הממשלה היא המנחה את הצבא, אבל הצבא משרת את אזרחי המדינה. לא את השלטון. לוחמי צה"ל לא נהרגים למען שלטונו של רה"מ כזה או אחר ולא למען קואליציה זו או אחרת. הם נהרגים להגנת המדינה ואזרחיה.

שרשרת הפיקוד ידועה. הממשלה היא המנחה את הצבא, אבל הצבא משרת את אזרחי המדינה. לא את השלטון. לוחמי צה"ל לא נהרגים למען שלטון רה"מ וקואליציה כאלה ואחרים. הם נהרגים להגנת המדינה ואזרחיה

המושג מדינה, מדינת ישראל, הוא בסיס משותף מוסכם. מדינה יהודית ודמוקרטית. לא חצי. לא שליש.

האם בכירי צה"ל חושבים ששירות דיקטטורה לא יביא סכנות מלחמה? מה פירוש "דיקטטורה בטוחה"?

שרי ממשלת הימין מסבירים לנו השכם והערב שהם "באו למשול". כלומר נדמה להם שהמשילות היא פקודות וציות עיוור לכל מה שהם ירצו לבצע בגופה של המדינה כולל שינוי אופייה הדמוקרטי.

מדוע בכירי צה"ל לא חושבים שעליהם להתמרד נגד המגמות הללו? לעצור אותן כמו שעוצרים החלטה מסוכנת להפציץ באיראן בלי הליכי קבלת החלטות חוקיים ומקצועיים כפי שכבר קרה בעבר? הרמטכ"ל גבי אשכנזי וראש המוסד מאיר דגן וראש השב"כ יובל דיסקין עצרו החלטה של הדרג המדיני לתקוף באיראן. האם הפיכת ישראל לדיקטטורה לא חשובה לפחות כמו החלטה על יציאה ללחימה מול איראן?

הדילמה של אנשי המילואים ברורה להם כאזרחים. מדוע האלופים המשרתים בקבע לא מבינים את הדילמה כמו פקודיהם – לא נשרת בדיקטטורה?

מדוע אלופי צה"ל לא חושבים שעליהם להתמרד נגד המגמות הללו? לעצור אותן כמו שעוצרים החלטה מסוכנת להפציץ באיראן בלי הליכי קבלת החלטות חוקיים ומקצועיים כפי שכבר קרה בעבר?

הרי ברור להם שבדיקטטורה הם ייאלצו לבצע פשעי מלחמה, פקודות לא חוקיות, למחוק את חווארה או לטרנספר פלסטינים – עבירות מוסר שנוגדות את ערכי צה"ל, ורבים מהלוחמים לא יצייתו להוראותיהם.

בדיקטטורה יוכל השר הממונה על הצבא להעיף את בכירי צה"ל מהמגדל בקריה בכל יום ועל כל מעשה ושום בג"ץ לא יעזור.

אבל הפחד מפני הסרבנים דווקא הוא שמוביל את השיח, במקום לדבר על פחדם של שומרי הסף לעמוד על עקרונות וערכים דמוקרטיים מול הדרג המדיני הפוליטי, המבצע כיום אונס משטרי פוליטי קבל עם ועולם במדינת ישראל, חוקיה ואזרחיה.

לפני כעשרים שנה עמדו בכירי צה"ל מול משבר הביטוח של חיילי המילואים. להם, לאנשי הקבע, היה ביטוח מטעם המדינה גם אם מעדו במדרגות הקריה. ללוחמים במילואים לא היה. כשפרץ המשבר איימו בגדוד שריון מסוים לא להתגייס לאימון מסוים ומפקד האוגדה קרא אליו את סגל הגדוד. נקראתי ונכחתי אז בפגישה. הסברנו לאותו תא"ל שהמדינה לא יכולה להעמיד איש מילואים בדילמה הקורעת אותו בין משפחתו למדינתו. אם אין ביטוח והוא יפגע או ייהרג תישאר משפחתו בלי כלום. ואם יסרב לשרת הצבא יעמיד אותו לדין.

"אני אגייס את הגדוד בלי הסגל" צעק עלינו איש הקבע שנבהל מאיום הסירוב, במקום לטפל בדילמה.

ובכן אי אפשר לגייס גדוד בלי מפקדיו ואי אפשר לשלוח טנק למלחמה בלי נהג ואי אפשר להטיס רביעיית מטוסי קרב בלי טייסים מכונאים ומפקדיהם.

אבל גם אסור להעמיד אותם בדילמה הזו בין מדינה דמוקרטית לדיקטטורה.

הפחד מפני הסרבנים דווקא הוא שמוביל את השיח, במקום לדבר על פחדם של שומרי הסף לעמוד על עקרונות וערכים דמוקרטיים מול הדרג המדיני הפוליטי, המבצע כיום אונס משטרי פוליטי קבל עם ועולם במדינת ישראל

ואת זה צריכים בכירי צה"ל לומר באומץ לרה"מ ושריו ולהגן על פקודיהם מפני התדרדרות למצב בלתי אפשרי. גם במחיר התפטרות. גם במחיר עימות עם הדרג המדיני.

דיקטטורות לא עוצרים בפרחים ואורז וגם לא בהשעיית מפקדים וטייסים שמתריעים על הסכנות והדילמות.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.