פרנץ קפקא הקריא ב־1915 שני פרקים ראשונים מטיוטת הרומן שעבד עליו באותו הזמן, "המשפט", לעמיתו ולחברו הקרוב, הסופר מקס ברוד. "המשפט" נותר לא גמור עד למותו של קפקא משחפת ביוני 1924, בגיל 40.

לפני מותו, קפקא – בן למשפחה יהודית דוברת גרמנית מפראג, אז בירת בוהמיה – הותיר לברוד הוראות ברורות בכתב. לפיהן, עליו לשרוף את כל כתבי היד הספרותיים שלו, להוציא שלושה או ארבעה סיפורים קצרים. ברוד הפר את משאלתו האחרונה של חברו.

ברוד, שהיה ציוני מסור, נמלט מהפלישה הנאצית לצ'כוסלובקיה ב־1939, היגר לפלשתינה המנדטורית ומת בתל אביב ב־1968. כמנהל העיזבון הספרותי היחיד של קפקא, ברוד ערך והתקין את הרומנים של הסופר, שלא פורסמו בחייו: "המשפט" יצא לאור בגרמנית ב־1925, ואחריו "הטירה" ב־1926 ו"הנעדר" – שברוד שינה את כותרתו ל"אמריקה" – ב־1927.

ברוד גם פרסם שני כרכים מיומניו של קפקא ב־1948–1949. הכרך הראשון תורגם לאנגלית על־ידי ג'וזף קרש והשני על־ידי מרטין גרינברג בשיתוף חנה ארנדט, שהייתה אז עורכת בהוצאת ספרי שוקן בניו יורק.

פרנץ קפקא ב־1906 (צילום: רשות הכלל)

כמנהל העיזבון הספרותי היחיד של קפקא, ברוד ערך והתקין את הרומנים של הסופר, שלא פורסמו בחייו. ברוד גם פרסם שני כרכים מיומניו של קפקא ב־1948–1949

באחרית הדבר לאחד מכרכי היומנים ב־1948, ברוד טען כי היומנים תורגמו בשלמותם "ככל שניתן היה". "כמה פסקאות, שנראו חסרות משמעות בגלל אופיין המקוטע, הושמטו", ציין אז ברוד.

רוס בנג'מין, מתרגם אמריקאי של ספרות גרמנית, טוען כעת כי ברוד לא דייק בדבריו. "לבד מהשמטה או שינוי של שמות ופרטים של אנשים שעדיין חיו בזמן הפרסום [של היומנים], ברוד ערך ביומנים מניפולציות בכמה מקומות כי הוא סבר, ככל הנראה, שהם מציגים אותו או את קפקא באור שלילי", כותב בנג'מין בהקדמה ל"יומנים של פרנץ קפקא", שראו אור באנגלית בתחילת ינואר.

נדרשו לבנג'מין שמונה שנים כדי לתרגם את הספר מהמקור הגרמני ולהציע לקוראי האנגלית לראשונה את הטקסט המלא של יומני קפקא.

היומנים, שנכתבו בין השנים 1909–1923, כוללים אירועים יום־יומיים, הרהורים, הבחנות, סקיצות ספרותיות, מכתבים, ביקורות, תיעוד חלומות, ראשי פרקים לעבודות יצירתיות מתוכננות, תיאורים של אנשים שפגש הסופר וכל דבר אחר מלבד יצירות פרוזה גמורות.

כתביו של הסופר פרנץ קפקא מוצגים בספרייה הלאומית, 7 באוגוסט 2019 (צילום: AP Photo/Sebastian Scheiner)

ב־1913 קפקא כתב באחת מרשומות היומן: "אני עשוי מספרות. אין אני דבר אחר, ואינני יכול להיות דבר אחר"

ב־1913 קפקא כתב באחת מרשומות היומן: "אני עשוי מספרות. אין אני דבר אחר, ואינני יכול להיות דבר אחר". תרגומיו הקודמים של בנג'מין כוללים את "טיל" ו"היית צריך לעזוב" של דניאל קלמן ואת "איוב" של יוזף רות.

