אבא שלי עלה על גג הבניין של דירתנו הקטנה בחולון כדי לכוון את האנטנה. "כן, כן, לא! לא ככה", צעקנו לו מהמרפסת. "רגע, יופי, עכשיו רואים, לא לא, כמו קודם! זהו! תשאיר!" ואז הוא ירד בחזרה, הלך להתקלח, לבש גופייה לבנה וישבנו ארבעתנו עם תה וסנדוויצ'ים עם הרבה חמאה, קשקבל טורקי מגורד, זיתים שחורים ועגבניות.

אבא חתך את הכריכים לחצי ושם על המגש הירוק ההוא, שהיה מוציא מהארון לרגל אירועים מיוחדים, גם הכין קנקן תה חזק ומתוק, וכולנו התיישבנו לצפות בהתרגשות בפסטיבל הזמר.

יום שני, מוצאי יום העצמאות ה-25 למדינת ישראל. הייתי בן תשע. אבא בן 35. חמישה חודשים יחלפו והוא ייצא אל המלחמה האיומה, חייל של גורודיש, וישוב ממנה חי, בלי החברים הטובים שלו שנהרגו, יחזור הלום קרב וטעון בלוחמנות פוליטית למען השלום, כתף אל כתף עם מוטי אשכנזי בתביעתו להתפטרותה של גולדה מאיר.

אבל זה יקרה רק לקראת סוף אותה שנה מורכבת, יפה ועצובה. במוצאי יום העצמאות ההוא של תשל"ג, האימפריה הישראלית מים אל ים, האופוריה הישראלית בשיאה וכולנו גאים ושמחים, נרגשים ופטריוטים. ואני יושב בין ההורים, שצופים ומעירים הערות.

במוצאי יום העצמאות ההוא של תשל"ג, האימפריה הישראלית מים אל ים, האופוריה הישראלית בשיאה וכולנו גאים ושמחים, נרגשים ופטריוטים. ואני יושב בין ההורים, שצופים ומעירים הערות

"מי זה המוזר הזה ולמה הוא שר בלי לזוז?" שואל אבא (על גידי גוב, שיהפוך, לצד אריק איינשטיין, לזמר האהוב עליו ביותר עם השנים), "זה שיר לפסטיבל?" תוהה אמא (על דני גרנות). וכשסילבן ויאיר פצחו בשירם המקסים "אצלך כמו תמיד", בשורה "יש לי הרגשה קצת משונה" אבא הפטיר: "גם לי…"

"מי זה המוזר הזה ולמה הוא שר בלי לזוז?" שאל אבא על גידי גוב. "זה שיר לפסטיבל?" תהתה אמא על דני גרנות. וכשסילבן ויאיר שרו את השורה "יש לי הרגשה קצת משונה", אבא הפטיר: "גם לי…"

הרחובות בחוץ היו ריקים. "מאה אחוז רייטינג", כמו שאמר השבוע חנן יובל. "אי אפשר לתפוס היום מה זה היה אז, פסטיבל הזמר".

יובל ניב, עיתונאי "ידיעות אחרונות", חוקר ומרצה, כתב את עבודת המאסטר שלו על "פסטיבל הזמר – בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור". "זה הפסטיבל היחיד ששרד", הוא אומר על פסטיבל הזמר והפזמון לשנת תשל"ג. "את כל הפסטיבלים שלפניו אנשי רשות השידור מחקו. אז זה הפסטיבל הכי ישן שנשאר תיעוד שלו".

זו לא הסיבה היחידה, ניב מדגיש, שכולם זוכרים דווקא את פסטיבל 1973 – גם 50 שנה אחרי. "כל 12 השירים היו ברמה טובה. אין שם אף שיר מביך. גם החלשים, 'נצח ישראל', 'מי האיש' ו'את ואני נולדנו בתש"ח', עדיין מושמעים".

איך אתה מסביר את זה ש"את ואני נולדנו בתש"ח" ניצח?
"הפטריוטיות ניצחה. ישראל חגגה חצי יובל, שיא עידן האופוריה, זה התלבש בול".

ניב גם מציין ש"שיר היונה" של אהוד מנור ומתי כספי לא נבחר לפסטיבל הזה. הוא הוגש שוב שנה אחר כך, ונתנאלה הפכה אותו לקלאסיקה. "זה מאוד סימבולי. ב-1973 לא רצו לשמוע על יונת השלום. ב-1974 כבר ייחלו לשלום".

והיו גם אז מי שתיעבו את האירוע וחבטו בו.

שבועיים אחרי פסטיבל הזמר תשל"ג, כשיצא התקליט עם שירי המופע, התפרסם בעיתונים "ידיעות אחרונות" ו"דבר" מכתב של נעמי שמר תחת הכותרת: "תחרות הפזמון הגרוע". שמר לא חסכה במילים קשות:

"על התקליט של פסטיבל הזמר האחרון מתנוססת עוגת יום הולדת שיש בה הכול: מגן דוד בירוק, ישראל בוורוד ופרחים עם מרציפן ונרות עם דגלונים – הכול מרוח בקרם וקצפת ומוצב לתפארה על מפית של תחרה. מפלסטיק כמובן.

