כאשר טיפסנו בגבעות הירוקות של ברקלי 1978, ברחובות צרים שנגמרו מתחת לגלגלים, הוצפתי במחשבות טובות על מכוניות אמריקאיות ישנות שבמושב האחורי שלהן גדלתי.

אבי היה פריק של אמריקאיות שמהן אני זוכר ללא סדר כרונולוגי, לארק סטודיבייקר, וליאנט 66', פורד פלקון ופורד מווריק שבה כמעט נהרג בכריך פגושים בשער הגיא. מה שהיה יכול להיות מקאברי לחלוטין; אבי נהג משוריינים לירושלים הנצורה במלחמת העצמאות.

את השבי נובה 62' שקניתי במאתיים דולר מחבר ישראלי בסן פרנסיסקו, פסל אבי כשהגיע לביקור; דלת הנוסע שלה הייתה שבורה וקשורה בחבל. החלפתי אותה במוסטנג 69', גוף אדום וגג ויניל שחור, שמונה צילינדרים שעלתה 800 דולר והייתה המכונית הכי מרגשת שהייתה לי בחיי.

את השבי נובה 62' שקניתי במאתיים דולר מחבר ישראלי בסן פרנסיסקו, פסל אבי כשהגיע לביקור; דלת הנוסע שלה הייתה שבורה וקשורה בחבל. החלפתי אותה במוסטנג 69', המכונית הכי מרגשת שהייתה לי בחיי

ויק, המוסכניק שטיפל בי ליד גולדן גייט פארק, הסביר לי שלא קונים מכונית ממי שהיה חבר בטונג, המאפיה הסינית, שבאותה שנה ביצעה את הטבח הנורא במסעדה "גולדן דרגון" עשר דקות אחרי שנעמי ואני גמרנו לאכול בה ארוחת ערב.

פרסומת לפורד מוסטנג ב-1965 (צילום: AP Photo)

אחרי שיפוץ הייתה המוסטנג תחרות הוגנת לסטיב מקווין והשלבי-מוסטנג ב"בוליט". המנוע שלה רצה להמריא מתושבתו כל פעם שנגעתי בדוושת הדלק. את אותו גשר המפרץ חצינו באותו לילה ערפילי ורטוב בתחושה סוריאליסטית שלמוסטנג יש רעמת שיער מתבדרת ברוח. מי המפרץ הקרים והעמוקים החזירו לנו צליל שנשמע כצהלת סוס.

מרלין וג'ורג' גרו על הפסגה הגבוהה ביותר בגבעות ברקלי. כדי להגיע אל בית העץ היפה שלהם ברחוב וודמונט 640, נטתה המוסטנג בזווית של שישים מעלות, קצת פחות מזווית הישיבה שבה שלחו את האסטרונאוטים של "אפולו" לירח בקפסולה ההרמטית שלהם.

מרלין וג'ורג' היו החברים העשירים והטובים שלנו. לא היה דבר שלא היינו עושים כדי להתייצב אצלם לארוחה. לעתים התעוררתי בלילה מכוסה זיעה קרה ודחקתי מרפק תובעני בכליותיה של נעמי. היא התעוררה בבהלה כדי שאוכל לשאול אותה: תגידי, למה מרלין וג'ורג' חברים שלנו? היא נזכרה מייד בדביל שלו נישאה, אספה את עצמה אחרי שירתה בי מבט זועם שמאוד הבהיל אותי.

מרלין וג'ורג' היו החברים העשירים והטובים שלנו. לעתים התעוררתי בלילה מכוסה זיעה ודחקתי מרפק תובעני בכליותיה של נעמי. היא התעוררה בבהלה כדי שאוכל לשאול אותה: תגידי, למה מרלין וג'ורג' חברים שלנו?

אנחנו החברים היהודים שלהם, אמרה. אנחנו אקזוטיים, זרים, אחרים, מרתקים והלכנו נגד החיים הוואספיים שלהם עד הסוף. והיא צדקה.

