"מרכבת הניצחון נכנסת דרך שער טיטוס", אומר אלי לנדאו, "וההמון עומד משולהב ורוצה לגעת בכנף בגדו של המנהיג, של המצביא עטור התהילה, שכבר כבש ורמס והגיע לפסגת תהילתו. והוא, מתוך מרכבתו וליד רגליו, שומע את קולו של האיש הכי מושפל, של העבד, שאומר 'סיק גלוריה טרנזיט מונדי', 'כך חולפת תהילת עולם', וקולו של העבד מלווה אותו לאורך המסע כולו".

אלי לנדאו, 44, יו"ר דירקטוריון השק"ם, עוזרו לשעבר של שר הביטחון לשעבר אריק שרון, עוזרו לשעבר של שר החקלאות לשעבר אריק שרון, כתב צבאי לשעבר של "מעריב", צנחן (מיל.) וחבר בהנהלת תנועת ה"חרות", יחזור פעמים נוספות על "כך חולפת תהילת עולם", שהוא הביטוי היחידי, לדבריו, שהוא יודע בלטינית.

אם תצביע עבורו על האפשרות שהוא-הוא אותו עבד במרכבה הדוהרת, אותו נודניק תחת שמלתו המתבדרת של מצביא עב-בשר, הוא יודה, "כן, קצת, אבל לא כעבד, גם אני עשיתי את זה".

הוא ימשיך ויודה במשגים אישיים שעשה בעשייה הצפופה שלו, וגם יפרט. אבל מעבר לפתיחות המבוקרת והודאה על חטא וסחבות העבד, נמצא המצביא-לנדאו, היודע לעשות את הדרך הקצרה מעמדת הכריעה הדוהרת אל המושכות הרוטטות וזיעת הסוסים הדוהרים ותאוות-הקרב. והמצביא לנדאו מחכה בסבלנות לתורו.

בינתיים הוא מדשדש בג'ובים עם תוכניות חומש בעלות טווח מימוש קצר, עוסק בעשייה ומחפש את הסדק בחומה. כפי שחיכה להיות סגן שר הביטחון על שובלו של החוק הנורווגי שהיה מכניס אותו לכנסת, כך הוא מתכנן היום להסתער על עיריית הרצליה, תוך שהוא שומר עין אחת צופיה לעבר עזר וייצמן ושנייה לעבר הכנסת.

הכתבה המקורית על אלי לנדאו במוניטין, 1983

מי שחושב שהרומן שלו עם אריק שרון מת וקבור, לא ראה מימיו סרט אמריקאי טוב. זוג מתגרש, הוא עוזב את הבית לדירה שכורה ושוכב עם בחורות צעירות יותר. הכול נראה אבוד, אך הילדים לוחצים, והזוג חוזר לחווה שלו לקטוף פרחים, לא יודע מה הוא מדבר. ולנדאו, הנמצא באמצע הדרך, יודע איך זה לחיות בצל הכבד שמטיל אריק שרון.

סיפור על אלי לנדאו לא יכול להיות פואמה פדגוגית. אבל יש בסיפור על לנדאו הרבה סימבוליקה ארץ-ישראלית עטופה צבריות וישירות, חבריות וחבר'מניות, והו-הו ומה יפים הלילות בכנען. חלק גדול של ההו-הו והלילות היפים, מוכר לנדאו בעצמו. חלק אחר נכנס לחלל הוולבו 83' שלו, שעה שהיא חותכת את אוויר החורף של ארץ ישראל. גם זו, וזו גם כן.

סיפור על אלי לנדאו לא יכול להיות פואמה פדגוגית. אבל יש בסיפור על לנדאו הרבה סימבוליקה ארץ-ישראלית עטופה צבריות וישירות, חבריות וחבר'מניות, והו-הו ומה יפים הלילות בכנען

* * *

אנשים רבים רוצים את ראשו של אלי לנדאו. חלק ניכר מהם לא יודע למה. יש להם זיכרונות עמומים של בחור צעיר ותוקפני, שעשה קריירה כסופר צבאי של עיתון יומי נפוץ, שבעליו הוא גם אביה של אשתו – וזה מעצבן אותם.

הם זוכרים את אלי לנדאו מנייד חלק ניכר מארץ ישראל אל המפה החדשה של הגדה המערבית – וזה מעצבן אותם. הם זוכרים אותו מתפקד כבולדוזר מספר 2 תחת בולדוזר-קודקוד שעשה ממשרד הביטחון את חדר המשחקים שלו – וזה מעצבן אותם. ועכשיו, כשהוא יו"ר דירקטוריון השק"ם, ג'וב יפה למדי לגבר בן 44 עם שאיפות – הם ממש כועסים.

כפי שהוא יושב על בניין השק"ם בשדרות ירושלים 8, יפו, נראה חדרו של אלי לנדאו, יו"ר הדירקטוריון, כטריטוריה שסופחה לזמן הווה, שעה שהמבנה כולו תקוע במכונת זמן על ימי המנדט הבריטי. יש שם, בחדר של לנדאו, שטיח מקיר לקיר בצבע קרם עם כיווני פרווה שונים, שנושאים טביעות של שואב אבק, וטפטים עם טקסטורה שנראים כאילו הודבק השטיח גם על הקירות.

העיתונאי אלי לנדאו ב-1970 (צילום: IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

יש כורסאות "דניש" עזה דמויות קטיפה שחורה ושולחן עבודה היאה לאיש, מן ארון מתים שחור וגבוה עם גימור נירוסטה ומשטח עליון דמוי עור, אותו טורח לנדאו לנקות בידו בתנועה, שהיא חלקה מניירה, חלקה מאניה. כשאתה בא לבקר את אלי לנדאו בלשכתו ביפו, הבא איתך רשת, כדור "אלקס" 3 כוכבים, ושני מחבטים. אפשר לחבר את הרשת לשולחן ולשחק פינג-פונג. לנדאו, להערכתי, ישחק אתכם.

"זה קרה מאוחר מאוד בלילה של אחת מוועידות 'חרות' של שנת 70'. בחצות התקשר אלי עזר וייצמן ואמר לי: אלי לנדאו, אני מבקש ממך לבוא הנה היום ולהיות חבר מרכז או חבר ועידה. אמרתי לו, תן לי לחשוב, ואחרי עשר דקות הייתי כבר בדרך למצודת זאב.

"בחצות התקשר אלי עזר וייצמן ואמר לי: אלי לנדאו, אני מבקש ממך לבוא הנה היום ולהיות חבר מרכז או חבר ועידה. אמרתי לו, תן לי לחשוב, ואחרי עשר דקות הייתי כבר בדרך למצודת זאב"

"כשהודעתי שאני מצטרף לתנועה, היה מנחם בגין על הבמה ואמר, הנה היום בא אלינו סופר צבאי חשוב, מר אלי לנדאו. באותו לילה הוצאתי כרטיס חבר ועד היום אני חבר תנועת 'החרות'.

"בפעם הראשונה שהצבעתי, ואני זוכר את זה טוב, זה היה כשהדרכתי בקורס קצינים. זה היה במאהל בשדה, וחקה, מי שהיה אחר כך ראש המוסד, שאל אותי אם אני זוכר שאני מחפציבה. והפירוש של זה באופן ידידותי, זאת לא הייתה התערבות פוליטית, היה ת"ו, זאת אומרת, אחדות-העבודה. ואז באמת הצבעתי אחדות העבודה.

