על השאלה מדוע הפכה ג'ולי אנדרוז, מהנציגות המובהקות של הקולנוע האנמי של שנות ה-60' המאופקות והצוננות, לפרסונה טרנסג'נדרית, יש תשובה חתרנית: ברבות השנים ובמהלך הגדרת טעמה של קהילת הלהט"בים, צברה אנדרוז נוכחות של איקונה קמפית והפכה למוצר קאלט מובהק.

מי שנקלע לתחיית "צלילי המוזיקה", הסרט, בגרסת הקריוקי שלו בתיאטרון בלונדון בשנת 2000, הבחין בחטיפת הסרט ממרכז הזרם הבנאלי ומחמם הלב לכל המשפחה לשדות הקאמפ הנצחיים של הקאלט.

גרסת הקריוקי, עם כתוביות מדלגות על המסך, משוטטת בעולם וגודשת אולמות בגאים מחופשים לדמויות מהסרט. מאז "מופע האימים של רוקי", לא היה פנומן כזה. הגבעות הירוקות קמו לתחייה עם צלילי מוזיקה ומעריצים מרחפים מעליהן ושרים בעונג את הלהיטים הגדולים.

גרסת הקריוקי, עם כתוביות מדלגות על המסך, משוטטת בעולם וגודשת אולמות בגאים מחופשים לדמויות מהסרט. מאז "מופע האימים של רוקי", לא היה פנומן כזה

מביכה מכל היא העובדה שהכול אמת. מריה אוגוסטה קוטצ'רה נולדה ב-1905. כאישה צעירה, היא יועדה לעבודת האל במנזר נונברג בזלצבורג, אוסטריה, אך סבלה מבריאות רעה. בשל מצבה הרפואי, הוחלט כי מריה תצא מחוץ לחומות המנזר ותיקח עבודה כמטפלת בביתו של קצין בחיל הים האוסטרי.

הברונית מריה פון-טראפ וילדי המשפחה המזמרת מגיעים לליברפול להופעה, ב-5 באוקטובר 1950 (צילום: Keystone Press/ZUMA Press via Alamy)

מריה נישאה לקצין הנ"ל ב-1927, מה ששם קץ לכל קשר אינטימי בינה ובין אלוהים. לקפטן הימייה היו שבעה ילדים מנישואים קודמים. למריה ולו נולדו שלושה נוספים. ביחד יצרו מקהלה משפחתית שהרבתה להופיע.

הקריירה של המשפחה נגדעה כאשר פלש אדולף היטלר לארץ מולדתו וסיפח אותה לרייך השלישי ב-1938. מריה ומשפחתה המורחבת נמלטו לאיטליה, לאנגליה ולבסוף לאמריקה. הקפטן מת ב-1947.

שנתיים לאחר מכן התפרסם ספרה של מריה, "סיפורה של משפחת טראפ המזמרת". ב-1956 עובד הספר לסרט גרמני מצליח. מפיקים מוזיקליים החלו לרחרח סביב סיפור המשפחה, ובנובמבר 1959 עלה בברודווי מחזמר בשם "צלילי המוזיקה" מאת ריצ'רד רוג'רס וארתור המרסטין.

"פוקס המאה ה-20" הזדרזו לרכוש את זכויות הצילום של המחזמר, אבל חבלי לידתו של הסרט היו ארוכים וקשים. בתום חמש שנים של מאבקים והתחבטויות, הושלמה הפקת "צלילי המוזיקה", בבימויו של רוברט ווייז ובכיכובה של אנדרוז. הסרט הוצג לראשונה בניו יורק ב-2 במרץ 1965. הוא נחשב לסרט המוזיקלי הפופולרי ביותר בכל הזמנים. אישה אחת בוויילס צפתה בו כמעט אלף פעמים.