גשר הגולדן גייט בסן פרנסיסקו באמצע שנות השבעים (צילום: GRANGER – Historical Picture Archive / Alamy)

כשמרלין וג'ורג' הזמינו אותנו לארוחת ערב עם כלי הקריסטל שג'ורג' ירש ממשפחת הברהמינים העשירה שלו בבוסטון לפני שכולם נספו באלף דרכים שונות, אחת מכוערת מהשנייה, התייצבנו כמו חיילים. כלי הקריסטל היו רק קצה הקרחון.

הצלחות למנה עיקרית היו מונחות על מגשי פליז עגולים ואת המרק הגישו בכלי פורצלן עמוק (שהזכיר לי את זה של סבתא פנינה) עם מכסה תואם, כף מעוקלת וידית מקרן צבי. ג'ורג' ירש גם את סט הסכינים של אביו; סכיני ציד גדולים עם ניצב מעצם של חיה לא מזוהה, שג'ורג' פרס בהן את תרנגול ההודו בחג ההודיה ואת הברווזים השחומים בליל חג המולד. איך אני יודע? היינו שם.

ג'ורג' גם ירש רובה ציד כפול קנה שהמנהרות השחורות של קניו היו הדבר האחרון שאביו של ג'ורג' ראה לפני שסחט את שני ההדקים.

אחרי האוכל היה לנו מנהג מוזר במקצת; יחסית לגבעות השקטות והפלגמטיות של ברקלי שהיו ריאה אינטלקטואלית די מעצבנת. ג'ורג' הוציא את הרובים, נתן לי אחד, ויחד ישבנו וניקינו אותם עם סמרטוט משומן כמו שני ציידים בסיפור קצר של סאקי. לא חשתי מחוץ לאלמנט הטבעי שלי משום שאבי היה צייד, גדלתי עם רובה בבית וצדנו יחד חוגלות בהרי ירושלים.

ג'ורג' הוציא את הרובים, נתן לי אחד, ויחד ישבנו וניקינו אותם עם סמרטוט כמו שני ציידים בסיפור קצר של סאקי. לא חשתי מחוץ לאלמנט הטבעי שלי משום שאבי היה צייד

רון ונעמי מיברג בצעירותם (צילום: מתוך האלבום המשפחתי)

חלק גדול ממה שידעתי פעם לפני ששכחתי על אוכל ויין, למדתי במטבח של מרלין וג'ורג'. היו להם תיאבון, עיניים גדולות, תמיכה שקטה של חשבון בנק היפראקטיבי והעידן היה נטול בושה. אחרי ווטרגייט ו-ווייטנאם, אמריקה התנפלה על החיים.

כשאני נזכר איך הייתי בגיל הצעיר ההוא, 23-24 בערך, פתוח, ידידותי, נעים הליכות, אופטימי ולא דופק חשבון ואהבת חיי לצדי, אני מקנא במי שהתמזל מזלם להיות חברים שלי. לישראל שבנו אחרי מות אבי ומעולם לא חזרתי להיות הצעיר הנעים שהייתי.

כשאני נזכר איך הייתי בגיל הצעיר ההוא, 23-24 בערך, פתוח, ידידותי, נעים הליכות, אופטימי ולא דופק חשבון ואהבת חיי לצדי, אני מקנא במי שהתמזל מזלם להיות חברים שלי

כאשר הכרנו אותם, מרלין וג'ורג' גמרו לשפץ את המטבח שלהם וחיכו לצוות הצילום של המגזין "חיים כפריים" שיגיע לתעד את היצירה. אחרי שהצוות עזב – שלושה ימים של כאב ראש עם תאורה שהמסה את שכבת הלכה על העץ – קיבלנו את ההזמנה לארוחת הערב שחנכה את המטבח. נעמי אמרה שאני מדמיין דברים וכי כאשר מרלין וג'ורג' חנכו את המטבח היינו כבר חזרה בישראל, מפרקים את המכולה. זה אף פעם לא היה שווה ויכוח.

* * *

בעליה לוודמונט, בתוך ענן סמיך מדי של ערפל, זוחלים במהירות של עשרה קמ"ש, שאלתי את נעמי מה יגישו לדעתה בארוחה. כבר אז הייתי חמדן; מרלין למדה עם נעמי בבית הספר לאמנות CCAC שבני למד בו שנים רבות לאחר מכן, שם התחילה הידידות ביניהן.

