כשאימה של דברה יפה מתה לפני 15 שנה, היא גילתה במרתף ביתה שני קלסרים מעופשים ומעלי עובש ובתוכם כ־200 מכתבים מודפסים בפונט גרמני ייחודי.

המכתבים – שנכתבו על־ידי אביה על מכונת הכתיבה האהובה עליו כשנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 – מוענו לבני משפחה שברחו מגרמניה הנאצית ולאלה שטרם הצליחו להימלט. למרות ההבנה המעטה שלה בגרמנית, יפה הבינה מייד כי הממצא שבידיה יחשוף בסופו של דבר את ההיסטוריה הטרגית והלא מוכרת של משפחתה.

חלק מארכיון המכתבים שמצאה יפה – שעבר הליך שימור מוקפד – כונס ב"מכתבי השואה", תערוכה המוצגת בספריית וינר לזכר השואה בלונדון עד 16 ביוני. התערוכה – הכוללת מכתבים אחרונים שוברי לב, קריאות נואשות לעזרה ותחזיות עגומות לגבי האסון הממשמש ובא – מדגישה את חשיבות ההתכתבות כצורה מוקדמת של מודעות לשואה.

התערוכה ממחישה את חשיבות המכתבים לצאצאי השורדים ולאלה שנכחדו – וגם לציבור הרחב ולהבנתו את השואה. "המכתבים הם מרחבים המחזיקים ידע, כמו גם עדויות לידע עצמו", מסבירה התערוכה.

מכתב מהשואה המוצג בספריית השואה על שם וינר בלונדון (צילום: באדיבות ספריית השואה על שם וינר)

"היהודים הנרדפים כתבו למשפחותיהם ולחבריהם כדי לשתף אותם בידע מעשי ושימושי הנוגע לאיומים הניצבים מולם. הם הבינו את השואה, מה שהניע אותם לפעול בבהילות, לעיתים קרובות למען אחרים"

"היהודים הנרדפים כתבו למשפחותיהם ולחבריהם כדי לשתף אותם בידע מעשי ושימושי הנוגע לאיומים הניצבים מולם. הם הבינו את השואה, מה שהניע אותם לפעול בבהילות, לעיתים קרובות למען אחרים".

החומרים המוצגים בתערוכה מדגימים את הרגשות הגולמיים, הלא מעובדים, המגוונים והסותרים לעיתים במכתבי השואה. דואר המגיע מחברים ומבני משפחה, שנעלמו לשבועות או לחודשים, יכול ליצר השפעה "מרגיעה ומחייה". חלק מהתכתובות אפילו מתארים אותה כ"מצילת חיים".

מייקל רצ'ניק (צילום: באדיבות ספריית השואה על שם וינר)

"הגלויה שלך, לה חיכינו זמן רב כל כך, ממלאת את ליבנו אושר. הצלת אותנו, שכן מה היו שווים חיינו בלעדיך?" כותב ברנר רצ'ניק לבנו, מייקל, שגורש על־ידי הסובייטים למעמקי רוסיה אחרי שסטלין והיטלר חילקו את פולין ב־1939. באופן דומה, שורד מאוטהאוזן, האנס מארסלק, אמר: "המכתבים מהבית היו לבנים לבניית תקווה, ומניע שאין לו תחליף לאי־הוויתור".

באותו זמן, היעדר מכתבים – או החדשות האיומות, המטרידות, שלעיתים נשאו איתם – יכלו לייצר רגשות שונים. "המכתב האחרון של אימא שלי מראוונסבריק מתוארך לדצמבר 1944", נזכר רולף קרלוביץ. "חודשים לאחר מכן המתנתי בשקיקה לחדשות נוספות ממנה. כלום. גם לא מאחותי – שום דבר. גם לא מאבי – כלום. המתנתי לשווא לסימן חיים. המתים אינם כותבים".

"חודשים לאחר מכן המתנתי בשקיקה לחדשות נוספות ממנה. כלום. גם לא מאחותי – שום דבר. גם לא מאבי – כלום. המתנתי לשווא לסימן חיים. המתים אינם כותבים"

באירופה של ימי המלחמה, הצנזורה הייתה קפדנית ונוקשה וחוקי הרגולציה של הדואר השתנו תדירות. בסוף ספטמבר 1939 הטילו הנאצים איסור על תקשורת בין גרמניה למדינות אויב.