"צלילי המוזיקה" הוקרן לראשונה בניו יורק ב-2 במרץ 1965. הוא נחשב לסרט המוזיקלי הפופולרי ביותר בכל הזמנים. אישה אחת בוויילס צפתה בו כמעט אלף פעמים

הפוסטר המקורי של הסרט "צלילי המוזיקה" מ01965 (צילום: Pictorial Press Ltd / Alamy)

בעיתונים כ"ניו יורקר", נמצאים הפנאי והמקום לקיים דיון תרבותי מעמיק, משעשע ואינפורמטיבי, בכוח עמידתו של סרט ירוד למדי, שזה 40 שנה אינו יורד מסדר היום התרבותי. רק בעיתון שנשימתו מדודה והוא אינו דולק בעקבות זנבו, ניתן להתפלש חצי שעה בכוחות שהפכו את "צלילי המוזיקה" לאירוע קולנועי מכונן שצבעי הטכניקולור שלו אינם דוהים וגבעותיו הירוקות לעולם אינן מצהיבות.

את הדיון ב"ניו יורקר" קיים המבקר אנתוני ליין. רצה המקרה שליין ואני נכחנו באותו קרנבל קריוקי עליז בתיאטרון בלונדון בשנת 2000.

החוויה האולטימטיבית של מעריצי "צלילי המוזיקה" בגרסת הקאלט שלו, היא עותק הקריוקי של הסרט המוקרן בערים מובחרות בעולם, כקרקס נודד שאוהדיו הולכים אחריו לכל מקום. הרעיון בבסיס החוויה המשכרת אלמנטרי למדי: אתה צופה בסרט, בגרסתו הלא ערוכה, באיכות תמונה ירודה וסאונד נחות למדי.

החוויה האולטימטיבית של מעריצי "צלילי המוזיקה" היא עותק הקריוקי של הסרט המוקרן בערים מובחרות בעולם, כקרקס נודד שאוהדיו הולכים אחריו לכל מקום

מה שמבדיל בינו ובין הגרסה המלוקקת והמשופצת ב-DVD החוגג 40 שנה לפנומן, הוא שבגרסת הקריוקי מנתרות כתוביות עם מילות השירים בסרט. המילים על המסך מאפשרות למכורים להצטרף להמולה המוזיקלית הכללית בגרון ניחר, ריאות רחבות ואהבה אין קץ להתרחשויות הבנאליות – אך המוכרות ויקרות כל כך – על המסך.

הדיון הזה מתנהל במים בוגדניים וטובעניים למדי, אבל גרסת הקריוקי של "צלילי המוזיקה", כמו גם הכמיהה ל"מרי פופינס", היא אחת הגחמות התרבותיות-בידוריות של הקהילה הלהט"בית בעולם.

הסיבות גלויות לעין כשם שהן נסתרות, אבל משקיפי תרבות שחקרו את התופעה, יודעים להצביע על הדימוי האנדרוגיני של אנדרוז, שגם כמושא אהבה נכסף של גברים הטרוסקסואלים הקרינה תמיד דואליות מינית וצינה ארקטית חנוטה בחליפות מכנסיים. כמובן ש"ויקטור/ויקטוריה" הקאמפי, הוא שביצר את מעמדה של אנדרוז כדיווה הומו-לסבית נחשקת.

משקיפי תרבות שחקרו את התופעה, יודעים להצביע על הדימוי האנדרוגיני של אנדרוז, שגם כמושא אהבה נכסף של גברים הטרוסקסואלים הקרינה תמיד דואליות מינית וצינה ארקטית חנוטה בחליפות מכנסיים

הכל ב"צלילי המוזיקה" סופח ברבות השנים למחוז הנפש הגאה. בשנים האחרונות הפכה גרסת הקריוקי של "צלילי המוזיקה" לפריט קבע הכרחי. חייו כאיקון להט"בי החלו בפסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי של לונדון. הסרט מוקרן בהגשת מנחה; צופיו מחופשים למיטב הדמויות מהסרט, כולל אלתורים אבסטרקטיים כמו "חבילה קשורה בסרטים צבעוניים"; הקהל הנלהב שר ומרים את תקרת האולם; בהפסקה ניתן פרס לתחפושת הטובה ביותר.

חוץ מהניחוח הדו-מיני הנודף מאנדרוז – שניסתה לשבור את הסטיגמה כאשר חשפה לשנייה קלה את שדיה באחד מסרטיו של בעלה בלייק אדוארדס – לא מאתגר במיוחד לגלות את המאפיינים המוטמעים ב"צלילי המוזיקה", ידיות שגייז ממהרים לתלות מהן בקידושו של הסרט הירוד הזה לפארסה קאלטית בעלת מקדם לגלוג עצמי גבוה.