"אם יש למישהו קשיים להגדיר את המונח 'קיטש' במילונו הפרטי – יוכל להביא את העוגה הזאת כציור מדגים. כמו כן, היא מסמלת בצורה הקולעת ביותר את אוסף השירים שנשמעו בפסטיבל".

"שר המוזיקה של המדינה"

אלה היו חגיגות המדינה בת ה-25. כמדי מוצאי יום העצמאות, גם בתשל"ג התקיים פסטיבל הזמר והפזמון בבניני האומה בירושלים. אבל אז, ב-1973, בפעם הראשונה (והאחרונה) הפסטיבל לא היה אירוע חד-פעמי, אלא מופע מופק ומאורגן שהריצו אותו שבע פעמים לפני מועד השידור החי והתחרות עצמה.

יובל כספין נזכר: "לכבוד 25 שנים למדינת ישראל, לראשונה פסטיבל הזמר יצא מגבולות ירושלים גם לתל אביב וחיפה. אני – ילד טוב חיפה ואוהב את זמרת הארץ – הלכתי לראות את הפסטיבל בקולנוע ארמון. שני השירים שהכי אהבתי היו של אב ובתו: 'ליל חניה' של נתן אלתרמן בביצוע חנן יובל, ירדנה ארזי ואפרים שמיר; ו'שיר לערב חג' של תרצה אתר, בביצוע המדהים של מירי אלוני".

"שני השירים שהכי אהבתי היו של אב ובתו: 'ליל חניה' של נתן אלתרמן בביצוע חנן יובל, ירדנה ארזי ואפרים שמיר; ו'שיר לערב חג' של תרצה אתר, בביצוע המדהים של מירי אלוני"

לעיתון "מעריב" צורף שי לחג לקוראים: הלקסיקון הציוני. ב"ידיעות אחרונות" הפיקו את מוסף "סקירת האירועים המרכזיים ב-25 שנות קיומנו". מזג האויר היה חם ויבש וכותרות העיתונים הכריזו על "המטס הגדול ביותר בהיסטוריה של המדינה".

אבל הפסטיבל דווקא לא הופק כאירוע בידורי נוצץ, אלא כתחרות זמר מכופתרת שדמתה לטקסים הממלכתיים של הדלקת המשואות ביום העצמאות או לחלוקת פרסי ישראל.

"הזמרים עמדו ושרו זקופים, כמעט ללא תנועה, ריקוד או העמדה", כתב פרופ' עוז אלמוג בספרו "פרידה משרוליק", "הלחנים והתמלילים של הפזמונים תאמו בדרך כלל את התפאורה וההעמדה: נאיביים, סנטימנטליים וארצישראליים מאוד".

זו הייתה תקופה לאומית ופטריוטית, עם כבוד עצום לממסד. האמנים שהשתתפו בפסטיבל היו צעירים, רובם יוצאי להקות צבאיות, ממושמעים, צנועים וחלקם חרדים ומבוהלים.

יגאל בשן סיפר בריאיון ליובל ניב: "בגלל הניצחון בששת הימים, כל מי שהיה שייך לממסד בשנים האלה היה אלוהים. לעובדי רשות השידור היה כוח בלתי הגיוני ביחס לאמנים; כוח נטול פרופורציה לנהל תרבות למדינה שלמה. הם קבעו הכול, החליטו מי ישתתף בתוכניות ומי לא.

"לעובדי רשות השידור היה כוח בלתי הגיוני ביחס לאמנים; כוח נטול פרופורציה לנהל תרבות למדינה שלמה. הם קבעו הכול, החליטו מי ישתתף בתוכניות ומי לא"

"הייתה יראת כבוד כלפיהם. היה פחד שאם לא תהיה נחמד אליהם, לא ייקחו אותך לפסטיבל הבא. זה שאמרתי שלום למשה וילנסקי והוא בכלל ענה לי – בשבילי זה היה ניצחון גדול".

רוב הזמרים הגיעו ללא אמרגנים ומנהלים (יוצאי דופן היו האמנים שיוצגו על ידי אברהם דשא פשנל ושלמה צח), ולא הייתה להם מעורבות בנושאים כמו סאונד וזוויות צילום. "הייתה בנו צניעות שנבעה מחוסר ידע", סיפר פעם יגאל בשן, "לא הבנו את המשמעות של הופעה בשידור חי בטלוויזיה, כשכל המדינה רואה.

"לא היה שום קשר עם במאי. לא ידעתי להגיד לאנשי הסאונד: תן לי גבוהים או נמוכים. גם לא היו מוניטורים על הבמה ולא שמענו את עצמנו, לכן כולנו צעקנו. שמענו סאונד אולם. את הנגנים שמענו נורא חזק, ואת עצמך שמעת במעומעם. בנוסף לכל זה, האולם היה מואר כל המופע המשודר, שזה קטסטרופה. אתה מאבד את כל האינטימיות".