"כלומר מבחינה זו לא הייתי על הסיפון של 'אלטלנה', אבל גם לא הייתי על הסיפון של 1977. זאת אומרת, אני לא הייתי טרמפיסט של השלטון הנוכחי".

* * *

על האיש הזה מספרים שהוא ברוטלי וגס. שהוא לא מבחין בין טוב לרע, ושבדרך לטובת ההנאה של אלי לנדאו, הוא לא מבחין בין דרך סלולה לבשר רך. עכשיו הוא מונח, רגליו פשוטות לפנים וידיו משולבות מאחורי ראשו, בספת עור רכה ולבנה במלון "דיפלומט" לחופה של תל-אביב. מבעד לחלון הזכוכית הענק סוער ים אפור וחורפי ולנדאו אומר, שהוא בא עשר דקות מוקדם יותר כדי לתפוס שלווה מול הים.

אלי לנדאו, משמאל, בארוחה לכבוד מינוי ליו"ר השק"ם, 1982 (צילום: אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

"פעם היית צריך ללכת לסלע אנדרומדה מול יפו כדי ליהנות ממראה כזה", הוא אומר, "אבל עכשיו, כל החוף נפתח, כל הים פרוש לרגליך". אלה הם מסוג הדברים, שבישראל האלימה 83', קשה לך לקנות מדודה של ויצ"ו. לנדאו ימשיך וימרח התייחסויות ארציות-פואטיות כאלה, הלוך ומרוח כיד הדמיון הטובה עליו.

הוא מונח עם הפנים לים הסוער, נושם מעודנות, משחרר לעיתים שיהוק קטן ומבוקר שלוחץ לו בבית החזה, באופן נימוסי ואסתטי לחלוטין. מאחוריי, בלובי של "דיפלומט", מגיעים פעילי "הליכוד" מחדרה ונתיבות לסופשבוע תל-אביבי, שאם אינו ממומן על ידי הליכוד, הרי שהוא נעשה בהשראתו ובשליטתו המלאה.

לנדאו מונח וגבו אל פסל הזיכרון לקמפ דיוויד 1979. שלושת ראשיהם המצומקים של בגין, סאדאת וקרטר, זוועת ברונזה מאת הפסל לוי שוחט. מאז קמפ דיוויד נאסף סאדאת אל אללה וג'ימי קרטר נאסף לפליינס ג'ורג'יה. בגין היה הדינוזאור האחרון ששרד.

לנדאו בא למלון "דיפלומט" ביום שישי אחר הצהריים, מכיוון שהוא מבין גדול במשחק הזה שנקרא פוליטיקה. גם אם מוחו וגופו צועקים: הביתה, הביתה, להרצליה פיתוח, לאישה, לארבעת הילדים ולכלבה, יודע לנדאו לשלם את המחיר, ומתייצב ב"דיפלומט". ההרצאה או השיחה, הוא עצמו לא יודע, אמורה להיערך בפרזידנט הול בקומת הלובי התחתון של המלון, עם 100 מפעילי חוג "היקב", שהוא "צוותא" של הימין. אלה נתוני הפתיחה כפי שלנדאו יודע אותם.

72 כסאות כרום ניקל עם כריות קטיפה בצבע בורדו וציורי שמן של מ. גולדמן, ראובן לעניים, משווים לפרזידנט הול תחושה מאוד לא אותנטית. יש קפה ועוגה על השולחן בפינה והכל מאורגן טיפ-טופ, חוץ מפעילי הליכוד מחדרה ונתיבות שלא יודעים מה זה אלי לנדאו ולמה הם צריכים להקשיב לו בערב שבת, במקום לשחק בכפתורים של המעליות. הם מגיעים להול בהתגנבות יחידים, ומהרצאה בפני מאה פעילים, מתמוסס הערב לשיחה לא פורמלית עם עשרים איש העסוקים בעצמם.

יש קפה ועוגה על השולחן בפינה והכל מאורגן טיפ-טופ, חוץ מפעילי הליכוד מחדרה ונתיבות שלא יודעים מה זה אלי לנדאו ולמה הם צריכים להקשיב לו בערב שבת, במקום לשחק בכפתורים של המעליות

אלי לנדאו במלחמת יום הכיפורים, מגיש מים לשבוי מצרי, 17 באוקטובר 1973 (צילום: IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

יחסית למצבו, לבד על הקרח, משחק אותה לנדאו מצוין. הוא נותן מונולוג לא מלהיב, הנע מקמפ דיוויד ליהודים דתיים, מספקנות פוליטית לתוכנית פשרה בגדה. אישה אחת, שעושה הרבה "כן" ו"נכון" עם הראש והעיניים, מתמסרת ללנדאו על ההתחלה.

* * *

הבחירה באלי לנדאו כמרצה אורח לפעילי הליכוד, היא בחירה חגיגית שיש בה כבוד. המקטרגים יוסיפו שאף אחד אחר לא היה מוכן לבוא. ספק אם היושבים בפרזידנט הול יודעים מה אלי לנדאו רוצה מהם. הוא אומר, שאם נהרוג את כל בני ה-17 שזורקים אבנים בגדה, לא נפתור את הבעיה הפלסטינית. הוא מציע לצקת תוכן לתוכנית האוטונומיה. הוא לא בעד המלחמה בלבנון. הוא חושב שהיא הייתה סיבוך ושל"שלום עכשיו" הייתה זכות מלאה להפגין נגד המלחמה במהלכה.

הוא אומר, שאם נהרוג את כל בני ה-17 שזורקים אבנים בגדה, לא נפתור את הבעיה הפלסטינית. הוא לא בעד המלחמה בלבנון. הוא חושב שהיא הייתה סיבוך ושל"שלום עכשיו" הייתה זכות מלאה להפגין במהלך המלחמה

פעילי הליכוד מחדרה ומנתיבות חושבים בתחילה שלנדאו הוא גימיק מתגרה, שתפקידו למשוך אותם לוויכוח, אבל מהר מאוד הם מגלים שהוא אמיתי, ושיש כמותו בליכוד. מתפתח ויכוח קטן ועייף, היאה לערב שבת, ואחר כך אלי לנדאו נוסע הביתה להרצליה פיתוח, והפוטנציאל האלקטורלי של הליכוד עולים לחדריהם להתכונן לשבת.

בדרכה החוצה, כשהיא תלויה על זרוע בעלה, שואלת פעילת ליכוד באופן כללי מאוד: "מי זה אלי לנדאו?"

"הוא היה העוזר של אריק שרון", אומרים לה.

"איכס", היא אומרת, ואני מספר את זה ללנדאו ברוח הקרה על הטיילת התל אביבית, והוא צוחק.

"אילו יכולת לכתוב ששאלת את אלי לנדאו את השאלה הזו, האם תתמוך בשרון לראש ממשלה, ואז הייתה שתיקה ארוכה, כי הוא היה צריך לחשוב על תשובה דיפלומטית, הייתי אומר לך שצדקת. הואיל והייתי עוזרו של שרון תקופה ארוכה של שנים קריטיות בפוליטיקה, והואיל והוא בן 55 ויהודי מוכשר, ויש לו כמה כישרונות שאין לאחרים, והוא יהודי נחוש החלטה, כאשר הוא הולך בדרכו, והכל היה מסתדר על פי התסריט שאותו ראיתי לפני שנתיים, הייתי אומר לך שהתשובה היא כן.