ממשלת בריטניה – אף שהטילה צנזורה – אימצה גישה רכה יותר, ואפשרה למשפחות להישאר בקשר עם קרובים בגרמניה ובמדינות הכבושות באמצעות שירות "דואר מחתרתי" של תומס קוק, דרך ליסבון הניטרלית.

הכלואים במחנות הריכוז נדרשו להתמודד עם סוללה נוספת של חוקים ותקנות. אסירים יכלו, לדוגמה, לשלוח דואר רק לקרובי המשפחה הרשומים שלהם ורק ב"ימי כתיבה". ההתכתבות (אסור היה לדבר על תנאי העבודה, פוליטיקה או החיים במחנה) נדרשה להיעשות באנגלית ונקראה על־ידי מפקד הבלוק ומשרד הצנזורה.

אף שאסירים השתמשו בהצפנות ובקודים שונים – וניסו להיעזר בערוצים לא רשמיים או לא חוקיים – כדי לעקוף את המגבלות, הפחד מענישה על הפרת החוקים ריחף מעליהם כל הזמן. לאסירים לא ניתנה גם הנחמה של שמירת המכתבים שקיבלו מהבית – הם הורשו לשמור רק על המכתב האחרון שקיבלו.

מכתב מסטלה רצ'ניק לבנה מייקל מ־31 בדצמבר 1940 (צילום: באדיבות ספריית השואה על שם וינר)

הנאצים ניסו להשתמש בדואר ובתכתובות האישיות כדי להפיץ מידע כוזב. "מבצע דואר", שהתקיים בקיץ 1942, נועד להפיץ מידע שקרי על המחנות – ולחשוף כתובות של יהודים

הנאצים ניסו להשתמש בדואר ובתכתובות האישיות כדי להפיץ מידע כוזב. "מבצע דואר", שהתקיים בקיץ 1942, נועד להפיץ מידע שקרי על המחנות. במסגרת המבצע אסירים נדרשו לספר שהם בריאים וש"היישוב מחדש" שלהם בסדר גמור – ולחשוף כתובות של יהודים בשטחים הכבושים על־ידי הנאצים.

הביורוקרטיה של הרייך השלישי תיעדה בקפדנות אך בצורה מעורפלת בכוונה את הפרטים על המגורשים למזרח. התכתובת שנשלחה לכתובות הביתיות של אלה שנשלחו למחנות נענתה בחותמת של "עזבו ללא כתובת חדשה".

כפי שמראה התערוכה, בעוד שבתכתובת היהודית לא השתמשו עדיין במושג "שואה", הוא מופיע לראשונה בהקשר של רצח יהודי אירופה בניו יורק טיימס בשנת 1943 – העיתון נעזר ביופמיזם כדי לתאר במדויק את השמועות והחדשות הלא פורמליות שהעבירו הכותבים ביניהם.

"הצילו את ההורים שלי לפני שתפרוץ המלחמה", חזה אחד הכותבים במכתב ממאי 1939. גרמניה "גולשת לעבר אסון", הזהיר אחר בינואר 1940. בסוף 1941 ובתחילת 1942, ביטויים כמו "התנאים הגרמניים", "העידן החדש" ו"גורל חברינו במחנות" מתחילים להופיע במכתבים.

דברה יפה נואמת בתערוכה המוצגת בספריית וינר בלונדון, 23 פברואר 2023 (צילום: Adam Soller Photography)

החל מ־1942 פולין מככבת במכתבים על בסיס קבוע. אף שהפרטים המדויקים על רצח העם עדיין לא ידועים לעולם, הטרנספורטים והיעדר המענה מאלה שגורשו למזרח רימזו שמשהו נורא קורה

החל מ־1942 פולין מככבת במכתבים על בסיס קבוע. אף שהפרטים המדויקים על רצח העם עדיין לא ידועים לעולם, הטרנספורטים והיעדר המענה מאלה שגורשו למזרח רימזו שמשהו נורא קורה. "אם נישלח לפולין, אנחנו בטוחים שחיינו יגיעו אל קיצם", כתבה גרטרוד המרשטיין לבתה ולחתנה מברלין באוקטובר 1942.