"לא היה שום קשר עם במאי. לא ידעתי להגיד לאנשי הסאונד: תן לי גבוהים או נמוכים. גם לא היו מוניטורים על הבמה ולא שמענו את עצמנו, לכן כולנו צעקנו"

התחרות התקיימה בבנייני האומה בירושלים. המנחה הייתה רבקה מיכאלי והמנצחים על התזמורת – יצחק גרציאני ולסלו רוט (סבא של פיטר, מלהקת "מוניקה סקס"). בהפקה הענקית השתתפו גם אמנים אורחים שלא התחרו, כמו להקת פיקוד צפון ושלישיית "הגשש החיוור" והמפיקים גיל אלדמע וחנוך חסון.

חסון היה הביג בוס, האיש החזק של הפסטיבל – או כמו שמכנה אותו יובל ניב: "שר המוזיקה של המדינה". השידור הציבורי בישראל היה מונופול. ערוץ אחד בשחור-לבן עם השפעה עצומה על החברה והתרבות. לחסון, האיש שבחר את השופטים והיה עורך הפסטיבל ועובד רשות השידור, הייתה השפעה אדירה על המוזיקה הישראלית.

חסון שלט בכל הפרטים. קרא טקסטים, ידע תווים, התמחה בניהול הפקות ענק וגם חתך לשבט או לחסד, כשהיה צריך. לא כולם היו שלמים עם החלטותיו. לא כולם אהבו אותו. רבים טענו שהוא אוחז בכוח רב מדי. חורץ גורלות של זמרים ונגנים.

שלמה ארצי דווקא זוכר אותו בחום: "חסון היה מקצוען בימים שבהם כל העיסוק בתחום הזה בארץ התאפיין בחוסר מקצועיות. חנוך קרא פרטיטורות, תיקן הקלטות, הקפיד שהנגנים לא יתרשלו ולא יסטו מהקצב. בשנים הראשונות של הקריירה שלי היו מעטים שיכולתי ללמוד מהם. חנוך חסון היה בית הספר שלי לשואו-ביזנס".

"חסון היה מקצוען בימים שבהם כל העיסוק בתחום הזה בארץ התאפיין בחוסר מקצועיות. חנוך קרא פרטיטורות, תיקן הקלטות, הקפיד שהנגנים לא יתרשלו ולא יסטו מהקצב. הוא היה בית ספר לשואו-ביזנס"

הזמן עושה סדר

המשתתפים בתחרות – תשעה גברים ושמונה נשים – היו: עדנה לב, שלמה ארצי, דורית ראובני, חנן יובל, אפרים שמיר וירדנה ארזי, סילבן ויאיר, דני גרנות, אלי מגן, גידי גוב, שלישיית "שוקולד מנטה מסטיק", יזהר כהן, מירי אלוני ועירית דותן. הכול ברוח הישראליות הצברית.

אלי מגן, גבוה מאוד, עם שיער היפי ארוך ובחולצת סיקסטיז פרחונית, עלה ושר בקול יפה את "יליד הארץ" של אהוד מנור ומישה סגל, שיר שזכה לעשרות ביצועים מאוחר יותר והפך גם לחלק מהטקסים הקבועים של יום הזיכרון.

"יצאתי מלהקת 'אחרית הימים', וכל מה שרציתי היה לשיר", נזכר מגן. "עבדתי ביחד עם מישה סגל, הוא הלחין לי את 'עד סוף הקיץ' ששרתי בפסקול הסרט 'שתי דפיקות לב', והוא שיתף פעולה אז עם אהוד מנור שכתב את המילים גם ל'יליד הארץ'.

"אהוד לא היה רשאי לכתוב לפסטיבל, כי הוא היה עובד קול ישראל וההשתתפות הייתה אסורה על עובדי הרשות, אז הוא רשם אותי כמחבר המילים, והשיר התקבל לפסטיבל. גם על עטיפת התקליט כתוב 'מלים: אלי מגן', למרות שלא כתבתי שם אף מילה אחת. זה אהוד, שכתב על ההורים שלו.

"אהוד לא היה רשאי לכתוב לפסטיבל, כי הוא היה עובד קול ישראל, אז הוא רשם אותי כמחבר המילים, והשיר התקבל לפסטיבל. גם על עטיפת התקליט כתוב 'מלים: אלי מגן', למרות שלא כתבתי שם אף מילה אחת"

"יותר מזה, הבית האחרון הוא 'שמש בא אל החלון /  ענף ירוק מלילה נֵעוֹר / וילד שפקח עיניו לתכלת / כאן בארץ אל, בצל כרמל', ואני טעיתי בביצוע ושרתי נִיעֵר במקום נֵעוֹר – ואהוד לא אמר דבר וגם מישה לא

"רק הרבה שנים אחר כך, בדרך אגב, כמעט באדישות, מישה אמר לי 'אתה יודע שאתה טעית בשיר בפסטיבל ההוא', ואני נדהמתי: למה לא אמרתם כלום? ומישה אמר: 'כי הביצוע היה כל כך יפה'".

