סיסמאות וכותרות רבות נשמעות בהפגנות ובשיח בכלל: דמוקרטיה/ בושה/ דיקטטורה/ עם/ מגילת עצמאות/ מדינה יהודית.

עכשיו זה הזמן להשקיע תשומת לב במה שנאמר ומושר עם מסמנים ששולטים בנו ללא מודעות ולהמציא מסמנים חדשים, עכשוויים ומתאימים יותר לרצון להיות מדינה. חופשיים מעם, חופשיים מארץ, חופשיים מדת.

75 שנה מאז קום המדינה, שלושה דורות, ועדיין אנחנו לא חופשיים בתוכנו, עדיין יותר יהודים מישראלים, עדיין מתוסבכים עם השורשים הקדושים של קולות ומסמנים שבוחרים בנו במקום שאנחנו נבחר בהם.

75 שנה מאז קום המדינה, 3 דורות, ועדיין אנחנו לא חופשיים בתוכנו. עדיין יותר יהודים מישראלים, עדיין מתוסבכים עם השורשים הקדושים של קולות ומסמנים שבוחרים בנו במקום שאנו נבחר בהם

לא הממשלה הזאת פילגה את העם; הממשלה חושפת את הקרע, את השסע שיש בעם, בעם שהוא שסוע כבר מזמן וחייב בדחיפות סדר של חברה. חברה במדינה. מדינת ישראל חייבת סדר של חוקה.

חשוב שנצליח בהזדמנות זו לחדד ולחדש שיח שמבטא את השקפותינו ומשאלותינו לעתיד של מדינה לכל אזרחיה, כי כבר ברור שלא כולנו עם אחד.

אחרי 75 שנה אנחנו רוצים לחיות ולא למות בעד פרות קדושות עוצמתיות ויהודיות.

מדברים על הפיכה משטרית מסוכנת. אומרים שמשהו לא בסדר, שהכל הולך ומתהפך, אבל הסדר החלוד והישן נמצא אתנו כבר מזמן, הוא מחלה שחייבים להירפא ממנה, מחלה שמתחזקת כי לא רצינו לדעת.

עכשיו אפשר להתעורר סוף סוף. לצאת מהבועה, כל קבוצה מהבועה שלה, ולהנכיח את עצמנו, כל אחד מול השני, בשביל להכיר ולצעוק ולשאול האם יש סיכוי לעתיד של המדינה או שאנו רק שבט, לא אחים ולא יחד, ואז הסתיימה המדינה.

לכל אחד את הצעקה שלו. הרבה שונים, הרבה אחרים, הרבה מיעוטים שביחד הם כבר לא עם ובכלל לא אחים. הרבים השונים האלו כבר לא ינצחו אחד את השני כי אנחנו, אם נחיה, נחיה ביחד, כבר לא כעם אלא כחברה, אם נדע להפרד משריטות של דורות.

לא הממשלה הזאת פילגה את העם; הממשלה חושפת את הקרע, את השסע שיש בעם, בעם שהוא שסוע כבר מזמן וחייב בדחיפות סדר של חברה. מדינת ישראל חייבת סדר של חוקה

כבר לא עם מול אויב משותף שמאחד אותנו, או שורשים דמיוניים של עבר שמחברים אותנו לחלום מדומיין של מורשת שמובילה לממלכה הזויה.

עבודה רצינית מצפה לנו ולא כיסוי של טלאים. הטלאים החזיקו עד עכשיו, אבל החורים והסדקים כבר לא ניתנים לכיסוי, ומכיוון שלא השקענו בלדייק את הגדרתנו כמדינה חופשית מדת, חטאנו ברשלנות כי נכנענו למסמנים עתיקים שמאיימים על חרותנו כאזרחים.

מה זה בכלל עם? מעין ישות מיתית לא ברורה ובוודאי לא אחידה, שאם יתאפשר לשאול אותה מה היא רוצה ומבינה, במשאל עם, נגלה מורכבות וגם בורות. העם שהולך מאחורי המנהיג לא תמיד חושב ורוצה לדעת, הוא מאמין ומספיק לו, לא מעונין לדעת. לא רוצה לשאת את ההבדלים שבתוכנו,

יש לו פנטזיה על פסקת התגברות שתפתור בהתגברות ללא שיח את ההבדלים שבתוכנו. גם מהצד האליטיסטי של החברה יש חלום אוטופי, על אידיאל של חברה נעלה שמגשרת בין כולם לטובת כולם. חלום יפה שלא הצליח לדאוג לסדר ולוקה בדיבור מתחדש. צריך להתאים למה שאפשרי ולא לאידאלים שאין להם אחיזה מציאותית.

מה זה בכלל עם? מעין ישות מיתית לא ברורה ובוודאי לא אחידה, שאם יתאפשר לשאול אותה מה היא רוצה ומבינה, במשאל עם, נגלה מורכבות וגם בורות. העם שהולך מאחורי המנהיג לא תמיד חושב ורוצה לדעת

כבר זמן רב, יותר מדי זמן, הסדר הדמיוני ממתין להתהפך והנה יש הזדמנות לדקונסטרוקציה של מסמנים אנכרוניסטיים למען אוורור של אמונות מקובעות ומקבעות, התפוסות בתוכנו בבשר.

