כשאדולף היטלר עלה לשלטון ב־1933, האוניברסיטאות הגרמניות פצחו מייד במדיניות של "תיאום הדדי" עם השליטים הנציונל־סוציאליסטים החדשים שלהם. במשך חודשים ספורים, 15% מהסגל האקדמי באוניברסיטאות הגרמניות פוטר. רובם בשל עמדותיהם הפוליטיות. אלפי חוקרים אחרים פוטרו בשל יהדותם.

כתריסר חוקרים תרמו מאמרים לספר חדש בשם "בגידת מדעי הרוח: האקדמיה בתקופת הרייך השלישי", שפורסם בסתיו אשתקד. הספר עוסק באוניברסיטאות הגרמניות לפני, במהלך ואחרי השלטון הנאצי.

"הספר שלנו מחזק לא רק את מדעי הרוח, אלא גם את תפקיד האוניברסיטאות בהגנה על הערכים הדמוקרטיים", אומר העורך השותף ברנרד מ. לוינסון, ראש המחלקה ללימודי יהדות ומקרא על שם משפחת ברמן באוניברסיטת מינסוטה.

ב־1933, כשאלברט איינשטיין הקדים תרופה למכה והכריז שהוא מוותר על אזרחותו הגרמנית ממקום מושבו בבלגיה, עותקים של כתביו הועלו באש ברחבי הרייך על־ידי איגוד הסטודנטים הגרמניים.

החרמת ספרים באופרנפלאץ, מאי 1933 (צילום: Bundesarchiv)

המשטר, שעודד את "מות האינטלקטואליזם היהודי", ביקש לצקת את האוניברסיטה מחדש, הפעם – בדמותו. לוינסון אמר בריאיון לזמן ישראל שאת ההקדמה לספר – שאותו ערך ביחד עם רוברט פ. אריקסן, ראש הוועדה לאתיקה, דת ושואה במוזיאון השואה האמריקאי – הם סיימו לכתוב ב־6 בינואר 2021, היום שבו הסתער המון על הקפיטול האמריקאי.

"רצינו שהקוראים יראו שדעות קדומות עתיקות ונפוצות עשו את דרכן לעולם המודרני, ושצריך לבחון אותן בצורה כנה ומלומדת – ולהדגים את ההשלכות המחרידות שלהן"

"רצינו שהקוראים והקוראות יראו שדעות קדומות עתיקות ונפוצות עשו את דרכן לעולם המודרני, ושצריך לבחון אותן בצורה כנה ומלומדת – ולהדגים את ההשלכות המחרידות שלהן", אומר לוינסון.

אף שחלק מהדיסציפלינות בספר נידונו בהרחבה על־ידי היסטוריונים לאורך השנים – והתמקדו במיוחד בפקולטות למשפטים – הרי שגם מלומדים בתחומים כמו ארכיאולוגיה, מוזיקה וספרות יישרו קו אקדמי עם האידיאולוגיה הנאצית.

זמן רב לפני 1933, חוקרים גרמנים ציפו – ולעיתים קיוו – לסילוק היהודים מהחברה. חוקרים של מדע המדינה והיסטוריונים קראו לשלטון של מפלגת יחיד, בדוגמת לאיטליה של בניטו מוסוליני, ואחרים התייסרו על "מכת המוות" שהנחית הסכם ורסאי על החברה הגרמנית.

יוזף גבלס נואם באירוע שריפת ספרים בברלין, מאי 1933 (צילום: רשות הציבור)

היסטוריונים גרמנים, שפעלו בכל רמות ההשכלה, סייעו לבנות את "התשתית המדעית לאפליה נגד היהודים, וללגיטימציה של מדינת הפיהרר, עם הדרישה הנציונל־סוציאליסטית לפוליטיקה של התרחבות, במטרה להגדיל את אדמתו של העלם", מציינים העורכים בהקדמה לספרם.

"אין קושי להבחין בכמה קווים מקבילים בין התקופה שבה אנחנו עוסקים בספר לבין התקופה שבה אנחנו חיים, עם העלייה באנטישמיות, האיומים למוסדות הדמוקרטיים – והמגבלות על נושאי לימוד באקדמיה", אומר לוינסון, שעבודתו הקנתה לו מינויים במוסדות רב תחומיים ללימודים מתקדמים בירושלים, ברלין ופרינסטון.