באת מלהקת "אחרית הימים" וישר לפסטיבל הזמר הכל כך ממלכתי, עם התזמורת מאחוריך. לא הרגשת מוזר? אמביוולנטי?
"לא. אני דווקא הרגשתי כבוד גדול להשתתף באירוע הזה. היו לי יחסים מעניינים עם קול ישראל, כי הייתי תלמיד גרוע ובגיל 16 זרקו אותי מתיכון עירוני ד', והלכתי לעבוד כשליח על אופניים ברשות השידור. הייתי נכנס לאולפנים, שומע את כל הגדולים מקליטים – אריק איינשטיין, יפה ירקוני, הדודאים. קול ישראל בשנים ההן היה מפעל גדול ועצום של הזמר העברי.

"הייתי תלמיד גרוע ובגיל 16 זרקו אותי מתיכון עירוני ד', והלכתי לעבוד כשליח על אופניים ברשות השידור. הייתי נכנס לאולפנים, שומע את כל הגדולים מקליטים – אריק איינשטיין, יפה ירקוני, הדודאים"

"אז לא רציתי לנגן בכלל. רציתי רק לשיר. אפילו השתתפתי בתחרות 'תשואות ראשונות'. גם כשהגעתי ללהקה הצבאית רציתי לשיר, אבל לא נתנו לי. גם אמרו לי – אתה מנגן גיטרה, לא צריך גיטריסטים, יש לנו את דני סנדרסון, אבל כן צריך בס. וככה ניגנתי בס בלהקה (עם שלום חנוך ושולה חן) והחלום לשיר נגנז עד שהשתחררתי".

 השיר "יליד הארץ" הפך לקלאסיקה עם השנים. אבל בפסטיבל עצמו הוא נכשל.
"אני הבנתי כבר בהתחלה שהשיר לא יזכה. היה בו משהו לא ישראלי. מישה הלחין ועיבד אותו בהשראת להקת 'דם, יזע ודמעות' שהופיעו בישראל אז, מישה התקרב אליהם, אירח אותם בבית וככה התיידדנו איתם ומישה נסע אליהם לניו יורק.

"אני נדלקתי עליהם, כי אני הייתי ילד רוקנרול ופתאום הם הביאו את הצבע של הג'אז, וזה שינה לי את החיים. הופעות לא קלאסיות בהיכל התרבות היו איומות עד אז, אבל הם נשמעו פנטסטי, עם כל הציוד המיוחד שהם הביאו והסאונדמן הפרטי שהם הטיסו מאמריקה. לא ראיתי דברים כאלה.

"מישה כתב עיבוד קשה, נגני כלי הנשיפה לא יכלו לנגן את הפרטיטורות של השיר. הוא הזיע מאוד בעבודה עם התזמורת. אבל בסופו של דבר הקהל הוא זה שבחר את הזוכים, וקהל צריך להתרשם באופן מיידי – ולהצביע. אז השירים שמרשימים בהאזנה ראשונה הם אלה שפונים למכנה משותף נמוך, ובאמת לעתים קרובות הם גם השירים שלא מחזיקים מעמד".

כמו השיר הזוכה "את ואני נולדנו בתש"ח".
"נכון. עדנה (לב) הייתה אז כוכבת זוהרת, זמרת מרשימה, והביצוע שלה היה מלא דרמה ועוצמה, אבל עובדה שהשיר עצמו לא החזיק מעמד. הזמן עושה סדר גם בזה".

"עדנה לב הייתה אז כוכבת זוהרת, זמרת מרשימה, והביצוע שלה היה מלא דרמה ועוצמה, אבל עובדה שהשיר עצמו לא החזיק מעמד. הזמן עושה סדר גם בזה"

שיר נוסף שלא זכה להצלחה בפסטיבל אבל בלט ביופיו החריג הוא "שיר כלולות" שחיבר המחזאי, הבמאי והמשורר נסים אלוני והלחין עודד לרר, שארבע שנים אחר כך יביא לקהל הישראלי לחן מופלא נוסף בביצועה של זמרת אדירה ("סליחות" של יהודית רביץ, ב-1977).

לרר לקח את הטקסט של אלוני, שהתכתב עם שיר השירים. "שיר כלולות" כולל גם את השורה הנפלאה: "שחורים כל שושניי, כמו לחם אביונים, כמו שיר האהבה". את השיר ביצע יזהר כהן, זמר רזה, צעיר בן 22 ומתולתל שהשתחרר רק שבועיים קודם מצוות הווי הנח"ל.

"אנשים ניסו להבין אם זה שיר אופטימי או פסימי", נזכר כהן, "כי בבתים הראשונים המחזר כותב לאהובתו, קורא לה אחותי כלה ומבטיח לה מתנות יקרות, טל מהר גלעד, זהב אופיר, פנינת הים, בגדי מלכות – ואז בסוף הוא נותן לה פת של חרובים, לחם אביונים, שמלת אביון, כוכב רחוק וקר. וגם כל שושניו – שחורים הם כמו לחם אביונים וכמו… שיר האהבה".