המילה דמוקרטיה מספרת על שלטון העם, של כל העם שהוא ריבוי ולא אחיד, וזאת התגלית של תקופתנו. העם היהודי הוא עם שכולל זהויות שונות שכולן בגדר "יהודים" אבל הן לא זהות. במדינת ישראל הדבר היחיד המאחד והמשותף לכולנו זאת השפה, העברית, שפה עם שורשים ועם מעוף, שפה עשירה שמתגלה כאינסופית.

אם יש דמוס, עם, הוא לא אחיד. אין אלוהים אחד ומחשבה אחידה. והקראטוס, השלטון, חייב להיות נהג זהיר שמחזיק בחוכמה במתח הדיאלקטי שבין הקצוות.

ההמנון אומר: עם חופשי בארצנו. עוד מסמן עמום. אי אפשר שלא לחיות בחבל ארץ ולהיות שייכים לאדמה, אבל כל זאת  בשביל לנכס לעצמנו מדינה. כל זמן שאין לנו גבולות וחוקה אז אנחנו ארץ ולא מדינה. זאת אומרת שאנו עדיין נלחמים על "בארצנו" במקום לחיות את מדינתנו. אנחנו עדיין לא מאשרים לעצמנו מדינה כי אנחנו עסוקים עם המסמן שמהווה הזיה של ארץ ודת.

ההמנון אומר: עם חופשי בארצנו. עוד מסמן עמום. אי אפשר שלא לחיות בחבל ארץ ולהיות שייכים לאדמה, אבל כל זאת בשביל לנכס לעצמנו מדינה. כל זמן שאין לנו גבולות וחוקה אנחנו ארץ ולא מדינה

חופש דת וחופשיים מדת

מתברר שרצח רבין היה הגרעין של פצצה הולכת וגדלה שמושרשת בהוויה של כולנו, מי שחולם שלום ומתעקש על השלום. הכתובת הייתה על הקיר לפני הרצח ודיממה בקירות אחרי הרצח, אבל הקונפליקט קיים אצל כל יהודי שעדיין מאמין בתנ"ך כירושה, כתעודה וכחוק של מורשת שלא מחייבת חוקה.

וזאת מחלה של כולנו. יש כאלו שמזדהים וכאלו שלא מודעים לחוטים השקופים של אבותינו ששולטים בהם.

כולנו, כל העם "היהודי" חי בבלבול הזה, ובגללו הגענו לפלונטר הזה. שואלים אותי: למה באת לכאן אם את לא יהודייה? אז באתי, בזכות (כי אמא שלי כנראה הייתה יהודייה), לחיות במדינה חופשית וצעירה, אבל הזכות לא מחייבת אותי לאמונות עיוורות. באתי להיות ולתרום במדינה שהיא גם שלי בזכות, ולא בשביל לכבד שורשים או אמונות של ארץ ציון. הציון הגאוגרפי לא מחייב תיקון היסטורי אלא לחלום סיפור חדש.

אבותינו לא מסרו לנו מדינה, דיברו על זה אולי, אבל הילדים של אבותינו בנו אותה. לא קיבלו את המדינה במתנה או בירושה, אלא עבדו ונלחמו. עבדו את הקרקע ונלחמו להגן על עצמם, על מדינה שגם יש לה מסורת, גם דת וגם תרבות עברית חילונית.

אם רוצים מדינה, צריכים לתת לה גבולות

למה העם לא הצליח עד היום לתת למדינה גבולות, אולי עדיין לא רוצה להתפשר, להשלים עם לא-הכל? מדינה זקוקה לגבולות ולסדר, אבל גבולות הם חלוקה, ויתור על שלמות, גבולות הם קבלה של הנוכרי, האחר הזה שיש לו גם זכויות וגם זכות להיות אחר. אבל הנוכרי בתודעה של המורשת הוא רודף מסוכן של עבר אומלל שהיה. הוא גוי נחות.

מדינה זקוקה לגבולות ולסדר, אבל גבולות הם חלוקה, ויתור על שלמות, גבולות הם קבלה של הנוכרי, האחר הזה שיש לו גם זכויות וגם זכות להיות אחר. אבל הנוכרי בתודעה של המורשת הוא רודף מסוכן

נדרשת חוקה שלא עוסקת במצוות, אלא חוקה שמאשרת לכל אחד את אמונתו ללא כפייה. חמץ או כשר הם בחירה. קיום המצוות יכול להיות רק בחירה של יחידים ולא של עם, כי מצב של כפייה מוחלטת לא שונה מהדרישה מאזרח ללכת עם טלאי צהוב במדינה שלו בלי להיות אדם חופשי.

הסדר הסמלי מתעכב כי אין הסכמה של ויתור על הדמיוני, ואנחנו טובעים בשנאה ובהרס. כוחנות ללא דיאלוג. פרנויות ללא אחריות.

אנה גלמן היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית לאקאנינית. היא מדריכה ומנחה סמינרים ומרצה על פסיכואנליזה ועל פוליטיקה של הפסיכואנליזה בזמננו.