אלי לנדאו ואריק שרון בשנות השמונים (צילום: שאול רחמים, IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

"אבל הואיל והתסריט שלי התקלקל, וההפתעות המדיניות והאישיות אירעו, אני אצטרך לחשוב הרבה מאוד כדי לתת לך תשובה כנה. הרבה מאוד. כל הכוחות נעמדו מולו, וסברה ושתילה נתנו להם תירוץ. מסכנות ועדת כהאן הלכו להרבה כיוונים.

"הוא היה מקום המטווח של כל האגפים, כולל חברי הממשלה, שאחריותם אינה נופלת משלו במקרה הזה. לדעתי, כל הממשלה הייתה צריכה להתפטר. והואיל ואין שתי אפשרויות, יש או מערך או ליכוד, היה הליכוד הולך לבחירות ואם הוא היה זוכה באמון העם, אז הוא היה ממשיך לשלוט. לא היה זוכה – מישהו אחר היה שולט.

"למרות שזה לא נשמע צנוע, אילו נשארתי במשרד הביטחון, אני מאמין שיכולתי לבנות מהלכים, אבל השר הוא זה שבוחר את עוזריו, וזו פריבילגיה מוחלטת שלו, ועל זה אין לי ויכוח עם אף אחד.

"למרות שזה לא נשמע צנוע, אילו נשארתי במשרד הביטחון, אני מאמין שיכולתי לבנות מהלכים, אבל השר הוא זה שבוחר את עוזריו, וזו פריבילגיה מוחלטת שלו, ועל זה אין לי ויכוח עם אף אחד"

"אני אומר לעצמי, האם היה לך הכוח, כפי שהיה לך בעבר, להשפיע על השר הממונה עליך לעשות כפי שאתה מבין, ולא כפי שהוא מבין, אפילו במעלה אחת? אני אומר שהתשובה שלי היא כן. אני מאמין שאופיי היה עומד לי לעצור או לעזוב את העגלה ולהגיד, אני בזה לא הולך.

"אילו מישהו מהאנשים היה מתאר לעצמו שזה מה שהולך לקרות, זה היה נעצר. קודם כל מסיבה מדינית. אף אחד מביניהם, ובוודאי לא אריק, הוא קהה חושים. אני בטוח שבשיחות שהיו לו עם באשיר ג'ומאייל, למרות שהוא ידע שהוא בחור צעיר ואכזר, אני לא מאמין לרגע שאריק העלה בדעתו, שכל הקבוצה סביבו זו קבוצה שיכולה להרוג ללא אבחנה.

"כמו שאני מכיר את עמוס ירון ואת הצנחנים, הם עצרו מערכה שלמה בגלל שראו ילד בקצה רחוב. אפילו בהליכה לכותל המערבי עצרנו בגלל שילד נעלם מאימו. וזה סיפור שכתבתי".

שר הביטחון דאז אריאל שרון רוכב על נגמ"ש עם התקדמות הכוחות הישראליים אל פאתי ביירות, לבנון, 15 ביוני 1982 (צילום: AP Photo)

* * *

אלי לנדאו דומה לריצ'רד בון ז"ל שהיה שחקן קולנוע אמריקאי, ששיחק את הרע והמכוער במערבונים רבים. בון, כשחקן, היה כינור שני. היה לו קול עמוק ומחוספס ואף דומיננטי. בון הרג את פול ניומן ב"הומברה" ומת בעצמו. בון הרג את ג'ון וויין ב"אקדוחן", ומת בעצמו. אחר כך, לפני שנתיים, בון מת באמת.

מספרים הרבה על הפמליה הנוצצת של שרון. יותר ממה שמספרים עליה, מתים לדעת מה בדיוק הלך שם, איפה הם אכלו מה ועם מי, והאם שרון באמת אוכל צדפות וקוויאר בידיים, ומה הם שתו שם בגיחות השחיתות, ומי השתתף, ומי שילם, וכמה זה עלה.

אלי לנדאו היה יכול להיות האיש שיספר את הסיפור הזה. העובדה שהוא לא מספר, לא כאן, ולא במקום אחר, את הפרטים האינטימיים שאמורים להדק את האדמה על הבונקר של שרון, די מעצבנת.

אלי לנדאו היה יכול להיות האיש שיספר את הסיפור הזה. העובדה שהוא לא מספר, לא כאן, ולא במקום אחר, את הפרטים האינטימיים שאמורים להדק את האדמה על הבונקר של שרון, די מעצבנת

לנדאו אינו מתחסד. הטיעון שלו, שהוא לא עוסק ברכילויות ושהוא לא יטנף את הבאר ממנה שתה, הוא טיעון טוב. לנדאו מחזיק את היד החזקה בפוקר הפתוח של פמליית שרון. ה"חברים" הטובים האלה – אורי דן, אברשה טמיר, אבי דודאי, לנדאו ושרון – קשורים יחד בקשר עבה מאוד, ולנדאו, שעזב לפני המבול, מחזיק את הג'וקר. שרון יודע מה יש ביד של לנדאו, והוא ישמח, בתסריט הנכון, לשבת בצד השולחן של לנדאו.

שני האנשים האלה אינם יכולים לשנוא אחד את השני. נתוני הפתיחה גלויים לעין. בתחרות על האיש הדומה ביותר לאריק שרון, היה לנדאו מגיע לשלב הגמר. אומרים שהשינוי הפיזי שחל בו התרחש בזמן שהעביר במחיצת שרון. לנדאו מדבר כמו שרון. כתב היד שלו ושל שרון דומים עד כדי אי הבחנה ביניהם. שניהם גברים צעירים יחסית, שהשמינו מוקדם, ועכשיו הם אינם רוצים או אינם יכולים להיפטר ממשקלם העודף.

תא"ל אברשה טמיר ואלי לנדאו, במרכז, בחציית תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, 17 באוקטובר 1973 (צילום: IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

לנדאו, כמו שרון, רואה בארץ ישראל את לוח המונופול הפרטי שלו. מרחקים גיאוגרפיים אינם אומרים לו דבר. הוא גר בהרצליה פיתוח ועובד ביפו. הוא יקפוץ לאריאל שבשומרון או לקיבוץ בעמק, באותה שמחה שהוא מתיר לסדר היום העמוס שלו להניע אותו ממקום למקום.

"לא הייתי אומר שאני מבקר הרבה בחפציבה. אני מקווה שלפחות אצל אותם אנשים שהכרתי ואהבתי, אני אורח רצוי. כשאני בא לחפציבה, אני נזכר בכל מיני דברים: שאפשר למצוא שם את הצבעוני, ומקום שנקרא ואדי קקאו או הברקן, או העמק הנעלם שלא אומר דבר לאנשים אחרים, אלא לאלה שגדלו מתחת להר אבל לי, כילד, זה אומר – חלק גדול מדבר שגדלתי איתו. לכן להעמיד אותי מול זה אי אפשר.

"אני, למשל, מאוד לא אהבתי שבגין דיבר על העשירים של מנרה ערב הבחירות. כי הם לא עשירים, והם עשו את זה במו ידיהם. אבל אני בהחלט חושב שהקיבוצים עשו טעויות. אני חושב שהקיבוץ התגדר מעבר לגדר.