לקרוא בין השורות

מידת הידע הקיימת בנוגע לזוועות המתרחשות באירופה נחשפת במכתבים של כותבים שונים. גלויה ששלחה פרידה מוטולסקי לחברה הוגו צווילינברג – מהגר יהודי גרמני בהולנד – מראה שהיא מבינה את השואה כבר במרץ 1942.

היא רואה את הקשרים בין היישוב מחדש, סדר העדיפויות הצבאי והגירושים הסיסטמיים – והיא גם מזהה את היעדים הבלתי צפויים ואת גורלם של המגורשים. מכך היא מסיקה שמה שמתרחש הוא מאוד דינמי ומאוד אגרסיבי.

אף שהיא מציינת ש"כולנו בריאים", ו"נכון לעכשיו הכול בדיוק כפי שהיה", היא מוסיפה: "אנחנו לא יכולים להירגע. כל יום מביא איתו מהומה חדשה, במיוחד משום שבימים אלה יוצאים טרנספורטים שונים, ושוב אנחנו מכירים אנשים בכל אחד מהם". באופן טבעי, היא מציינת, "אנחנו לא יכולים לעזור ורק תוהים מתי יגיע תורנו".

גלויה עם החותמת "עזבו ללא כתובת חדשה". הניירות המשפחתיים של משפחות הפנר וקאהן (צילום: באדיבות ספריית השואה על שם וינר)

היעדר החדשות "מדאיג אותנו מאוד", כותבת מוטולסקי. אולם, כשהמכתבים כן מגיעים, היא לומדת לקרוא בין השורות ולהתייחס לכתוב בחשדנות. "הגלויה האחרונה מארנה, שתמיד כותבת בצורה סדירה, נשמעה כל כך משונה", היא כותבת, ומחברת את שנשלח אליה לשמועות על כך שתושבי גטו פיאסקי – לשם נלקחה אחייניתה – עומדים לפני גירוש נוסף ליעד חדש, כנראה באוקראינה.

"לודוויק, בבקשה תעשה מה שאתה יכול", הם כותבים. "אם אין דרך חזרה עבורנו, טפל בדוניה. אתם האחרונים שנשארתם". בפתק נפרד לבתם, הם מבקשים ממנה להיות "אמיצה" וגם מצפינים את מיקום הכסף שלהם

מסר אחרון ממריה ומקסימיליאן וורטמן, שנכתב מפסי הרכבת בגטו ורשה לפני מסעם לטרבלינקה, חושף את ההורים המבוהלים כשהם מתחננים לקרוב משפחה רחוק שיעזור להם.

"לודוויק, בבקשה תעשה מה שאתה יכול", הם כותבים. "אם אין דרך חזרה עבורנו, טפל בדוניה. אתם האחרונים שנשארתם". בפתק נפרד לבתם, הם מבקשים ממנה להיות "אמיצה", וגם מספרים לה באופן מוצפן איפה הסתירו מזון וכסף – "יש חמאה בארון".

המכתבים מהשואה לא מסתכמים רק בתוכן. הם גם "אובייקטים המכילים שכבות של משמעות, מעבר למסר שהם נושאים איתם", מציינת התערוכה. "הסימונים עליהם, מצבם, משקל הנייר, המרקם ומאפיינים פיזיים נוספים מספקים מידע, מעבר לתוכן עצמו". כתמים על מכתב אחד וסימני אש על אחר מדברים יותר ממילים.

אדולף היטלר וחברי המפלגה הנאצית לפני מלחמת העולם השנייה (צילום: רשות הציבור)

תפקיד המהגרים היהודים – "השומרים הראשונים של ידע השואה", לדברי התערוכה – היה חשוב במיוחד בסיוע לאהובים שנותרו מאחור, תחת זרוע השלטון הנאצי. לפני המלחמה, הם התכתבו על חדשות משפחתיות, שלחו חבילות מזון ופריטים יום־יומיים נוספים.