היסטוריונים גרמנים, שפעלו בכל רמות ההשכלה, סייעו לבנות את "התשתית המדעית לאפליה נגד היהודים, וללגיטימציה של מדינת הפיהרר, עם הדרישה הנציונל־סוציאליסטית לפוליטיקה של התרחבות"

"יכול להיות שהספר שלנו ישמש כקנרית במכרה פחם ויזכיר לכולם את השבריריות של הדמוקרטיה, את הערכים הרחבים יותר ואת התפקיד שיש לאקדמיה בשימור הדברים החשובים", אומר לוינסון.

"צייתנות מבעוד מועד"

לדברי לוינסון, הוא התחיל להתעניין בנושא בגידת מדעי הרוח בגרמניה בלימודי התואר שני שלו. הוא לא הבין מה עומד מאחורי ההיסטוריה של המתודולוגיה שעמדה בבסיס לימודיו, למשל, בשיעור על תיארוך מועד הכתיבה של ספר דברים.

ברנרד מ. לוינסון (צילום: באדיבות המצולם)

"לא הכרתי בחשיבות הרחבה יותר של ההיסטוריה כדיסציפלינה, במיקום החברתי הטבוע בעמדות האקדמיות שחקרתי", אומר לוינסון, מומחה בתפקיד התנ"ך בחיים האינטלקטואליים המערביים. "הנושאים האלה לא היו חלק מתוכנית הלימודית הסטנדרטית".

"בגידת מדעי הרוח" מכיל דוגמאות רבות בנושא האופן שבו אנשי אקדמיה התאימו את עצמם לנציונל־סוציאליזם, שני תריסר פרופסורים מובילים, בין היתר, קיבלו מינויים צבאיים או אותות של כבוד מהאס אס. טבלה המופיעה בסוף הספר מסכמת ומתעדת את שיתוף הפעולה הזה.

במאמר "גרפאו, אגיפטולוגיה ויוזמות נציונל־סוציאליסטיות", כותב הפרופסור לאגיפטולוגיה (חקר מצרים העתיקה) תומס שניידר על ההוגה הנאצי וחבר האס אס הרמן גרפאו, ששיווק את קונספט "אפריקה הלבנה" לצד פרופסורים נוספים במכון קייזר וילהלם בברלין.

במערכת היחסים הארוכה שלו עם הנאצים, גרפאו כתב "מדריכי הוראה" לאס אס, וגילה צייתנות מבעוד מועד כשהקולגות שלו "טוהרו" מהמערכת האקדמית

מטרת המכון הייתה לספק הצדקה אקדמית לתיאוריית הגזע הנאצית, בין היתר לאאוגניקה. גרפאו כינה את אפריקה הדרומית לסהרה "אפריקה של כושים, אפריקה שחורה". הוא ועמיתיו האמינו שצריך לראות בצפון אפריקה כבלונדינית, של "הגזע המערבי", ולהחשיב אותה כחלק מאירופה.

טקס הדגלים בפארק הינדנבורג בקלן, גרמניה, 8 במרץ 1933 (צילום: AP)

גרפאו האמין שההתפתחות המודרנית "הורסת את העדויות השמורות והקיימות לעבר הלבן של אירופה", ועודד חוקרים גרמנים לאמת את מסקנותיו. גרפאו – שהילל את היטלר וראה בו את "הייעוד הנאצי בהתגלמותו", כמי שיוביל "את העידן הפרדריקי השני בהיסטוריה שלנו" – היה "חלק מרשת של בכירי אס אס, שהובילו אידיאולוגיה גזענית להתרחבות טריטוריאלית", כותב שניידר.

במערכת היחסים הארוכה שלו עם הנאצים, גרפאו כתב "מדריכי הוראה" לאס אס, וגילה צייתנות מבעוד מועד כשהקולגות שלו "טוהרו" מהמערכת האקדמית. באמצע המלחמה, כשהוורמאכט עשה את דרכו בצפון אפריקה, הרעיון שלו בנוגע ל"אפריקה הלבנה" צבר תאוצה.

רבים הסתירו את עברם

אחרי המלחמה, מעט מאוד אנשי אקדמיה הועמדו לדין על תפקידם בהפיכת האידיאולוגיה הנאצית ללגיטימית – ובקידום המדיניות שלה.  לפי "בגידת מדעי הרוח", רוב אנשי האקדמיה שתמכו בנאצים החשיבו את עצמם ל"קורבנות כפולים" של היטלר ובהמשך של בנות הברית במסגרת תהליך ה"דה־נאציפיקציה".