ג'ולי אנדרוז בסרט "ויקטור/ויקטוריה" מ01982 (צילום: MGM/Entertainment Pictures via Alamy)

צריך לשמוע 200 גברים נלהבים שורקים עם אצבעות בפיהם למראה קפטן פון-טראפ, כריסטופר פלאמר הקנדי, באחד מתפקידיו המביכים ביותר, כשהוא נכנס לסלון טירתו האוסטרית עם שוט רכיבה צמוד לירכו הנתונה במכנסיים הדוקים ללא סימני גיהוץ, ומדליקים מציתים מעל ראשיהם כמו היו בקונצרט רוק בשעה שפלאמר דק השפתיים נותן את הביצוע האלמותי של "אדלווייס". המעורבות הנפשית ב"צלילי המוזיקה" היא בעצם סוד כוחו וקסמו הבלתי נמוגים.

צריך לשמוע 200 גברים נלהבים שורקים עם אצבעות בפיהם למראה קפטן פון-טראפ, כריסטופר פלאמר הקנדי, באחד מתפקידיו המביכים ביותר, כשהוא נכנס לסלון טירתו האוסטרית עם שוט רכיבה צמוד לירכו

עבור מי שצפו בסרט הזה בזמן אמת, כילדים בחברת הוריהם, למרות אותה חוויה מרגשת ומרעישה על פניה – בעיקר בישראל השחונה מול הגבעות המוריקות המזמרות והקמות לתחייה והאלפים המושלגים – תחושת ההתעלות המשכרת הייתה תוצאה של כוחם המוגבל המלודי והסכריני של השירים; תחושת הגיבוש הקרבית של המשפחה תחת שרביט הניצוח של האומנת המתנזרת ויכולת ההתחמקות האגדית של משפחת פון-טראפ מטבעת החנק המתהדקת של הנאצים.

"צלילי המוזיקה" אינו שורד יותר מצפייה אחת, משום שאחרי שגומרים לגלוש בשמנוניות על חיצוניותו החלקלקה, מבינים שיש בו בעיקר בנאליזציה מסוכנת, כמעט חתרנית, של הרשע. שהנאצים, כפי שהם מגולמים בידי חברי המשפחה משתפי הפעולה עם סרטי הזרוע וצלב הקרס, כוונתם רעה אבל לא עד כדי כך שמישהו מהחברים החמודים של משפחת פון-טראפ ישלם עליה בחייו.

עשרים שנה בלבד אחרי מלחמת העולם השנייה, היה צריך חוצפה גדולה לשטח ולגמד את אימת המלחמה לחביתית הבנאלית שהיא הרוע כפי שהוא מגולם ב"צלילי המוזיקה".

קפטן פון-טראפ (כריסטופר פלאמר) קורע את דגל הסווסטיקה שנתלה באחוזתו בסרט "צלילי המוזיקה", 1965

הבנאליות הזאת, אם יסולח לי – כולל האטרקטיביות החזותית של הנאצים והצגתם כרעים בפוטנציה ולא כשטן בהתגלמותו האוסטרית – נמצאת בבסיס הערגה העליזה ל"צלילי המוזיקה". רמת ההזדהות הנפשית של צופים אלה כה גבוהה, שהיא מוצאת את ביטויה בסצנות שונות.

הבנאליות הזאת, אם יסולח לי – כולל האטרקטיביות החזותית של הנאצים והצגתם כרעים בפוטנציה ולא כשטן בהתגלמותו האוסטרית – נמצאת בבסיס הערגה העליזה ל"צלילי המוזיקה"

למשל, כאשר הברונית (אלינור פרקר) הצוננת והנעולה על הקפטן האטרקטיבי, מזהה את התשוקה העצורה המתחזקת בינו ובין מריה, וגורמת לסילוקה של הנזירה המזמרת מהאחוזה המשפחתית. זה המקום שבו נשמעות קריאות מהאולם: "אל תשכחי את המתלה!"