"לא ביקשנו רשות מהמשורר"

493 שירים נשלחו לתחרות. שלושת חברי הוועדה הציבורית – יחזקאל בראון, רפי בן-משה ויצחק גרציאני – ישבו יחדיו והקשיבו למאות השירים במשך שלושה חודשים, ומהם בחרו את 12 השירים שישתתפו בפסטיבל. כל המבצעים נבחרו בידי מלחיני השירים.

השיר הראשון היה "שיר בבוקר בבוקר". רבקה מיכאלי הציגה אותו: "שלישיית אף אוזן גרון, שלישיית בנות חוה והזמר שלמה ארצי".

"שלחנו שיר לפסטיבל", משחזר ארצי, "ד"ר גידי קורן חבר שלי ואני, זמר צעיר בן 23, לקחנו טקסט של אמיר גלבוע, וכתבנו מוזיקה. זה יצא יפה אבל כל הזמן הטרידה אותי המחשבה שלא ביקשנו רשות מהמשורר להלחין את שירו". אמיר גלבוע, שישב באולם בבנייני האומה בירושלים, לא כעס. "הרבה אנשים יכירו את השיר עכשיו", אמר, "המוזיקה נותנת כנפיים לטקסט".

"ד"ר גידי קורן חבר שלי ואני, זמר צעיר בן 23, לקחנו טקסט של אמיר גלבוע, וכתבנו מוזיקה. זה יצא יפה אבל כל הזמן הטרידה אותי המחשבה שלא ביקשנו רשות מהמשורר להלחין את שירו"

ארצי: "הייתה בקשה להביא שירים ברוח חצי יובל למדינה. לא במקרה במקום הראשון זכה 'את ואני נולדנו בתש"ח' ובמקום השלישי 'רכבת העמק'. אבל ל'שיר בבוקר בבוקר' הייתה רוח אחרת".

"הייתה בקשה להביא שירים ברוח חצי יובל למדינה. לא במקרה זכה 'את ואני נולדנו בתש"ח' ובמקום השלישי 'רכבת העמק'. אבל ל'שיר בבוקר בבוקר' הייתה רוח אחרת"

בבוקר שאחרי התחרות התעורר שלמה ארצי מדפיקות בדלת. בפתח עמד שליח עם זר פרחים גדול. בפתק שצורף לו נכתב: "שלמה היקר, תודה שהחזרת אותי לרגע כתיבת השיר. אמיר".

כל חמשת השירים הראשונים שבוצעו בפסטיבל 1973 היו שירי משוררים: "שיר בבוקר בבוקר" (אמיר גלבוע), "תנו לנו יד ונלך" (צבי זליקוביץ'), "ליל חניה" (נתן אלתרמן), "שיר כלולות" (נסים אלוני), ו"שיר לערב חג" (תרצה אתר).

חציו השני של הפסטיבל ניתן לפזמונאים ומחברי הטקסטים הפופיים. יורם טהרלב (שיר מספר 6, גידי גוב "יעלה ויבוא"), אהוד מנור (אלי מגן – "יליד הארץ", שיר 7) ודורית ראובני (שוב טהרלב), אבינועם קורן ("מי האיש" של דני גרנות), ומוטי גלעדי ("את ואני נולדנו בתש"ח"), יאיר קלינגר ("אצלך כמו תמיד", סילבן ויאיר) ודן אלמגור ("נצח ישראל"). הייתה גם חלוקה שווה בניצוח. בחלק הראשון ניצח יצחק "זיקו" גרציאני על התזמורת. בחלק השני – לסלו רוט.

זמן קצר לפני הפסטיבל עצמו ארעה דרמה גדולה, כשב-27 באפריל נפגעה רותי נבון – שהייתה אמורה להופיע בפסטיבל בשיר "נצח ישראל לא ישקר" – בתאונת דרכים קשה. הזמרת נסעה עם האמרגן מישל מרלנגון מנתניה לכיוון ירושלים. בצומת אביר חצתה מכונית שלא צייתה לתמרור עצור ופגעה ברכב. נבון הוטחה אל השמשה, ונחבטה קשות. היא הובהלה לבית החולים מאיר בכפר סבא.

המפיקים חנוך חסון וגיל אלדמע קיימו ישיבת הפקה בהולה עם המלחין יאיר רוזנבלום. השלושה קראו לשלוש זמרות הליווי, שלישיית "שוקולד, מנטה מסטיק", ואמרו להן: "רותי לא תוכל להופיע, אז אתן תבצעו את השיר ושלישיית 'אף, אוזן גרון' תלווה אתכן".