"אני, למשל, מאוד לא אהבתי שבגין דיבר על העשירים של מנרה ערב הבחירות. כי הם לא עשירים, והם עשו את זה במו ידיהם. אבל אני בהחלט חושב שהקיבוצים עשו טעויות. אני חושב שהקיבוץ התגדר מעבר לגדר"

"היה לי ויכוח עם אמנון אליעז ז"ל, שהיה מח"ט החטיבה שלא גויסה. הוא היה מנכל 'כימאוויר' ויום אחד באו אליי עשרים איש עובדי 'כימאוויר'. שאלתי אותם לרצונם והם אמרו לי: 'אנחנו מאמינים שאתה תוכל לסייע בעדנו'. עמדו לפרק את 'כימאוויר' שבעצם שייכת להתיישבות העובדת.

"הלכתי לשמעון פרס ואמרתי לו: תשמע, נורא נוח לי ללכת לדוד לוי או ליורם ארידור, להניף את הדגל ולומר, הנה מכים את הפועלים, ומי מכים? הסוציאליסטים. אני חושב שיש פה בעיה אנושית, ואתם מספיק מבוגרים ויכולים לפתוח אותה. נתקלתי בקיר אטום. נאמר לי על ידי אחד מראשי המפעלים ההתיישבותיים – 'האידיאולוגיה שלנו נגמרת בגדר'. זה כאב לי.

אריאל שרון ואלי לנדאו בשומרון, בוחנים את התקדמות מפעל ההתנחלויות באזור, 5 באפריל 1979 (צילום: אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

"ערב הבחירות היינו באזור חיננית, שהוא מעל ואדי ערה. היה שם בחור שעשה נפלאות עם קבוצה של עולים מקווקז. אלא מה, ביום העלייה על הקרקע הוא נתן למנהיג הקווקזי נאום בעברית של עשרים עמודים. הוא לא יכול היה לדבר ולנאום. בסופו של דבר, הוא נתן לו קללה ברוסית ואמר: 'תן לי לדבר רוסית' והוא נתן נאום שכל הקווקזים יצאו מכליהם.

"אמרתי להם, חבר'ה, תראו מה אתם עושים? אתם לא מבינים שייקח עוד דור עד שהוא ידבר עברית רהוטה כמו שלכם? תנו לו לדבר בכלים שלו, הוא כבר עלה, הוא כבר עשה את המעשה הציוני החשוב הזה. אמר לי אחד, שהוא היום אחד מחברי הכנסת של המערך: 'עזוב אותנו'.

"המערך זה ארגון גג. יוסי שריד לא חושב כמו רענן נעים, ורענן נעים לא חושב כמו חיים בר-לב. גם בליכוד יש הפרשי דעות. יש כאלה שאומרים 'כולה שלי'. אני, כשאני עומד בפני חברי אצ"ל, זה כמו שנכנס אותו ילד של י.ל פרץ ביום הכיפורים, ושרק את השריקה ההיא בבית-הכנסת. והרבי אמר, בעצם זו השריקה שתפתח לנו את הרקיע. כשאתה נכנס לתוך הקבוצה הזו, קשה מאוד להתווכח איתה, למרות שאתה לא נופל על אוזן אטומה".

"המערך זה ארגון גג. יוסי שריד לא חושב כמו רענן נעים, ורענן נעים לא חושב כמו חיים בר-לב. גם בליכוד יש הפרשי דעות. כשאתה נכנס לתוך הקבוצה הזו, קשה מאוד להתווכח איתה, למרות שאתה לא נופל על אוזן אטומה"

 * * *

הוולבו נוסע, הוולבו הוא רץ, מגדות ים המלח עד עין המפרץ. בדרך לאשדוד עם אלי לנדאו. בוקר ישראלי. דני נוהג. דני הוא סיפור. דני הוא הנהג של לנדאו. דני הולך עם לנדאו עוד מהימים של משרד החקלאות. לדני יש מזוודת מנכ"לים קטנה, כמו לביטחוניסטים אחרים, וכשיש סיבה, הוא מחליק ממנה אקדח אל מכנסיו.

דני: "לפני ארבע שנים אני עמדתי באחת בלילה, מתי מרעב, בא אדון לנדאו ואמר לי אל תדאג".

לנדאו: "היינו בבית מלון, שם שמרו על הסף, חזרנו מאוחר בלילה, דני היה שומר על המלון, ואני זוכר שזה היה לילה קר".

דני: "אני הייתי סטודנט, יושב ליד הדלת ושומר, ושאלת אותי אם אכלתי, אמרתי לך שלא אכלתי, ודאגת שיתנו לנו לאכול".

אלי לנדאו במסיבת עיתונאים על ההתיישבות ברמת הגולן, 27 במאי 1980 (צילום: יוסי אלמקייס, IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

כשקו הרקיע של אשדוד מתחיל להתממש מתוך הדיונות, מצביע לנדאו על גבעה הצופה על העיר. לגבעה קוראים "גבעת יפה", הוא אומר, והיא נקראת על שמה של יפה בן-עמי, אמה המנוחה של אשתו ליאורה, אשתו של עובד בן-עמי. בן עמי, שהיה שותף בכיר בהקמתה של נתניה, היה בין היזמים של אשדוד. כשבן-עמי חשב על אשדוד, מספר לנדאו, היו רק דיונות. הוא בא עם הרעיון לאשכול, ועכשיו יש עיר.

אל "גבעת יפה" הביא לנדאו סלע גדול ממדבר סיני ומיקם אותו על ראשה. מישהו אחר היה מביא פרחים. בן-עמי הוא גם בעל-הבית של "מעריב". לנדאו עשה קריירה של כתב צבאי ב"מעריב". היו שלא הסכימו על מה קדם למה. אלה שרצו את ראשה של לנדאו.

הכביש הרץ והנוחות המרופדת של הוולבו מרדימים. התחושה הבנאלית השורה בוולבו היא התחושה שלנדאו רוצה. הוא, כהגדרתו, בחור אופטימי. הוא מכיר את הפרחים ואת הדיונות לצידי הדרך בשמותיהם. אל תאמין לו, אומרים עליו אנשים. הוא לא יודע להבדיל בין טוב לרע. זו תכונת אופי בסיסית שבנויה לתוך המסגרת שלו. חוסר היכולת שלו להבדיל בין צודק לטועה, בין דורס לנדרס. גם הסיפור שהוא מספר, שעה שאני מנסה להישאר ער במושב האחורי, הוא סיפור אמיתי על אימות בין טוב לרע, נוסח לנדאו.

אל תאמין לו, אומרים עליו אנשים. הוא לא יודע להבדיל בין טוב לרע. זו תכונת אופי בסיסית שבנויה לתוך המסגרת שלו. חוסר היכולת שלו להבדיל בין צודק לטועה, בין דורס לנדרס

בריונים, כך הוא קורא להם ואינו מפרש, נטפלו לבנו יאיר בן ה-15 בבית הספר "תיכון חדש". קראו לו שמות גנאי והיכו אותו. הנהלת בית הספר לא עשתה דבר וההטרדות נמשכו. הילד הלך לבית הספר והתנפלו עליו. הלך לנדאו לנגר ואמר לו: תכין שני נבוטים טובים מעץ. הנבוטים עדיין מונחים בצד שמאל על הרצפה, בין מושב הנהג לדלת של הוולבו. שני נבוטים שמוסווים למערוכי בצק למי שמוכן לקנות את ההשערה הפרועה שאלי לנדאו עוצר בדרך להכין שטרודל.