ב־2010 בנג'מין זכה בפרס התרגום על שם הלן וקורט וולף על תרגום הספר "דבֵּר, נבוקוב", מאת מיכאל מאר. רשימות פרי עטו של בנג'מין פורסמו בניו יורק טיימס, במוסף הספרותי של הטיימס (TLS), ב"בוקפורום", ב"ניישן" ובכתבי עת נוספים. בנג'מין התייחס בריאיון לזמן ישראל מביתו בניאק, ניו יורק, לתרגום החדש שלו ליומני קפקא – ולתובנות שהיומנים מספקים לנו על חייו ועל עבודתו.

בהקדמה ליומנים אתה מאוד ביקורתי כלפי מקס ברוד. איזה סוג של דברים ברוד צנזר מהיומנים של קפקא שפורסמו בסוף שנות ה־40 באנגלית?
"ברוד מחק קטעים שלמים של טקסט שהוא חשב שהוא אישי מדי. הוא גם מחק טקסטים ספרותיים שקפקא כתב טיוטות שלהם ביומנים, נתן להם כותרת ואז פרסם אותם כסיפורת במקום אחר.

"ברוד נטל לעצמו חירות עם הטקסטים של קפקא, וקיבל את ההחלטה שמשום שהוא זה שהכיר את קפקא [באמת] – הוא יודע מה צריך להיות חלק מהמורשת הספרותית שלו ואת מה צריך להסתיר מעיני הציבור".

מבט על פסל פרנץ קפקא של האומן הצ'כי ירוסלב רונה (צילום: AP Photo/Petr David Josek)

"ברוד מחק קטעים שלמים של טקסט שהוא חשב שהוא אישי מדי. הוא גם מחק טקסטים ספרותיים שקפקא כתב טיוטות שלהם ביומנים, נתן להם כותרת ואז פרסם אותם כסיפורת במקום אחר"

ברוד צנזר וערך את החלקים שקפקא כתב עליו?
"לפעמים ברוד השאיר פסקאות שבהן קפקא כותב עליו בצורה ביקורתית. לדוגמה, בשלב מסוים קפקא כתב ביומן שלו: 'אני ומקס ודאי שונים בתכלית'. ברוד לא השמיט את זה. אבל הוא השמיט רשומות אחרות שהוא היה יותר רגיש לגביהן.

"למשל, רשומה שבה קפקא מתאר איך ברוד חזר מאירוע הקראה בברלין בדצמבר 1911, ואיך אחד המבקרים – פרנץ ורפל – כתב אחר כך משהו מזלזל על ברוד בסקירה שלו. היומן של קפקא מתעד איך ברוד גרם למחיקת ההערות המזלזלות האלה ולפרסומה של הסקירה מחדש (ללא אותה ביקורת) ביומון צ'כי, ה'פראגר טאגבְּלאט'. אבל ברוד חתך את כל הפרטים האלה מהיומנים".

ברוד עסק בקידום הפרוזה של קפקא במשך עשורים רבים, אבל הוא גם עשה מיתיזציה של החיים והביוגרפיה של קפקא. אתה יכול להתייחס לזה?
"ברוד עשה אידיאליזציה של קפקא כסופר, ואמר פעם ש'הקטגוריה הנכונה להבנת קפקא היא קטגוריה של קדוּשה, לא קטגוריה של ספרות'.

"באופן אישי, אני חושב שזו קטגוריה של ספרות. לא קיבלתי את הרושם שברוד מיתג או שיווק את קפקא כדמות קדושה. אני חושב שככה הוא באמת ראה את קפקא, לפחות לאחר מותו".