לובסטרים אטלנטיים ממיין (צילום: iStock)

כאשר הלכו לקפטריה מול בית הספר, עדכנה מרלין את נעמי בפרטי התפריט. עם האוויר הלח מלטף את פנינו, הלשינה נעמי כי ארוחת הערב הגיעה בטיסה ישירה ממיין, שיש לה צבתות, שהיא חיה עדיין וכאשר משליכים אותה לסיר מים רותחים היא הופכת ורודה.

עד אותו ערב לא אכלתי לובסטר והאמת שנהיה לי קצת חלושס. ארוחות הערב עם ג'ורג' היו תמיד עניין מאצ'ואיסטי במקצת ומאתגר. כמו לכרות ראשו של דג בגרזן או לערוף תרנגולת. אנשים עם טעם טוב ואסתטי, אינם בהכרח אנשים מנומסים. את הבדיחה החביבה על ג'ורג' מעולם לא סיפרתי. אבל הוא כבר איננו ואני בציפורניים.

ארוחות הערב עם ג'ורג' היו עניין מאצ'ואיסטי במקצת ומאתגר. כמו לכרות ראשו של דג בגרזן או לערוף תרנגולת. אנשים עם טעם טוב ואסתטי, אינם בהכרח אנשים מנומסים

היו לנו שני חתולים פרסיים בדירה. ג'ורג' אהב לשאול אותי בנוכחות הנשים האם אני אוהב חתולים. אם כן, למה אני לא אוכל אותם. באנגלית זה וולגרי. תמיד הקפדתי שאנשים לא ינבלו את פיהם בנוכחות נעמי. זו הייתה משימה קדושה.

כאשר הפגוש של המוסטנג נגע קלות בפגוש האחורי של הפיאט ספורט הפתוחה של מרלין, הבטנו רגע קטן ומלנכולי בבית החשוך שחצרו גבלה בחצר של מרלין וג'ורג'. זה היה הבית של ג'ון פוגרטי, המייסד והרוח החיה של Creedence Clearwater Revival, להקת רוק נהדרת בשנות ה-60' שלא דנים בה מספיק. מתישהו בשנות ה-70' נדמו קולו והגיטרה של פוגרטי.

להקת Creedence Clearwater Revival ב-1970. ג'ון פוגרטי במרכז (צילום: Pictorial Press / Alamy)

לילה אחד התגלגל ג'ורג' שיכור מהערסל על מרפסת השיזוף והתעורר עם הנגאובר כמו פטישים על הדשא. כשפקח את עיניו ראה את פרצופו של פוגרטי מביט בו בעניין אנתרופולוגי. מאז הם הפכו ידידים.

לילה אחד התגלגל ג'ורג' שיכור מהערסל על מרפסת השיזוף והתעורר עם הנגאובר כמו פטישים על הדשא. כשפקח את עיניו ראה את פרצופו של פוגרטי מביט בו בעניין אנתרופולוגי. מאז הם הפכו ידידים

כל ארוחת ערב חגיגית אצל המרלינים, הרמנו כוסית של זינפנדל (Ridge, הזינפנדל הטוב ביותר כבר אז, עלה 7 דולר לבקבוק במרתף האוכל של "מייסיז" ביוניון סקוור) סגול וסמיך ונשאנו תפילה חרישית ליום שבו ירים פוגרטי שוב את הגיטרה וישיר.

אחרי שקרידנס התפרקה, פוגרטי נקלע לסכסוך דמים ארוך על זכויות היוצרים של שיריו עם סול זאנץ, שהיה בעל הבית של חברת ההפקה "פנטסי", וזה ארך שנים.

כשיצאנו מהמכונית, נעמי התכופפה אל המושב האחורי והוציאה ממנו את הגיטרה האקוסטית שלי. אותם ימים הייתה הגיטרה אצלי על תנאי; גיטרה "מרטין", כנראה מתחילת המאה לפי המודל, שהייתה שייכת לאמה של נעמי שלא הייתה אז אשתי. נאמר על הגיטרה שעברה את המשבר הכלכלי הגדול בידי אנשים טובים. את המספר הסידורי שלה בתוך תיבת התהודה שייף מישהו, שזאת הדרך היחידה לתארך את הגיטרה בדיוק.