אחרי 1939, כללו מכתבי המהגרים ניסיונות נואשים ומודאגים לחלץ את משפחותיהם ואת חבריהם מאירופה של היטלר, מתוך הכרה בכך שגם אם הם סובלים מקשיים כרגע, הם עדיין בני מזל. באפריל 1939, לדוגמה, יוזף היילברונר סיפר לחברו מוריץ אלשטט בלונדון על מעצרו ומאסרו בבוכנוואלד אחרי ליל הבדולח.

כעשרה ימים אחרי שהשיג אשרת עבודה לפלשתינה הוא שוחרר מהמחנה. מביתו החדש כתב: "החיים כאן לא קלים, אבל יש לקבל הכול בנכונות מכיוון שכאן, סוף סוף, ניתן לנשום שוב בחופשיות". כמובן, הכלואים במחנות ניסו לעודד את משפחותיהם לעזוב את ארצם כל עוד הם מסוגלים.

ד"ר הדוויג לייבשטדר כותבת ממחנה הריכוז ליכטנבורג בסוף דצמבר 1938 למשפחתה: "אני יודעת שיום אחד יחזרו שוב החיים. אני מוכנה. אני אוהבת אתכם, מנשקת ומחבקת אתכם. שמרו על האומץ שלכם ועל הבריאות". היא מסיימת בשתי פקודות קצרות אך חד־משמעיות: "הגרו מכאן. וכתבו".

ספריית וינר בלונדון, מוזיאון השואה הוותיק בעולם (צילום: באדיבות הספרייה)

חיים שנחשפים במלואם

פרידל יפה היה אחד מהמהגרים הצעירים, מתמחה במשרד הברלינאי אדלר ואופנהיימר. הוא הצליח לברוח לבריטניה בתחילת 1939 הודות להחלטת החברה לפתוח משרד בלנקשייר, בצפון־מערב אנגליה. עד שגילתה את מכתביו, כ־70 שנה אחרי שהגיע לבריטניה, האמינה בתו שהיא מכירה את הסיפור של אביה.

"גדלתי באמונה שאני אחת מבנות המזל, מאלה שאבא שלהן סיפר להן בדיוק מה קרה", היא אומרת לזמן ישראל. "תמיד הייתי מאוד מודעת לכך שיש אנשים אחרים, כמוני, שהוריהם לא סיפרו להם דבר על מה שקרה. חשבתי שאני בת מזל".

אבל, ממשיכה יפה, "מה שנאמר לי, אני מבינה עכשיו, היה רק הסיפור הרשמי. הוא יצר גרסה רשמית של הסיפור שלו ומעולם לא סטה ממנה". מצבור המכתבים, המברקים, כרטיסי הרכבת ומסמכי ההגירה שיפה מאמינה שאביה הותיר לגלות – חשף הרבה יותר מאשר הסיפור הנקי שפרידל סיפר לבתו כל חייה.

"אני חושבת שזה קורה כשאנחנו חווים טראומה גדולה בחיינו", היא אומרת. "אנחנו ממדרים אותה בגלל שיש אזורים מסוימים שאת פשוט לא יכולה להתמודד איתם ולדבר עליהם".

מכתב מאווה יפה לרוזה דאהלברוך, יוני 1942 (צילום: באדיבות דברה יפה)

הקלסרים של אביה חושפים גם את מה שיפה מכנה "מכתבי הנעדרים" – תכתובת מבני משפחה וחברים שלא שרדו, אנשים שאביה מעולם לא הזכיר

הטראומה הזאת מוצגת במלוא עירומה במכתבים. "המכתבים האלה מעבירים את הסיפור המצמרר של גבר צעיר שמנסה לברוח, להגיע לכל מקום, לעבוד, לבנות לעצמו עתיד, ללמוד אנגלית", מספרת יפה. "יש תקוות שווא, חירויות שנלקחות ממנו ודאגה למשפחה, במיוחד להורים שלו, אברהם ואווה, שחיים בקסטרופ בגרמניה".

היו הרבה דברים מדאיגים. אברהם נעצר אחרי ליל הבדולח ונשלח לזקסנהאוזן לשישה שבועות. ימים לאחר מכן, פרידל משתף את החדשות בצורה מוצפנת עם אחיו שכבר הצליח להגר. הוא מסתיר את המידע בפסקה תמימה: "שום דבר לא השתנה פה בינתיים. אבא היקר לא בבית כרגע".