ירדנה ארזי: "הטילו עלי להוביל את השיר, אבל הקול שלי לגמרי לא דומה לזה של רותי נבון, המנעד לא התאים לי ולחברותיי לשלישייה, אבל לא העזנו להגיד כלום. יאיר (רוזנבלום) היה המפקד שלי בצבא, עבדתי איתו בלהקת הנח"ל והוא גם שיבץ אותי לשיר השני שלו בפסטיבל הזה, 'ליל חניה'. אז מה שקרה שאנחנו לא העזנו לומר מילה והביצוע יצא איום ונורא".

"הטילו עלי להוביל את השיר, אבל הקול שלי לגמרי לא דומה לזה של רותי נבון, המנעד לא התאים לי ולחברותיי לשלישייה, אבל לא העזנו להגיד כלום. אז הביצוע יצא איום ונורא"

רותי נבון: "זה היה כאב לב גדול. הימרו על השיר הזה כמועמד לזכייה, ובגלל התאונה לא יכולתי להגיע להופעה. 15 שנים ניהלתי מאבק משפטי מול חברת הביטוח עד שבסוף ב-1988 קיבלתי כסף והכרה בפגיעה".

זה לא נגמר כאן. שלישיית "אף, אוזן, גרון" – שלא ניתן לה לבצע שיר עצמאי בפסטיבל – ניגשה לרוזנבלום. מספר קיקי רוטשטיין: "אמרנו לו – שמע, הנה הזדמנות, תן לנו לשיר את 'נצח ישראל' והבנות (שלישיית שוקולד, מנטה מסטיק) ילוו אותנו. יאיר הסתכל בנו במבט ארוך ואמר: לא".

השלישיה, כמחאה, החליטה שלא למלא את תפקיד המלווים בלבד ולא עלתה לבמה לשיר ב'ליל חניה', השיר השני של רוזנבלום בפסטיבל הזה.

"שמרנו על יחסי עבודה תקינים עם כל המעורבים גם אחרי הפסטיבל", אומר יובל דור, "וגם הקלטנו את הקולות שלנו לתקליט של הפסטיבל. אבל אז, באירוע עצמו במוצאי יום העצמאות, נעלבנו ולא יכולנו לעבור על זה בשתיקה".

"שמרנו על יחסי עבודה תקינים עם כל המעורבים גם אחרי הפסטיבל וגם הקלטנו את הקולות שלנו לתקליט של הפסטיבל. אבל אז, באירוע עצמו במוצאי יום העצמאות, נעלבנו ולא יכולנו לעבור על זה בשתיקה"

"אף אחד לא יגיד לי איך להתלבש"

יאיר רוזנבלום, דמות חזקה ודומיננטית בזמר העברי של השנים ההן, טיפח את חניכיו בלהקת הנח"ל. אפרים שמיר: "יאיר ואני היינו מאוד קרובים, הוא רצה לעשות לי תקליט, הקלטתי את 'מיקה' שלו כשיר סולו, ואז באחת השיחות באולפן הוא שאל – אפרים, מה ה-חלום שלך? אמרתי לו: לשיר עם תזמורת סימפונית גדולה מאחוריי. הוא אמר 'יום אחד זה יקרה, והיום הזה אולי לא רחוק'.

"כשגידי גוב ואני עמדנו להשתחרר מהלהקה, וכבר עבדנו עם דני ואלון ומאיר על 'כוורת', פתאום באה הצעה לשנינו להשתתף בפסטיבל הזמר. יאיר הציע לי לעלות עם ירדנה, ששירתה איתי בלהקה והכרנו טוב ושרנו ביחד, ב'ליל חניה'. לגידי הציעו את 'יעלה ויבוא'.

"גידי ואני ישבנו בבית קפה, והתלבטנו. הפסטיבלים ההם היו בעייתיים בעינינו אז. מה לנו ולזה? היינו בלהקת רוק. בסוף אבל אמרתי לגידי: 'בוא נלך על זה. אם אחד מאיתנו יזכה או ידורג באחד המקומות הראשונים, זה יוכל לקדם לנו את פרויקט כוורת. זה יעזור ללהקה'. אז שנינו הלכנו לדבר הזה, הפסטיבל.

"גידי ואני התלבטנו. מה לנו ולזה? היינו בלהקת רוק. בסוף אבל אמרתי לגידי: 'בוא נלך על זה. אם אחד מאיתנו יזכה או ידורג באחד המקומות הראשונים, זה יוכל לקדם לנו את פרויקט כוורת. זה יעזור ללהקה"

"באחת החזרות הגיע פשה (המפיק אברהם פשנל; ב"כ) וראה אותי לבוש ג'ינס וז'קט ג'ינס. הוא כעס והתפרץ: 'אתה מופיע עם זמרת שלי (ירדנה ארזי) וככה אתה רוצה להופיע? לך הביתה ותתלבש כמו בן-אדם!'

"עלה לי הדם לראש. צעקתי עליו: 'לך תזדיין, למה מי אתה בכלל?' וכולם מסביב, כולל גידי, היו בהלם מהאגרסיביות שלי. הורידו את הראש. אבל זה עיצבן אותי. אף אחד לא יגיד לי איך להתלבש".