בקיצור, הנגר עשה שני נבוטים, אחד ללנדאו, השני לדני, ויחד עם יאיר הם יצאו לזירת האלימות. הם ירדו מהוולבו ליד בית הספר, וכמו בסרטים, סגרה עליהם כנופיית הבריונים ומיד הם צועקים "אשכנאצים" ודברים איומים אחרים שלנדאו לא מאמין שאפשר לצעוק על יהודים במדינת ישראל; כל העסק מתחיל להתחמם.

אלי לנדאו, במרכז, כשלצידו אריאל שרון במרכז הליכוד, 3 במאי 1984 (צילום: יוסי אלוני, IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

הבריונים קופצים ומקללים, השלישיה הנועזת בתווך, הבן מסתכל מעלה אל אביו, מחכה שיעוף נבוט אחד או שניים, שאפשר יהיה ללכת הביתה. אבל לנדאו, במה שהוא מכנה אקט חינוכי, מרגיע את דני ואת יאיר, ונותן לבריונים למצות את עצמם.

הוא תוחב ידיו עמוק לתוך כיסי מכנסיו, שלא תהיה כלל שאלה בקשר לכוונות השלום שלו, וגם כדי לא לתת את האות לדני לעשות מהם קציצות. והבריונים, כפי שכלבים נובחים נוהגים לעשות, נרגעים לאט, והעסק מתפוגג לשיחה בטונים גבוהים, ובסוף כולם הולכים הביתה בריאים ושלמים.

אין דרך להעריך כמה הנאה היה מקבל לנדאו מלהכות בריונים על הראש. התסריט שלו היה חינוכי וסימבולי, כמעט מעשה מופת אזרחי, ולאף אחד לא הייתה ההנאה לכתוב שתפסו את אלי לנדאו מכה נערי שכונות מצוקה בנבוטים.

"אני זוכר שפעם אחת סחבתי פצועים בתוך ביצה. הייתי שם ככתב צבאי וכשאתה שם, לא עושים חשבון מי אתה. צריך לסחוב פצוע, אז סוחבים. חזרתי הביתה עם המטוס, ואני זוכר שהחזקתי ביד את האינפוזיות של הפצועים. בסוף הסיפור כתבתי: 'ואנחנו חזרנו עם החשבון בידיים'.

"צהריים אחד שמעתי שאוניית הדגל 'אילת' ספגה טילים. רציתי להגיע לאזור אל-עריש בכל מחיר, כי ידעתי שזה סיפור. דובר צה"ל אמר שיהיה בסדר ושיסדרו לנו הליקופטר. לא דובים ולא יער. וזה מתקרב לשעה שתיים בלילה, והעיתון נסגר בחמש בבוקר.

"צהריים אחד שמעתי שאוניית הדגל 'אילת' ספגה טילים. רציתי להגיע לאזור אל-עריש בכל מחיר, כי ידעתי שזה סיפור. דובר צה"ל אמר שיהיה בסדר ושיסדרו לנו הליקופטר. לא דובים ולא יער"

"היה איתי אז שלום כהן מ'העולם הזה', הסתובבנו במסדרון והוא מרט את שיערו והיה במתח. ואני אמרתי, אלוהים שבשמיים אני צריך לתאר מה קרה שם, ואף אחד לא נותן לך מילה. אני מוכרח לתת סיפור. אניית הדגל של ישראל טובעת. יש שם הרוגים ופצועים, ועם ישראל רוצה לדעת מה קורה.

המשחתת אח"י אילת, לפני שטובעה על ידי המצרים ב-1967 (צילום: מוטי גבע/דובר צה"ל)

"בשתיים בלילה נדלקה לי נורה בראש. אנייה טובעת היא תמיד אנייה טובעת. ואז עשיתי דבר שלא עושים בדרך כלל בעיתונות. לקחתי את הספר 'הסיירת יוליסס' של אליסטר מקלין, וקראתי את הפרק שהוא הכי פרק על משחתת שטובעת. בחמש בבוקר היה לי סיפור של 2,000 מילה – איך טובעת משחתת, המים נכנסים לסיפונים, והרעש של התפוצצויות התחמושת, והשמן על המים, וצעקות לעזרה. תיאור כמו שסופר גדול כותב תיאור.

"פוגש אותי שלום כהן בבוקר ואומר לי: 'איך הצלחת להגיע לשם? זה כמו סיפור פנטסטי. בכל העיתונים אין סיפור'. ב'מעריב', למחרת היום, ראיינו את המלחים הניצולים. אתה יודע מה? לא פספסתי במילה".

* * *

לביקור ב"סנפרוסט" מגיע אלי לנדאו במסגרת תפקידו כיו"ר דירקטוריון השק"ם. כשלנדאו מגיע באיחור אקדמאי, ישובים כבר חברי הנהלת השק"ם מול מנהלי "סנפרוסט" ודנים ברחבות דעת נינוחה בעניינים שאינם בוערים.

לנדאו מאתר מיידית את שיממונו הקולינרי של שולחן המנכ"ל ושואל בעניין הקפה. מיד יוצא מנהל בהול לכיוון חדר האוכל שם הוא מתעכב שעה ארוכה. ארוכה מדי לטעמו של לנדאו שהופך את איטיות התקרובת של "סנפרוסט" לעניין קריטי. בעיקר הוא מעוניין ב"מיקס הספרדי", מוצר חדש של סנפרוסט.

המנכ"ל הצעיר של "סנפרוסט" מפליג בסקירה עניינית של היסטוריית "סנפרוסט", בעלי המניות, הגשמים הכבדים והנזקים לחקלאות.

יש לנו דור חדש של מנכ"לים. גברים צעירים ונמרצים, יוצאי צבא בדרגות בינוניות, עם כרס מוקדמת שמציצה בין כפתורי חולצת תכלת, מעשנים סיגריות אמריקאיות ונוסעים לאירופה בתדירות גבוהה. הם צבאיים ותכליתיים מאוד. הם חותכים משפטים קצר ומלמטה, ומדברים על לואו קוסט, פר קוסט, בארגיין, דיל, ברנד ניים וקומפיוטרס.

יש לנו דור חדש של מנכ"לים. גברים צעירים ונמרצים, יוצאי צבא בדרגות בינוניות, עם כרס מוקדמת שמציצה בין כפתורי חולצת תכלת, מעשנים סיגריות אמריקאיות ונוסעים לאירופה בתדירות גבוהה

אלי לנדאו, שני מימין, בארוחה של השק"ם לכבוד מינויו ליושב ראש הדירקטוריון, 28 ביולי 1982 (צילום: קני שי, IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

לנדאו, מנכ"ל גם הוא, למד לשלוט בשפה. הז'רגון של לנדאו, שהוא מין סינתזה מודרנית של צבאיות-צבריות-פגם דיבור (סין) ואמריקאיות, מתנגן אצלו כשפה אמינה, גברית, מאצ'ואיסטית, דוגרית. אין גמגומים. אין אה…אה…נוסח סאדאת והעלייה השנייה. יש רצף דיבור שאינו עוצר להסס או לברור מילים. יש 'אני מקיש', 'לצקת תוכן', 'חוצה שומרון', 'תפרחת' ו'הפוך-על-הפוך'. אני מכיר אנשים שהשימוש שלנדאו עושה במונח הפוך-על-הפוך, הופך אותו לחבר נפש שלהם באופן אוטומטי.