אירמה, אחות של פרידל שנמצאת בלונדון, משתמשת בצופן דומה כדי להפציר באחיה לדאוג לעצמו. "כל כך קל להידבק במשהו", היא כותבת, "במזג האוויר הסתווי". אבל הקלסרים של אביה חושפים גם את מה שיפה מכנה "מכתבי הנעדרים" – תכתובת מבני משפחה וחברים שלא שרדו, אנשים שאביה מעולם לא הזכיר.

מכתב ממאי 1938 מפרידל להוריו מתייחס למכתב שקיבל מ"דוד מקס", אחיה של אווה, שכנראה עבד על תוכניות ההגירה של כל המשפחה. "הוא התעורר קצת באיחור", חשש פרידל. רק שישה חודשים לאחר מכן כתב מקס רורהיימר להוריו של פרידל, מרוצה לשמוע שאברהם שוחרר ושכעת יש לו ולאווה מסמכים שיאפשרו להם לעזוב את המדינה.

האחיות רוזה דאהלברוך ואווה יפה עם אימם לינה רוהרהיימר (צילום: באדיבות דברה יפה)

מקס קיווה שהם יוכלו להיפגש לפני שאברהם ואווה ייצאו לאנגליה. הוא כתב על ניסיונותיו, שנכשלו, לברוח: "יש לנו הבטחה לארה"ב אבל המספר גבוה מדי". בעוד שאברהם ואווה הגיעו לבריטניה זמן קצר אחרי בנם, המשפחה שלהם, אחיה של אווה, מקס, ורעייתו קלרה, האחות רוזה דאהלברוך ובעלה אדולף ובתם בטי – לא הצליחה.

"המכתבים האלה חושפים, בכתיבה קצרה וחדה, את שמותיהם של כל קרובי המשפחה שלנו וגורלם", אומרת יפה. על גב המעטפה כתב אברהם בפשטות: "נרצחו על־ידי הגרמנים תחת שלטונו של המפלצת היטלר"

במה שהייתה כנראה ההתכתבות האחרונה בין אווה לאחותה, מכתב קטן של הצלב האדום ביוני 1942, היא כותבת: "מה שלומכם, אדולף ורוזה? מקס וקלרה? אנחנו בסדר וכך גם הילדים. אירמה תינשא ביולי". התגובה של רוזה מרמזת על הגירוש של מקס וקלרה: "כולנו בסדר. למקס, קלרה ובטי יש כתובת אחרת. כתובת אחרת לא ידועה. ברכות רבות על החתונה".

יפה לא מתחרטת על מסע הגילוי שלה – מסע ממושך שדרש מתרגמים, חוקרים וארכיונים, והוביל לגילויים מכאיבים במהלך 15 השנים האחרונות. "אני חושבת שהגילוי של כל זה עזר לי בצורה שקשה לאמוד, משום שכל מה שקרה היה חלל ריק מבחינתי – ועכשיו אני יודעת", היא אומרת.

במשרדים של ארגון ההצלה העולמי בלונדון היא גילתה שסבה נרשם עם הגעתו לאנגליה, ביחד עם אשתו ובנו. בארכיונים היו גם כרטיסים ריקים עם שמותיהם של מקס, קלרה, אדולף ובטי, שאותם רשם אברהם בתקווה שיצליחו להגיע.

ילדים יהודים מפולין מגיעים ללונדון בפברואר 1939 (צילום: Bundesarchiv Bild)

בקלסרים של אביה מצאה יפה מעטפה חומה. על גביה, בכתב ידו הייחודי, מצאה התכתבות של אברהם אחרי המלחמה עם ארגון המלחמה של הצלב האדום הבריטי, מסדר ג'ון הקדוש, ועדת הפליטים היהודים והקונגרס היהודי העולמי, בניסיון למצוא מידע על משפחתו הקרובה.

"המכתבים האלה חושפים, בכתיבה מאוד קצרה וחדה, את שמותיהם של כל קרובי המשפחה שלנו וגורלם", אומרת יפה. על גב המעטפה כתב אברהם בפשטות: "נרצחו על־ידי הגרמנים תחת שלטונו של המפלצת היטלר".