רישומים של פרנץ קפקא (צילום: הספרייה הלאומית)

"ברוד עשה אידיאליזציה של קפקא כסופר, ואמר פעם ש'הקטגוריה הנכונה להבנת קפקא היא קטגוריה של קדוּשה, לא קטגוריה של ספרות'. באופן אישי, אני חושב שזו קטגוריה של ספרות"

האם החלטות העריכה של ברוד שינו את הפרוזה של קפקא בצורה משמעותית, בעיקר בשלושת הרומנים של קפקא שפורסמו אחרי מותו?
"ברוד הוסיף פיסוק סטנדרטי, וגם תיקן תחביר מבולבל. אחרי הכול, קפקא כתב בחופזה. ברוד גם ארגן מחדש את הטקסטים של הרומנים האלה והחליט על הסדר הכרונולוגי של הפרקים, שהיו פשוט חלק מהמון חומר שקפקא הותיר מאחוריו.

"לדוגמה, ברוד השאיר בחוץ כמה קטעים מ'המשפט' שהוא לא הצליח לחבר יחד. אבל גרסאות אחרות של 'המשפט' הופיעו מאז [בדפוס] ושמרו על אותם קצוות מחוספסים של הפרוזה של קפקא ברומן שברוד החליק".

אתה מתאר את היומנים של קפקא כ"מעבדה ליצירה הספרותית שלו". למה אתה מתכוון בזה?
"בהרבה מקומות ביומנים קפקא כותב כמספר בדיוני ולא כמי שמנהל יומן. בכל פעם שקפקא כתב, הוא למעשה יצר ספרות באופן פוטנציאלי".

רישומים של הסופר פרנץ קפקא מוצגים בספרייה הלאומית, 7 באוגוסט 2019 (צילום: AP Photo/Sebastian Scheiner)

נראה שהתרגום החדש יכול לספק גילויים על המיניות של קפקא. אתה מציין, למשל, שברוד השמיט משפט שבו קפקא מתאר נוסע ברכבת, ש"האיבר הגדול שלו יוצר בליטה ניכרת במכנסיו".

במקום אחר קפקא הולך לבית הבראה נודיסטי ורואה שם שני בחורים שוודים. בגרסה של ברוד כתוב פשוט "שני בחורים שוודים נאים עם רגליים ארוכות". לעומת זאת, בגרסה שלך נכתב: "שני בחורים שוודיים יפים עם רגליים ארוכות, שהן כה חטובות ומתוחות שאפשר להעביר לאורכן את הלשון".
"הפסקאות שהכללתי, שהושמטו על־ידי ברוד, מציגות רגעים ברורים של תשוקה הומוארוטית מצד קפקא, שהייתה פחות מוכרת קודם לכן [בתרגומים של יומניו לאנגלית].

"אני מאמין שהן מוסיפות להבנה שלנו את המיניות של קפקא. קפקא תמיד עסק בחיפוש ובחקירה בכל תחומי חייו. זה נראה לי די הגיוני שקפקא יחקור היבטים נוספים של המיניות שלו בכתיבה שלו".

פסל מתכת זז של הסופר פרנץ קפקא בפראג, צ'כיה (צילום: AP Photo/Jon Gambrell, File)

"הפסקאות שהכללתי, שהושמטו על־ידי ברוד, מציגות רגעים ברורים של תשוקה הומוארוטית מצד קפקא, שהייתה פחות מוכרת קודם לכן. אני מאמין שהן מוסיפות להבנה שלנו את המיניות של קפקא"

ברוד וקפקא ביקרו בבתי בושת בפראג, במילאנו, בלייפציג ובפריז. חלק מאותם ביקורים מתועדים בגרסה המקורית של ברוד ליומנים של קפקא. האם ברוד צנזר משהו מהפרטים האלה?
"הביקורים של קפקא בבתי בושת לא לגמרי מצונזרים, אבל הם קצת נוקו בתרגום של ברוד לאנגלית. קח לדוגמה את רשומת היומן של קפקא על ביקור בבית בושת במילאנו [ב־1911].

"קפקא כתב: 'הבחורה ליד הדלת, שפניה הזעופות ספרדיות, מניחה את ידיה על מותניה בצורה ספרדית ונמתחת בבגד דמוי מחוך ממֶשי פרופילקטי. שיער עבה יורד מטבורה לאיברים הפרטיים שלה'. בגרסה של ברוד ליומן הוא חתך את המשפט האחרון בקטע. למה? קשה לומר. האם זה היה בעיניו חושני ותאוותני בצורה גסה מדי?"