ליד כ-30 פועלות עסוקות במיון כרובית וגזר גמדי קפואים (שנראו לי ערביות ושלנדאו קפץ בכעס ותיקן אותי, "אלה ישראליות תושבות אשדוד, מה איתך?") נתן לנדאו, כשהוא חבוש כובע מצחייה לבן-ייצוגי ועליו "סנפרוסט", את השפיל האותנטי-מתפעם שלו שאליו צריך עדיין להתרגל.

אלה הפועלים, אזרחי אשדוד, הכוח האמיתי בארץ הזאת, מביאים דמעה לעיניו של לנדאו, והן מצטעפות בגללם. זאת האדמה, הוא אומר, זה העתיד שלנו. העשייה, המלאכה, המאסות. יהודים טובים, הוא אומר, עובדים, ובקנדה אוכלים גזר גמדי מאשדוד.

אני מקשה ושואל אותו אם הוא לא מורח את הציונות שלו עבה מדי, האם בעצם לא קל לו להיות אותנטי בגיחות מבוקרות, בשעה שאלה, הפועלים, נשארים באשדוד והוא יהיה בשתיים ב"אולימפיה". לנדאו לא אוהב את השאלה שהיא בעיקרון מתגרה, אך עונה עליה. הוא לא יכול לשנות את מה שהוא, ואין לו בעיה עם זה. יש לו מעמד, שאיפות וכסף, אבל הוא עדיין יכול להעריך אחרים.

לנדאו לא אוהב את השאלה שהיא בעיקרון מתגרה, אך עונה עליה. הוא לא יכול לשנות את מה שהוא, ואין לו בעיה עם זה. יש לו מעמד, שאיפות וכסף, אבל הוא עדיין יכול להעריך אחרים

באחד מהפריזרים הענקיים של "סנפרוסט", אליו נכנסים רק האמיצים של השק"ם, יוצא הילד שבלנדאו. אנחנו עומדים בקור אימים של "מיקס ספרדי" קפוא, בו אתה שומע איך הדם עוצר בוורידים והשערות נשברות, ולנדאו מחייך וחוכך ידיים. עומדים ליד הפתח שלושה תרחים: המנכ"ל, לנדאו והעיתונאי, ולנדאו מתגרה, קר לך? הוא שואל, מה? ולא זז.

אלי לנדאו, מימין, בטקס פתיחת חנות חדשה של השק"ם בדימונה, 27 בפברואר 1984 (צילום: IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

בחדר המנכ"ל סוף-סוף מגיע כיבוד. הגיע התירס-קלחים עליו דיבר לנדאו בערגה רבה. הגיעו סיגרים מטיגון עמוק, וכדורי פלפל, ובורקס, ובלינצ'ס למנה אחרונה. מעל לתקרובת עושים ביזנס. לנדאו משאיר לאנשים שלו להיכנס לפרטים. הוא אוכל תירס.

התקבלה הסכמה עקרונית ש"סנפרוסט" – המעוניינים להיכנס לשיווק של מקררי הקפאה עמוקה בארץ – יעשו זאת דרך חנויות השק"ם בלבד. המקררים יימכרו בלעדית בשק"ם תחת שם משותף, והם יהיו עמוסים מוצרים של "סנפרוסט". "ביצ'ם", חברה אנגלית, מוכרת כ-3,000 מקררים בחודש. הקונצנזוס סנפרוסט-שק"ם הוא ש-300 מקררים בחודש יהיו הצלחה גדולה.

לנדאו הביא לשק"ם מדיניות פרסום ושיווק אגרסיבית מדי לטעמם של המתחרים. הדימוי הקלאסי של השק"ם, קנטינה מורחבת המשרתת את כוחות הביטחון ובני משפחתם, נעלם. תחת לנדאו, חצי שנה בלבד, ניער השק"ם ועורר את עיתונו "חדשות השק"ם", והוא היום חוברת בעלת 106 עמודים עם עטיפת צבע ומודעות רבות. החוברת מודפסת ב-120,000 עותקים, ולפי הסכם חדש עם הדואר, היא תישלח מעתה ל-40,000 בתי אב.

לנדאו הביא לשק"ם מדיניות פרסום אגרסיבית מדי לטעמם של המתחרים. הדימוי הקלאסי של השק"ם, קנטינה מורחבת המשרתת את כוחות הביטחון ומשפחתם, נעלם

ללנדאו, המבין משהו בעיתונות ובכתיבה, יש מדור משלו, בו הוא מעדכן את האני מאמין של השק"ם. לפיו, גם הדימוי הישן של השק"ם שווה לכל נפש, עובר מטמורפוזה מסיבית, כדי שיתאים את עצמו לשינויים הגדולים באיכות ובסגנון החיים של ישראל.

בשק"ם אתה יכול לקנות היום משחק וידאו "אטארי", מעבדי מזון "מג'ימיקס", וטמפונים. במבצע הוזלות מיוחד שהוא הלהיט הנוכחי, נמכר מכשיר הווידאו "מגנסוניק" בחנויות השק"ם בלבד. המכשיר שנבחר על ידי קנייני השק"ם עושה היסטוריה. מאז תחילת מבצע הפרסום התרוקנו הסטוקים בחנויות, ועתה יש לחדש אותם.

אלי לנדאו, מימין, חותם על הסכם לפתיחת סופרמרקט שק"ם הראשון במול הירקון עבור אנשי צבא הקבע, 3 בפברואר 1985 (צילום: יוני סלינג'ר, IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

ארבע דקות מכפר סבא, יושבים ואוכלים חומוס עם פול עם מיץ לימון ושמן זית, כמו שערבים יודעים להכין. ומה הפלא. למרות שהיא רק ארבע דקות מכפר סבא, ולמרות שיש הקוראים לה כפר סבא תחתית, קלקיליה היא עדיין עיר ערבית.

הוולבו של לנדאו הגיעה אל המסעדה כמו סוסה שיודעת את הדרך למים. הערבים, לפי התגובה שלהם, מכירים את פתיחת הדלתות ואת הצעדים הנמרצים לעבר השולחן בפינה, והם מלווים אותם ב"חוואג'ה", ו"מברוק", ובכבוד גדול וכל הסיפור.

הצלחות מגיעות עמוקות וטובות עם פיתות על נייר. אוכלים. על טעם כזה של חומוס של בוקר מתחלקים פוליטיקה ופואטיקה וכל השאר, והשיחה, עייפה כמו פינג פונג מתחת למים, טובעת בשמן זית. גם אם הצדדים אינם מסכימים על הכול, על טעם החומוס והפול לא מתווכחים.

בין העגבניות והלפת המוחמצת שלנדאו ממש אוהב, מונחים כמה בצלים חתוכים לרבעים. האדים העולים מהם מעלפים זבובים. אני מת לקחת ביס, אבל מתאפק. לנדאו קולט אותי בעין ומרביץ בצל. נפל הפור.

בין העגבניות והלפת המוחמצת שלנדאו ממש אוהב, מונחים כמה בצלים חתוכים לרבעים. האדים העולים מהם מעלפים זבובים. אני מת לקחת ביס, אבל מתאפק. לנדאו קולט אותי בעין ומרביץ בצל. נפל הפור

נח לך לאכול כאן, אני שואל את לנדאו. אלה היו שמחים לקחת אותך למרתף ולקלף אותך.