במקביל, "מיתוס היידגר" אפשר לציבור (ולחוקרים נאצים לשעבר) להפיל את האשמה על חופן אנשי אקדמיה, ביניהם הפילוסוף מרטין היידגר. "הפיהרר עצמו, והוא לבדו, הוא המציאות הגרמנית, הווה ועתיד – והוא לבדו חוקה", אמר היידגר בנאום שנשא באוניברסיטת פרייבורג באפריל 1933.

מרטין בובר בחברת מרטין היידגר (שני מימין), 1957 (צילום: באדיבות Martin Buber Literary Estate)

בדיוק אז מונה היידגר לנשיא האוניברסיטה. הוא הצטרף באופן רשמי למפלגה הנאצית זמן קצר לאחר מכן. היידגר קרא: "למדו כדי לדעת. מעתה ואילך, כל הדברים דורשים החלטות – וכל הפעולות דורשות אחריות. הייל היטלר!"

ההתמקדות בהיידגר ובדמויות בולטות נוספות סייעו לטשטש את התפקיד שהיה לאלפי אנשי אקדמיה גרמנים בעשרות אוניברסיטאות. זה אפשר "לרבים להסתיר את עברם, להמשיך בחייהם ללא פגע"

ההתמקדות בהיידגר ובדמויות בולטות נוספות סייעו לטשטש את התפקיד שהיה לאלפי אנשי אקדמיה גרמנים בעשרות אוניברסיטאות. זה אפשר "לרבים להסתיר את עברם, להמשיך בחייהם ללא פגע. אולם, מה שקרה לאנשים האלה לא מוחק את המציאות של השואה עצמה", אומר לוינסון.

"בגידת מדעי הרוח", כאמור, הושלם בסמוך להסתערות על הקפיטול האמריקאי. החלק החותם את הספר בוחן את הדומה שבין ה"תיאום הדדי" של האוניברסיטאות בגרמניה הנאצית ובין אירועים בני זמננו בקמפוסים מסביב לעולם.

במאמר "האם יש הטיה אנטי־יהודית באוניברסיטאות בנות ימינו", מציין אלווין ה. רוזנפלד, פרופסור ללימודי אנגלית ויהדות באוניברסיטת אינדיאנה, מגמות הכוללות "חוסר סובלנות כלפי זיכרון השואה ועוינות כלפי היהודים שמתעקשים להשאיר את זיכרונה בחיים".

אילוסטרציה: סטודנטים בקיימברידג', מסצ'וסטס, 16 בספטמבר 2021 (צילום: David L. Ryan/The Boston Globe via Getty Images/JTA)

רוזנפלד לא חושב שאנחנו רואים שידור חוזר של שנות ה־30 של המאה הקודמת, אבל מודאג מ"אתגרים רציניים הנמצאים ביסודות של האוניברסיטה, ביניהן הזכות למחקר חופשי; הטיות אידיאולוגיות, אינטלקטואליות או דוגמות – והחיפוש אחר אמיתות הראויות לתשומת לב רצינית".

רוזנפלד לא חושב שאנחנו רואים שידור חוזר של שנות ה־30 של המאה הקודמת, אבל מודאג מ"אתגרים רציניים הנמצאים ביסודות של האוניברסיטה, ביניהן הזכות לחקר חופשי"

החלפת "השאלה היהודית" ב"שאלה הישראלית", כותב רוזנפלד, היא דוגמה אחת לאופן שבו העוסקים במדעי הרוח מעוותים או עושים "רה־קונטקסטואליזציה" להיסטוריה של השואה, בין היתר על־ידי טענות שיהודים "ניצלו" את רצח העם כדי לגרום לסבל בקרב הפלסטינים.

"מדעי הרוח, ההומניזם, מובילים להומניזציה", אומר רוזנפלד, "אבל הם לעולם לא יוכלו לעשות זאת אם ישתמשו בהם כדי ליצור דה־הומניזציה כלפי היהודים או כלפי כל אחד אחר".

כשסטודנטים יהודים מותקפים בקמפוסים ברחבי ארה"ב, "בגידת מדעי הרוח" מדגים גם את התפקיד שיכול להיות לאנשי אקדמיה ב"אישוש" אנטישמיות – וביצירת מחקר המשמש תשתית לתפיסות עולם המובילות לרצח עם.

עצרת נאצית. השלט ברקע: "אל תקנו מיהודים" (צילום: National Archives and Record Administration)