שמיר זוכר שהחזרות על השיר היו ארוכות ומורכבות, "ולקח לי הרבה מאוד שנים להבין על מה השיר 'ליל חניה' בכלל מדבר. השיר היום מזוהה בעיקר עם חנן יובל. אבל בסופו של דבר זו הייתה חוויה נהדרת עבורי. יצאתי מהפסטיבל הזה ישר אל שלוש השנים של כוורת".

איך נולד בכלל "ליל חניה"? יאיר רוזנבלום סיפר לי לפני מותו באוגוסט 1996 שהכול התחיל כשיהורם גאון התקשר אליו, בערב חורפי בסוף 1972, ושאל: אולי יש לך שיר בשבילי? רוזנבלום לא רצה להחמיץ את ההזדמנות לתת שיר לאחד הזמרים המצליחים בישראל. "כן", הוא אמר ליהורם, "יש לי".

איך נולד בכלל "ליל חניה"? יאיר רוזנבלום סיפר לי לפני מותו באוגוסט 1996 שהכול התחיל כשיהורם גאון התקשר אליו, בערב חורפי בסוף 1972, ושאל: אולי יש לך שיר בשבילי?

על הפסנתר עמד הספר "עיר היונה" של אלתרמן.

"איזה שיר?" הסתקרן גאון.

רוזנבלום פתח את הספר אקראית. "ליל חניה", אמר ליהורם בטלפון.

"מצוין", שמח גאון. "'ליל חניה' זה יופי. אני אבוא בבוקר לשמוע".

רוזנבלום סגר את הטלפון וחשב מה עושים עכשיו. פתח את הפסנתר, הניח את הספר וניגן את הפתיחה. ככל שהתקדמו השעות, הבין לאיזו תסבוכת הוא נקלע עם אחד הטקסטים הסבוכים והקשים ביותר שנכתבו בעברית. היה זה לילה לבן. הוא הלחין, וכתב, ושייף, והידק עד שעלה הבוקר.

אבל יהורם גאון לא בא. גם לא ביום שלמחרת. וגם לא אחר כך. אז ליאיר רוזנבלום היה שיר מולחן חדש, עם מילים של אלתרמן, אבל ללא מבצע. ומכיוון שפסטיבל הזמר עמד בפתח, הוא החליט להעביר אותו למישהו אחר.

חנן יובל: "בוקר אחד אני מקבל טלפון, ויאיר רוזנבלום על הקו: בוא לחזרות, חנן. אני צריך אותך לשיר משהו חדש שלי בפסטיבל". יובל התפלא מאוד. "יאיר היה מבוגר ממני בשנתיים, אבל הוא היה המאסטר כל-יכול בלהקות הצבאיות. כל התקופה שהוא עבד עם הלהקה הצבאית, הוא בכלל לא התייחס אליי".

"יאיר היה מבוגר ממני בשנתיים, אבל הוא היה המאסטר כל-יכול בלהקות הצבאיות. כל התקופה שהוא עבד עם הלהקה הצבאית, הוא בכלל לא התייחס אליי. אף פעם לא נתן לי סולו"

אז למה הוא התקשר דווקא אליך?
"לא היה לי אומץ לשאול ואין לי מושג. זו חידה גדולה בעיניי עד עצם היום הזה".

ביניים

"ליל חניה" לא הרשים את קהל המצביעים. הוא דורג נמוך. במקום השישי השתבץ "שיר לערב חג" של מירי אלוני, במקום החמישי "תנו לנו יד ונלך" של עירית דותן ובמקום הרביעי "נצח ישראל לא ישקר" שביצעו "שוקולד, מנטה, מסטיק" (במקום רותי נבון).

אבל הזמן, כהרגלו, עושה סדר וצדק: דווקא השיר שזכה בפסטיבל הזה "את ואני נולדנו בתש"ח" כמעט ולא מושמע וגם לא נכלל באלבומי אוסף משנות ה-70. "ליל חניה", לעומת זאת, נחשב לקלאסיקה גדולה, ויש מבקרים המגדירים אותו גם כגדול השירים העבריים בכל הזמנים.

חנן יובל נזכר: "בסוף 1972 הסתיימה האפיזודה שלי עם שלישיית שובבי ציון, שסיימה את כל ניסיונות הלהקה שלי מאז שהתחלתי להופיע. לפני כן הייתי בלהקת פיקוד דיזנגוף וכמובן עם השלושרים, שהיו הצלחה מטאורית אדירה, אבל התפרקה אחרי אלבום אחד בלבד. לא ראיתי את עצמי כזמר סולן. רק כחלק מהרכב".

בלהקה הצבאית היה עם ששי קשת, שולה חן, טוביה צפיר, מנחם זילברמן ושלום חנוך. "כל שנות השירות בלהקה כל הזייפנים שרו, כל המצחיקנים קיבלו סולו, ואני לא קיבלתי כלום", הוא אומר, "לא יודע למה. יאיר (רוזנבלום) לא החזיק ממני. הייתי אפילו מועמד לגריעה. לא הייתי אגרסיבי. הייתי נחמד מדי".