"וכשאני אוכל במסעדה סינית בתל אביב, אני משלה את עצמי שזה שמגיש לי מאוהב בי? מה קרה, הוא בן דוד שלי? כשאני בא הנה אני אומר שזה החומוס הכי טוב בעולם ואני נהנה ממנו…אני אומר, אם אוהבים בצל, זה מאכל מלכות".

אלי לנדאו ואריאל שרון ב-1979 (צילום: אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

החומוס שמגיע קרוב ביותר לטעם של החומוס שבקלקיליה, הוא "אבו-חסן" ביפו. אבו-חסן כמובן הוא לא יהודי מגליציה, ויפו זה לא תל אביב.

על אנקולי בשר גדולים בחלון תלויים חלקי כבש בשלבים שונים של פירוק, ואנחנו, כולל אלי לנדאו, מביטים בהם בערגה ואחר כך מסתכלים בשעון. לנדאו מבטא את התחושה הכללית. "כבש ישר מהשדה", הוא אומר, "שם את זה פה על האש, אבל זה מוקדם מדי להרביץ, זה מעורר בי געגועים לצהריים".

כמה שהוא צודק. כמה שאנחנו קרובים באותו רגע. שתי נשמות תאומות. הרעב הזה לאוכל הפרסריי, הנאש, החפלה, היורה, החושניות של הטעמים, הריחות, הטקסטורות. הודי, איטלקי, מקסיקני, צרפתי, יפני. אחוות השמנים. אהוד השמן וירון זהבי במסתרי הסופלה. כל המחיצות נופלות. כל הפערים מגושרים. יושבים יחד בארוחת בוקר. החומוס עוד לא ירד וחושבים על ארוחת הצהריים, על מפת הגריל של ארץ-ישראל ועל האכלן הגדול מכולם, עליו.

"האמת היא שבענייני אכילה אי אפשר להתחרות בו", הוא אומר, "אבל במקרה את המקום הזה אני גיליתי. היינו עוצרים פה, לפעמים, כשהיינו יורדים לשטח. זו הייתה חוויה. פה אפשר ליהנות. פה זה הלבאנט. גם אריק היה מרגיש פה נוח. מאוד נוח ומאוד מתוח".

"היינו עוצרים פה, לפעמים, כשהיינו יורדים לשטח. זו הייתה חוויה. פה אפשר ליהנות. פה זה הלבאנט. גם אריק היה מרגיש פה נוח. מאוד נוח ומאוד מתוח".

אחר-כך לנדאו מזמין צ'אי חזק, ואנחנו שותים ברעש גדול, ויש מי שמשהק, ויש מי שנשען לאחור ומצית "קנט" אחת, וחושב על ההמצאה הנהדרת הזו שנקראת חומוס. ומכיוון שגם יאסר ערפאת אוכל, ואולי גם הוא אוהב חומוס עם פול, ומכיוון שאנחנו יושבים בנקודה בה הוא רואה את גבולה המערבי של המדינה הפלסטינית, אם וכאשר, השיחה מגיעה אליו.

אתה בעד לדבר עם ערפאת?
"אני בהחלט בעד לדבר עם ערפאת".

יאסר ערפאת, מקדימה במרכז, בוחן את הנזק באזור האוניברסיטה הערבית במערב ביירות, 2 באוגוסט 1982, בעקבות הפגזה כבדה שביצעה ישראל יום קודם לכן (צילום: AP Photo/Mourad Raouf)

באיזה תנאים?
"בתנאים שבהם אנשים מדברים. לדעתי, ערפאת הוא אדם שעשה הרבה מאוד טעויות ופעל בשיטות שלא נראות לי, וכל ההצטדקויות והצטעצעויות שלו על סברה ושתילה…זה איש שבפירוש שלח לסברה ושתילה. הוא זה ששלח למעלות, והוא זה ששלח לנהריה, והוא זה שהלך לכל מרחצי הדמים שקרו לנו בארץ. אז בוא ולא נתפעל מהאישיות שלו. אבל אני מעריך שעם ערפאת יהיה אפשר להגיע לפתרון שלדעתי יהיה ה-פתרון – אז צריך לדבר עם ערפאת".

"ערפאת הוא זה שהלך לכל מרחצי הדמים שקרו לנו בארץ. אז בוא ולא נתפעל מהאישיות שלו. אבל אני מעריך שעם ערפאת יהיה אפשר להגיע לפתרון שלדעתי יהיה ה-פתרון – אז צריך לדבר עם ערפאת"

את הנקודה הבאה הדגיש אלי לנדאו באוזניי פעמים רבות כל כך, בהטעמה רבה כל כך, שאני מרגיש חובה להביא אותה במלואה. היא מתייחסת לתפקידו של אריק שרון במבצע "אנחנו על המפה" לפני הבחירות האחרונות, ולתפקיד שמילא לנדאו עצמו במבצע. בשעה שלנדאו מדבר, חולף נוף שומרון מבעד לחלונות הוולבו.

לנדאו מדבר ועל כביש חוצה שומרון חולפת מרכבה רומית עתיקה רתומה לשני סוסים בהירים, ועליה ניצב אריאל שרון בחצאית ובמגיני ברכיים, ולנדאו עטוי סחבות צועק מבעד לצליפות בשוט ולרעם הגלגלים: "כך חולפת תהילת עולם! כך חולפת תהילת עולם!" או זה או שהחומוס עלה לי לראש.

"אין שום ספק שפריצת הדרך של האזור הזה שייכת לכוח, לנחישות ההחלטה ולביצוע של אריק שרון. לא יעזור לאף אחד שום דבר. צריך לזכור שהוא קשור להיסטוריה של 30 שנה, שהיום נוטים לזלזל בה, אבל היא יצרה ערכים של לחימה נוספת. גם שם הוא לא עשה את זה לבד. וגם שם הוא היה צריך החלטות של אחרים, אבל הוא היה הדוחף, הקטליזטור. כשאריק הגיע לכאן, לא היה כאן מטר מעובד אחד. אנשים היום בונים ומשקיעים את מיטב כספם.

"אלפיים שנה לא קרה כאן דבר. באו היהודים ושינו את האזור. זו הייתה אדמת סלע, היא לא הופקעה מאף אחד. שולם עליה מחיר מלא".

אריאל שרון ואלי לנדאו ב-1979 (צילום: IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

בכמה נקנה האזור הזה בסכומים של אז?
"מעט מאוד באופן יחסי".

מה זה מעט מאוד?
"משהו כמו חמש מאות דולר לדונם".

כמה דונם נקנו כאן?
"מאה. זו אדמת מדינה. אדמה שאף אחד לא שילם עליה מיסים. באזור הזה אין טאבו. יש מה שנקרא – המלייה, לפיה אתה בודק מי שילם מיסים, לשלטון הירדני עבור אדמה שהייתה שייכת לו או לסבו. אדמת מדינה נשארה אדמת מדינה. על אדמה פרטית משלמים. אנשים לא מבינים במה מדובר פה. את האדמה הזו אני העברתי במחיר קוסט-מינוס למנהל, כי לא רציתי להיות מעורב בקניית אדמות באופן פרטי".

"אדמת מדינה נשארה אדמת מדינה. על אדמה פרטית משלמים. אנשים לא מבינים במה מדובר פה. את האדמה הזו אני העברתי במחיר קוסט-מינוס למנהל, כי לא רציתי להיות מעורב בקניית אדמות באופן פרטי"

בכסף של מי קניתם אותה בהתחלה?
"בכסף שלנו. זה לא היה בשמיים".