גיטרה "מרטין" (צילום: Anthony Pleva / Alamy)

ה"מרטין" הייתה הנדוניה של נעמי אם וכאשר נתחתן. האמת שהייתי מוכן להתחתן גם עם הגיבן מנוטרדאם אם לאימו הייתה "מרטין". למזלי, הגיטרה באה עם אישה שאהבתי והייתה איתי רוב חיי.

לא היה לי מושג מדוע הביאה נעמי – שלא ניגנה בגיטרה – לארוחת ערב אצל מרלין וג'ורג'. חשבתי שזו מחמאה, משום שידעתי לנגן כמה שירים אלמנטריים של דילן, את "סוסי פרא" של הסטונס וכמה קט סטיבנס.

יש לי זיכרון עמום – שנמצאו לו כמה חיזוקים – ממסיבת הסיום של הטירונות במחנה 80 שבה ניגנו ארבעה מאתנו גרסה מזעזעת במיוחד ל"מרי הגאה" של קרידנס. אני זוכר את קוגי על תופים, הדי ואני על גיטרות ואנשים רוקדים.

עד אותו ערב לא היה עולה על הדעת להוציא את ה"מרטין" מהבית. נעמי גילתה לי שמרלין וג'ורג' הזמינו את הפוגרטים לאכול לובסטרים. היא אמרה משהו בנוסח, "בוא ננסה להשפיע על ההיסטוריה".

עד אותו ערב לא היה עולה על הדעת להוציא את ה"מרטין" מהבית. נעמי גילתה לי שמרלין וג'ורג' הזמינו את הפוגרטים לאכול לובסטרים. היא אמרה משהו בנוסח, "בוא ננסה להשפיע על ההיסטוריה"

ג'ון פוגרטי עם אישתו ג'ולי ובתם קלסי ב-2003 (צילום: Featureflash Archive / Alamy)

* * *

אשתו היפה של פוגרטי שתקה כל הערב. היא הייתה יפה במובן מלאכי, שקופה ושבירה כמו חרסינה. שתינו זינפנדל שג'ורג' דרך את הענבים שלו במו כפות רגליו הוואספיות ויישן בחביות עץ אלון גדולות במרתף; אכלנו אספרגוס מאודים עם וויניגרט; לחמניות גדולות וחמות עם חמאה אירית צהובה; מהמטבח החדש עלה ריח חזק של אוקיינוס.

הלובסטרים לא בכו כשזרקו אותם לסיר מים רותחים והם הוגשו לשולחן שלמים עם מפצחי לובסטרים וחמאה מזוקקת. ענדנו סינרים כמקובל. פוגרטי, עם לחיים שקועות, עיניים עמוקות וחיוך עצוב, השקיע עצמו בלובסטרים וטבל את בשרם הלבן בחמאה ולא אמר מילה שעה שג'ורג' יעץ לנו איך ואיפה להשקיע את כספנו. אז לא ידעתי עדיין מה זה אינסייד טריידינג.

זאת הייתה הפעם הראשונה שאכלתי לובסטרים שבבוקר צדו אותם בסירות דיג מול חוף סטונינגטון הנמצאת כעת עשרים דקות נסיעה ממני. אכלתי אותם בחברת גיבור נעוריי. אני לא מגזים כשאני אומר ש"מי יעצור את הגשם", "Fortunate Son" ואחרים, הם מהשירים האהובים עליי.

זאת הייתה הפעם הראשונה שאכלתי לובסטרים. אכלתי אותם בחברת גיבור נעוריי. אני לא מגזים כשאני אומר ש"מי יעצור את הגשם", "Fortunate Son" ואחרים, הם מהשירים האהובים עליי

משך כל הארוחה, כמו מטען נפץ שחוטיו גלויים, הייתה ה"מרטין" מונחת בנרתיק השחור שלה על שולחן הקפה בחדר המגורים הסמוך. היא הייתה מונחת כך שכל פעם שפוגרטי הרים את עיניו מהלובסטר – הוא ראה אותה. ג'ורג' המשיך למזוג את הזינפנדל הסגול ומרלין הציתה מחבת נחושת ובה משהו עם תפוחים וקלבדוס.