חנן יובל קיבל את הצעתו של רוזנבלום בשמחה – עד שהגיע לראשונה לחדר החזרות. "באתי לחזרה וראיתי שמשדכים אותי עוד פעם לשלישייה – עם ירדנה ארזי ואפרים שמיר, שבדיוק השתחררו מלהקת הנח"ל. כעסתי על יאיר שעשה לי תרגיל ופניתי ללכת, אבל ירדנה ואפרים שכנעו אותי להישאר, ואני מודה על כך עד היום.

"אפרים מוזיקאי ענק וירדנה ארזי זמרת טובה מאוד והשיר עם המילים הבלתי אפשריות כמעט – השיר שכל כך קשה לבצע ושלא זכה בפסטיבל – בכל זאת מאוד הצליח והפך לנכס צאן ברזל. כשהרמטכ"ל גדי איזנקוט, למשל, כינס את המטכ"ל בסוף 2017 במרכז רבין, הוא ביקש שלפני הכול 'חנן יובל יבוא וישיר ליל חניה'.

"אפרים מוזיקאי ענק וירדנה זמרת טובה מאוד והשיר עם המילים הבלתי אפשריות כמעט – השיר שכל כך קשה לבצע ושלא זכה בפסטיבל – בכל זאת הצליח והפך לנכס צאן ברזל"

"כשהגעתי להופיע בפני קציני גבעתי באיזה יום שישי אחד בצהריים, בזמן הבאלאנס ניגש אליי המפקד ואמר שלפני כשנתיים, במבצע צוק איתן, לפני שנכנס עם הכוח שלו לעזה, הוא ידע שהולכים להיכנס לתופת וחלילה חיילים עלולים להיפגע, ואז קרא לכל החיילים והורה להם שכל אחד יפרוש לפינתו ויאמר איזו תפילה, לא חשוב איזו.

"'אני', אמר לי המפקד, 'פרשתי לפינתי ודקלמתי את כל ליל חניה בעל פה, ודיר באלאק שאתה לא שר את זה היום'".

חשבתם שתזכו?
"בתחרות עצמה לשלושתנו היה ברור לנו שהשיר מסובך ואין לו שום סיכוי להתברג באחד משלושת המקומות הראשונים".

לפי נתוני אקו"ם, בין 1993 ל-2014 "את ואני נולדנו בתש"ח" שהגיע למקום הראשון שודר 183 פעמים בכל תחנות הרדיו והטלוויזיה בישראל. "ליל חניה" שודר 1901 פעמים.

לפי נתוני אקו"ם, בין 1993 ל-2014 "את ואני נולדנו בתש"ח" שהגיע למקום הראשון שודר 183 פעמים בכל תחנות הרדיו והטלוויזיה בישראל. "ליל חניה" שודר 1901 פעמים

סופו של עידן

בספטמבר 1973, ארבעה חודשים אחרי הפסטיבל של 1973, המתינו המאזינים לסיכומי השנה, מצעד הפזמונים העברי. "שיר בבוקר בבוקר" של שלמה ארצי דורג גבוה מאוד בקול ישראל ובגלי צה"ל. הצליחו גם "ליל חניה", "אצלך כמו תמיד" ו"יעלה יבוא".

אבל השיר שזכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר והפזמון באותה שנה לא נכנס לאף אחד מהמצעדים השנתיים. גם לא "רכבת העמק" של דורית ראובני.

שבועיים אחר כך כבר פרצה מלחמת יום כיפור, ששינתה לחלוטין את היחס לממסד, לממלכתיות, לאומיות והערצת צה"ל, הלהקות הצבאיות והאמון המוחלט במנהיגים.

לקראת סוף שנות ה-70, ישראל הפכה ליותר בינלאומית. האירוויזיון הפך למדורת השבט, במקום פסטיבל הזמר והלהקות הצבאיות, שפורקו. המוזיקה המקומית הפכה לתעשייה עתירת גופי הפקה, וכבר לא היה צורך ביוזמות ממלכתיות. לא ערבי "שירי משוררים", לא "פסטיבל הזמר והפזמון" ולא "למנצח שיר מזמור".

הממשלה התחלפה ב-1977. הטלוויזיה הפכה לצבעונית. הרוק הלך והתבסס אחרי המלחמה ההיא – כוורת, תמוז, תיסלם ובנזין – וז'אנרים שהודחקו וזכו להתעלמות פרצו אל קדמת הבמה וכבשו יותר ויותר קהלים.

ערוץ הטלוויזיה הממלכתי והעוצמתי של תשל"ג כבר אינו מהווה מוקד משיכה לרבים. במוצאי יום העצמאות, אנשים מעדיפים לנוח מול סדרה אמריקאית ב"נטפליקס", בצפייה במשחק כדורגל בליגה האנגלית ואולי גם בשירת קריוקי. ואולי שם עדיין שרים את "ליל חניה" או "שיר בבוקר בבוקר".