מה היומנים האלה אומרים לנו על יחסיו של קפקא עם נשים?
"לקפקא היו יחסים מאוד טעונים ומיוסרים עם נשים באופן כללי. תיאורי הנשים שלו [ביומנים האלה] נראים הרבה פעמים כמתארים מה שנראה כמו גועל, אבל גם משיכה/דחייה.

רוס בנג'מין (צילום: דיוויד שלוס)

"לפי רשומת היומן הראשונה של קפקא המתעדת את פליצה באואר [שמאוחר יותר התארס אליה פעמיים], לדוגמה, נראה כאילו שהוא פגש מישהי שהוא חשב שהיא די מכוערת, לא מעניינת וחסרת ברק.

"הוא מתאר אותה כמי שיש לה 'אף כמעט שבור ושיער נוקשה וחסר חן'. אבל מאוחר יותר קפקא כתב לפליצה באואר מכתבים שמתארים את ההתאהבות שלו בה. לקפקא הייתה בעיה עם מה שהיום היינו מכנים מונוגמיה הטרונורמטיבית".

קפקא היה מאורס שלוש פעמים לשתי נשים שונות, אבל הוא אף פעם לא באמת התחתן. הוא כתב ביומנים שלו בכפייתיות על הסטטוס שלו כרווק. נראה שזה עורר בו חרדה רבה.
"כן. המילה 'רווק' מופיעה ביומנים מאות פעמים. יש גם הרבה דברים שאפשר לקשר לשאלה הזאת, מבחינת המיניות של קפקא.

"אחת הדרכים שבהן קפקא מסגר את הקונפליקט המוסרי שלו הייתה התייחסות לסופר הצרפתי גוסטב פלובר, שהצדיק את הרווקות שלו ברצון להקדיש את עצמו לחלוטין לאומנות ולספרות. קפקא קנה את המיתוס הזה. אבל הקונפליקט הפנימי הזה של רווקות לעומת נישואים ומשפחה חוזר כל הזמן ביומנים של קפקא כי הוא מעולם לא פתר אותו".

אתה גם מציע שהקונפליקטים הפנימיים והחרדות של קפקא הפכו למקור המרכזי של עבודתו היצירתית.
"בהחלט. קפקא כל הזמן המציא מטאפורות, דימויים ואלגוריות חדשים כדי לחשוב על הקונפליקטים [הפסיכולוגיים] הפנימיים האלה, שגרמו לו הרבה לחץ נפשי. קפקא חווה הרבה סבל נפשי, אבל הוא השתמש ביצירתיות שלו כדי להפוך את הסבל הזה לביטוי ספרותי".

לוחית זיכרון על ביתו של מקס ברוד ברחוב הירדן 16 בתל אביב (צילום: ויקיפדיה)

"קפקא כל הזמן המציא מטאפורות, דימויים ואלגוריות חדשים כדי לחשוב על הקונפליקטים [הפסיכולוגיים] הפנימיים האלה, שגרמו לו הרבה לחץ נפשי"

בהקדמה ליומנים אתה בוחן איך ברוד העלים "פליטות פה מזדמנות בגישתו החיובית והפתוחה באופן כללי של קפקא כלפי יהודי מזרח אירופה".

אתה מזכיר, לדוגמה, להקת תיאטרון יידי נודדת מלמברג (לביב), שהגיעה לפראג כמה פעמים ב־1911 וב־1912, ושקפקא צפה בה יותר מ־20 פעם וכתב על ההצגות האלה ביומנים. קפקא גם התיידד עם אחד מחברי הלהקה, השחקן הפולני יצחק לוי. מה ברוד צנזר מהקטעים האלה?
"אולי כדאי להזכיר קודם כול שאביו של קפקא אימץ גישה יהודית סנובית, שהייתה טיפוסית להרבה יהודים ממערב אירופה, כלפי יהודי מזרח אירופה.