בקדומים, במדרשת ארץ ישראל ("כשגלות יוצאת וגאולה נכנסת, מתהווים המון חללים שצריך למלא אותם"), לשם אנחנו באים עם אלי לנדאו, אומרת לו רחל סלונים, יהודייה דקה ועזת עין, שהוא שמן. היא זוכרת אותו מהימים של ה"מפה", ואלה אינם רחוקים כל כך.

הימים של "המפה" היו ימי הטרום-בטן של לנדאו, מין תבור קטן, שאינו מטריד אף אחד, המצטמח מעל חגורתו האלגנטית, והדוחק-משהו בכפתורי חולצת המשי הלבנה שלו.

לנדאו סופג את ההערה של סלונים כמו גבר, הוא מחליק כף יד פתוחה על התבור הפרטי שלו, החלקה מהירה ואלגנטית, וכשהוא מתקן משהו בקדמת מכנסיו הוא אומר: "כן, זה נורא, ממש פתאום זה צמח", והוא יודע, כפי שיודעים אלה העומדים איתו, שנגזר על אלי לנדאו, בן 44, בחור כוחני ופיזי, שסופק ידיים ומחכך אותם בכוח, לחיות בתוך מסגרת הגוף הזו, תבור והכל.

מנחם בגין ואריאל שרון בעצרת של הליכוד נגד יציאה מהשטחים, 8 במאי 1984 (צילום: IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

"היה למשל, היום באריאל, שהבאנו למעלה ממאה אלף איש לשומרון. כשבא מנחם בגין כמו נביא, איזה כהן גדול ירד וראה את עשרות אלפי האנשים עם הסלים בדרך לאמפיתיאטרון הטבעי, ועלה לבמה ואמר: 'אני, מנחם בן חסיה, נשבע לכם'. הוא נכנס לאקסטזה מהעניין.

"יש גם דברים שעליהם תפסנו טרמפ. הייתה התכנסות ליד הכותל המערבי, אז כתבנו בעיתון: 'על המפה מזמין אתכם ל'…ואחר כך כתבו שהיו שם חמישים אלף יהודים שבאו למבצע 'אנחנו על המפה'.

"אורי זוהר גזר על עצמו לא להופיע בבחירות, אבל הוא היה זקוק לנו באיזשהו עניין, אז השתמשנו בו. והוא לא כעס עלינו. אמרו לי שהרבי מגור הוא זה שנותן גיבוי לעניין, אז דאגתי שיהיה כתוב בעיתון: 'הרבי מגור נותן תמיכתו ל'אנחנו על המפה'. אחר-כך החלו לבוא איזה חמישה-עשר אלף חרדים על במת ענק על הר קרח, חמישה-עשר אלף חרדים עם קפוטות. זה היה מחזה שלא מן העולם הזה בלב שומרון".

בדרך, על כביש חוצה שומרון, מצביע לנדאו על מסעדת לנדאו, משטח סלעי ישר, דמוי רצפה, בסמוך לנחל זורם. כאן היינו עוצרים את כל האוטובוסים, הוא אומר, והיינו יוצאים לאכול ולנוח.

בשנה שעברה חגג כאן לנדאו את יום הולדתו. כל החברים הקרובים, משהו כמו שלושים מכוניות, הוא מספר, באו לכאן בשיירה, כל אחד עם צידנית עמוסה כל טוב, התחלקו בכיבוד, עשו פיקניק וחגגו את יום ההולדת שלו. גם השנה, אומר לנדאו, נחזור הנה. מסורת.

בימים של "אנחנו על המפה", מספרים מבקשי רעתו של לנדאו, כשהוא היה מסיע את כל עם ישראל לראות חזון בבנייה, שמענו אותו אומר עליהם: "נותנים לבהמות האלה כמה לירות, והם רצים ועוברים את הגבול".

בימים של "אנחנו על המפה", מספרים מבקשי רעתו של לנדאו, כשהוא היה מסיע את כל עם ישראל לראות חזון בבנייה, שמענו אותו אומר עליהם: "נותנים לבהמות האלה כמה לירות, והם רצים ועוברים את הגבול"

אלי לנדאו, מימין, עם המלונאי חיים שיף, מאי 1985 (צילום: IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

"צריך היה להמחיש לאנשים ולהראות לסבתות ולדודות על מה מדובר", אומר לנדאו. "ואז הן יתרוממו על קצות האצבעות לראות את החמין מתבשל אצלן בכפר-סבא בבית. והן באמת השתכנעו".

לא הייתם קבוצה ברוטלית במקצת?
"אני לא חושב שאני איש גס רוח. אני יודע לתת כבוד, אני יודע להיות נימוסי, אני יודע להתנהג לקשיש. ההתמודדות הייתה התמודדות ברוטלית. זה היה כמעט אחד נגד כולם. ולא תמיד בררו בכלים. אבל לא היו התבטאויות נגד חלשים. אצלי מגישת התה במשרד החקלאות הייתה אישה חשובה מאוד. היא בכתה כשהלכנו, היא פשוט בכתה".

"אני לא חושב שאני איש גס רוח. אני יודע לתת כבוד, אני יודע להיות נימוסי, אני יודע להתנהג לקשיש. ההתמודדות הייתה התמודדות ברוטלית. זה היה כמעט אחד נגד כולם. ולא תמיד בררו בכלים"

עכשיו אתה רוצה להיות ראש עיריית הרצליה. למה?
"עיר זקוקה מדי פעם להתעורר מתרדמה. לעיר הזאת אין חוף ראוי לשמו, אין מרכז תרבותי או ספורטיבי ראוי לשמו. הפוטנציאל של הרצליה איננו מנוצל".

אתה מודע, כמובן, לעובדה, שזה לא חייב להיות פייר פייט. שיאזכרו לך את פרשת "הגרעין"?
"כשאני יוצא לקרב, אני לוקח הכול בחשבון. אני חושב שעברתי מספיק מבחנים ציבוריים לטוב ולרע כדי להיות מוכן".

לא תהפוך לטדי קנדי של הפוליטיקה הישראלית, "הגרעין", הוא לא צ'פקווידיק שלך?
"יש פרוטוקולים שנכתבו, יש קביעה של שופט. אין אחרי זה ערעור של התביעה, כי אין להם חומר. זה הכול בלה-בלה. בסופו של דבר זו הייתה עדות של אחד מול אחד. בזה נגמר העניין. על זיכוי אי אפשר לערער. אין לי מה להגיד על זה. עברו על זה שנות דור".

אלי לנדאו במהלך מערכת הבחירות לראשות עיריית הרצליה בשנות השמונים (צילום: IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

בתחילתה של הנסיעה בגדה המערבית של הירדן, שלנדאו היה אינסטרומנטלי מאוד בלהפוך אותה ליהודה ולשומרון, אמרתי לו שקמתי בבוקר עם הכותרת לכתבה שלי עליו. נו? הוא שאל.

"הביאו לי את ראשו של אלי לנדאו", אמרתי לו.

נו, נו, אמר, והתנהג כאחד שמבין מאיפה זה בא. לקראת סוף אותו יום, כשכבר היינו בתחומי הקו הירוק, ליטף לנדאו את צווארו ועורפו הבריאים. "כבר כמה זמן אני חושב על הכותרת שהצעת", אמר, "ואיך שאני לא חושב על זה, בסך הכול יש לי צוואר בריא".

התפרסם לראשונה במגזין "מוניטין", 1983