הכוונה כמובן היא למתלה הכובעים שכלל אינו מופיע בסרט זה, אלא דווקא ב"מרי פופינס". ללמדכם, שהעניין הלהט"בי ב"צלילי המוזיקה" הוא יותר קרבה רעיונית לג'ולי אנדרוז מטושטשת המיניות, מאשר לסאגה האוסטרו-הרמונית.

מי שצפה ב"צלילי המוזיקה" פעם אחת בלבד, והדברים בדוקים, לא נפטר מעולם מסצנות מפתח במחזמר הדביק הזה. בעת סצנת החיזור של רולף, הנאצי בהתהוות, אחרי ליזל הבכורה, בגזיבו של האחוזה, סצנה עם פוטנציאל מיני מודחק למדי, נשמעות בעת הקרנת גרסת הקריוקי האינטראקטיבית הערות מחכימות לסדר מכיוון הצופים המעורבים.

ההערות גסות וגראפיות למדי והן קוראות לנאצי הצעיר למהר ולבצע את זממו המיני בצעירה החסודה המתרפקת על עצים ושרה עד שמטוסי הלופטוואפה חוזרים מההפצצות האוויריות.

הגאים בקהל משדלים את רולף, נאצי בן 17, לשחרר יתומה בת 16 מבתוליה, ולועגים לו על שאינו עושה כן. בעוד שנה הוא יהרוג יהודים במחנות השמדה, אבל עכשיו הוא מתלבט עד זרא, וגם אומר, "את צריכה מישהו מבוגר וחכם יותר שיגיד לך מה לעשות". הבדיחה הייתה, כמובן, ששרמיין קאר בתפקיד ליזל, הייתה בת 21 בעת הצילומים, ולכן לא הייתה זקוקה להדרכתו המהוססת של שמנדריק נאצי בן 17.

תפישתו הא-מינית של "צלילי המוזיקה" – אלא אם הנשיקה חתומת השפתיים בין פון-טראפ למריה עושה לכם את זה – היא גרסת ברבי וקן נטולי איברי רבייה שזכו להנפשה.

תפישתו הא-מינית של "צלילי המוזיקה" – אלא אם הנשיקה חתומת השפתיים בין פון-טראפ למריה עושה לכם את זה – היא גרסת ברבי וקן נטולי איברי רבייה שזכו להנפשה

הסרט סובל מכאבים כה עזים בהתאפקות, שהוא סדין לבן שעליו משליכים בני כל האסכולות המיניות את מאווייהם. לכן אין זה מפליא כלל שהת'ר מנזיס, ששיחקה את לואיזה, נעתרה בחיוב לפניית "פלייבוי" להצטלם בעירום מלא בירחון, אי שם בשנות ה-70'.

ג'ולי אנדרוז בטקס האוסקר ב-1966, בו הייתה מועמדת על תפקידה בסרט "צלילי המוזיקה" – שנה אחרי שזכתה בפרס על "מרי פופינס" (צילום: AP Photo)

למרות קבלת הפנים החמה לסרט הקיטשי הזה באמריקה, הבחינו מבקרי הקולנוע הבכירים שם, כי משהו עמוק ומטריד לא בסדר איתו. לכן הם שחטו אותו בחדווה בוטה באלימותה. אולי הייתה זו העובדה שכל בני המשפחה היו לבושים בווילונות הטירה. אולי הייתה זאת העציות של אנדרוז.

ב"הרלד טריביון", ג'ודית קריסט קראה לסרט "דביק ומגעיל". פולין קייל המיתולוגית קרעה את הסרט כאשר כינתה אותו "שקר מצופה סוכר שנדמה שאנשים מעדיפים לאכול". ביקורתה השלילית עמדה בסתירה כה גדולה לאהדת הצופים לסרט, שקייל פוטרה ממשרתה ועקב כך הגיעה ל"ניו יורקר", שם ניהלה קריירה עיתונאית מזהירה משך שנים ארוכות.

"צלילי המוזיקה" תרם רבות לאישושם של שקרים רבים בדבר מלחמת העולם השנייה והסיבות לפריצתה, כשם שעיוות במגמתיות את ההיבט הביוגרפי של מעללי משפחת פון-טראפ.