"קפקא כתב על זה ביומנים שלו ותיאר איך אביו השמיע הערות מזלזלות על העובדה שקפקא התיידד עם לוי. אבא שלו אפילו השווה את לוי לחיה או לחרק. בגרמנית, הביטוי שביטא את המבט המתנשא על יהודי מזרח אירופה היה אוֹסטיוּדן [יהודי המזרח], כינוי מזלזל. ביומנים קפקא משתמש בביטוי 'יהודים מזרחיים'.

"אבל אם לחזור לרשומת היומן ששאלת עליה, המפגש הכללי של קפקא עם קבוצת התיאטרון היידי המזרח אירופאית הזאת ריגש אותו מאוד. קפקא היה בתיאטרון עם יצחק לוי, שהזכיר את הזיבה שלו. ברוד חתך את זה.

עטיפת הספר "היומנים של פרנץ קפקא" (צילום: הוצאת שוקן ספרים)

"קפקא כתב: 'הרכנתי את ראשי, נגעתי בשלו, והתחלתי לפחד מהאפשרות של כינים'. נראה שקפקא ביטא את הפחד שלו ממצב ההיגיינה של היהודי המזרח־אירופאי הזה. קפקא כנראה זיהה את החרדות שלו עצמו כאופייניות לדעות הקדומות של יהודים מערביים.

"עכשיו, בעיניי, הרבה יותר מעניין לראות את קפקא מתמודד עם הנושא הזה מאשר לנקות את זה [כמו שעשה ברוד], דבר ש[יעיד] שלקפקא הייתה גישה פתוחה וחיובית באופן עקבי לגבי חבריו היהודים ממזרח אירופה".

אתה יכול לדבר על הגילוי המחודש של קפקא בנוגע לזהות היהודית שלו – בעיקר העניין הנלהב שלו בתרבות היידית ובציונות, שהגיע בשלב מאוחר בחייו?
"קפקא התחיל באמת לעסוק ביהדות שלו בתקופה שבה היומנים האלה נכתבו. אבל העניין של קפקא בציונות, כמו העניין שלו בהרבה תנועות [פוליטיות, תרבותיות ופילוסופיות] בנות זמנו, היה במידת מה מרוחק וספקני.

"הוא התחיל ללמוד עברית בשלב מאוחר בחייו, במחשבה על האפשרות לעבור לפלשתינה. אבל יש קטע מפורסם ביומנים שבו קפקא כתב, 'מה יש לי במשותף עם היהודים? בקושי יש לי דבר במשותף עם עצמי'".

מחברת העברית של פרנץ קפקא, הספרייה הלאומית, 5 באוקטובר 2014 (צילום: AP Photo/Sebastian Scheiner, File)

הוא התחיל ללמוד עברית בשלב מאוחר בחייו, במחשבה על האפשרות לעבור לפלשתינה. אבל יש קטע מפורסם ביומנים שבו קפקא כתב, 'מה יש לי במשותף עם היהודים? בקושי יש לי דבר במשותף עם עצמי'"

איך היית מסכם את האישיות של קפקא? בעולם הספרותי יש תפיסה שלו כסוג של שבר כלי עצבני או אדם מופנם וחרד. האם זו תפיסה מטעה?
"קפקא לא היה אדם מוחצן וחברותי מאוד אבל הוא יצא הרבה ואהב מאוד להיות בחוץ בחיי החברה. הוא גם ממש העריך חברויות. הרעיון שקפקא היה נזיר מתבודד הוא כוזב. אבל הייתה לו אישיות מאופקת במידה מסוימת".

מה היה ההיבט הכי מאתגר בתרגום היומנים האלה?
"האופי הבלתי גמור של הטקסט. הבנתי שרגע מוחלט של ודאות הוא לא משהו שאני אוכל להשיג בתרגום הזה. גם רציתי לשמור את הטקסט פתוח לטווח רחב ככל האפשר של פרשנויות".