ג'ון פוגרטי בשנות השבעים (צילום: Gijsbert Hanekroot / Alamy)

מזווית העין התרשמתי שהמזימה של נעמי עובדת. פוגרטי החל נע באי-נוחות בכסאו כשהגיטרה תקועה מול עיניו. היו לו עשרות גיטרות בסטודיו בביתו, אבל מבחינתו זה היה לחץ פיזי מתון או משהו דומה. אני רק יכול לנחש מה חשב.

פוגרטי החל נע באי-נוחות כשהגיטרה תקועה מול עיניו. היו לו עשרות גיטרות בסטודיו בביתו, אבל מבחינתו זה היה לחץ פיזי מתון או משהו דומה. אני רק יכול לנחש מה חשב

במנה האחרונה טרם שלהבת הפלמבה דעכה, קם פוגרטי מכיסאו, הוציא את ה"מרטין" מהנרתיק והחל ללטף את העץ המצולק. ב"מרטין" היו מיתרי מתכת חדשים ומי שלא ניגן כמה שנים נפצע מהם כבר בדקות הראשונות.פוגרטי אחז את צווארה של ה"מרטין" ומאיפה שישבתי ראיתי שכריות אצבעותיו היו קשות, כמו של מי שמעולם לא חדל לנגן. כל מה שקשור ב"מרטין" מעורר את העניין שלי.

רק לאחרונה שמעתי את רובי רוברטסון מסביר את השורה הראשונה של The Weight, השיר האייקוני של The Band מהאלבום הראשון שלה. המילים הראשונות הן I pulled into Nazareth.

שנים תהיתי לאיזה נצרת כיוון. בתוך תיבת התהודה של ה"מרטין" מגולפים השמות Nazareth, Pennsylvania, שם העיר שבה נמצא בית החרושת של "מרטין". "ראיתי את השם" אמר רוברטסון, "וכתבתי את השורה הראשונה".

נדמה היה לי שאשתו של פוגרטי עצרה את נשימתה יותר מאחרים. היה לה יותר עור במשחק. היא חיה עם שתיקתו הרועמת של מי שהיה גיבור רוקנרול של דור שלם. להבת הפלמבה דעכה; ג'ורג' יצא להפליץ לאור הירח כפי שנהג כאשר זכר את נימוסי השולחן שלו.

ג'ון פוגרטי, גיבור נעורי, החל לפרוט על הגיטרה הניצבת על כן בחדר השינה שלי, את האקורדים הראשונים של השיר שהיום אני מכיר אותו בשמו.

"Put me in coach", שר פוגרטי,"I'm ready to play, today, look at me, I can be, Centerfield".

ב-1985 זה היה השיר ושם אלבום הסולו של פוגרטי שבו סגר את החשבון שהיה לו עם סול זאנץ.

זה הסיפור שלי על הלילה שבו גרמה נעמי לג'ון פוגרטי לשיר. זמן רב עבר עד שהרמתי את ה"מרטין". שאבתי הנאה רבה מהעובדה שפוגרטי היה האחרון שניגן בה.

שנים רבות לאחר מכן גילו הקליינטים של ג'ורג' שהוא הונה אותם והפסיד את כספם. זה החל באיומים טלפוניים ונגמר בלילה שבו נפלו צמיגי המרצדס שלו כאשר נהג על גשר המפרץ, כי מישהו שחרר את הברגים. זמן קצר לאחר מכן מת ג'ורג' מהתקף לב.

מרלין נותרה ללא כסף ובית ונאלצה להגר למדינה מסבירת פנים באירופה למרות שלא ידעה דבר. נעמי ואני התגרשנו. למרות כל זאת, הסיפור חמוץ-מתוק בעיניי. משהו בדבר החלום ושברו. או אולי החטא ועונשו.

(פורסם לראשונה ב"חדשות", 1993)