"צלילי המוזיקה" תרם לאישושם של שקרים רבים בדבר מלחמת העולם השנייה והסיבות לפריצתה, כשם שעיוות במגמתיות את ההיבט הביוגרפי של מעללי משפחת פון-טראפ

מריה האמיתית לא דמתה כלל לג'ולי אנדרוז. לא שאנדרוז היא פמלה אנדרסון, אבל בימים טובים ניתן לזהות בה דבר מה חינני במובן הגברי. מריה, על פי התמונות, דמתה יותר לאחת מאותן סוסות לא אצילות שבני אצולה אוסטריים נהגו לרתום לעגלות שפינו את החציר מהאורוות.

מריה פון-טראפ בגיל 74, בשנת 1981 (צילום: AP Photo)

בעיקר מקומם "צלילי המוזיקה" בהצגת היבט בנאלי להחריד של הנאציזם המתהווה. כאילו שחטאם הגדול ביותר של הנאצים, לפחות באוסטריה, היה לתלות צלבי קרס על דלתותיהם של אזרחים שלווים. אם אכן היו אלה פני הדברים באמת, היה קל יותר לשרוד את הימים האפלים ההם של המאה העשרים.

את התסריט ל"צלילי המוזיקה" כתב ארנסט להמן, שחתום על סרטים איכותיים רבים, אבל כנראה שהיה זקוק לכסף. זה מה שחשב ברט לנקסטר כאשר נתקל בלהמן בחדר האוכל ב"פוקס".

כאשר הבין לנקסטר באיזה פרויקט מעורב להמן, הוא מצוטט כמי שאמר: "ג'יזס, ארנסט, אתה כנראה באמת זקוק לכסף". האנקדוטה הזאת, כמו אחרות, מונצחות בספרה של ג'וליה אנטופול הירש, "צלילי המוזיקה: הפקתו של הסרט האהוב ביותר על אמריקה".

בספר ניתן ללמוד כי וולטר מתאו ושון קונרי היו מיועדים לתפקיד קפטן פון-טראפ. מטרידה יותר היא העובדה המאלפת שהאחים אוסמונד, התשובה המורמונית הלבנה לאחים ג'קסון, ניגשו לאודישן ל"צלילי המוזיקה", אך לא זכו בתפקיד.

אם "צלילי המוזיקה" אינו דוחה ומסויט מספיק בגרסתו הקיימת, צאו וחשבו כמה מבחיל ומצמרר יכול היה להיות בהשתתפות האוסמונדס צחורי השיניים והמתקתקים.

אם "צלילי המוזיקה" אינו דוחה ומסויט מספיק בגרסתו הקיימת, צאו וחשבו כמה מבחיל ומצמרר יכול היה להיות בהשתתפות האוסמונדס צחורי השיניים והמתקתקים

"צלילי המוזיקה" הוא אחת ההוכחות ההיסטוריות התקפות למוסר הכפול ששרר בהוליווד בשנות ה-60', רגע לפני שהאופנועים הגדולים של דניס הופר ופיטר פונדה פרצו מהמוסך אל המסע הפסיכדלי ונתנו לג'ק ניקולסון טרמפ.

כריסטופר פלאמר וג'ולי אנדרוז מתאחדים לרגל 50 שנה לסרט "צלילי המוזיקה", 26 במרץ 2015 (צילום: Chris Pizzello/Invision/AP)

בחסות קוד שמרני שנאכף בתקיפות חסרת פשרות, הופקו בהוליווד סרטים נקיים לכל המשפחה שמתחת לחזותם המהוגנת הסתתרה מכבסת מילים, מונחים ופרקים היסטוריים שאינם שונים מתפישת הרשע הנאצי בטרילוגיית אינדיאנה ג'ונס של סטיבן ספילברג.

הגיבורים התנשקו בשפתיים חתומות; ישנו במיטות נפרדות; לא נצפו בליטות בבגדיהם; והנאצים היו החבר'ה בתנועת הנוער של הרעים. כשם שהשירים נצחיים ואלמותיים, כן גם תיאורה הבנאלי והמחפיר של עווית הרשע הגדולה ביותר בתולדות האנושות המודרנית.

‫פורסם לראשונה באתר nrg של "מעריב", 2005