מלחמת רוסיה–אוקראינה טלטלה את חייו של ראובן שוורצמן באודסה בשנה האחרונה. בהתחלה הוא נאלץ לשרוד במשך חודשים ללא חימום בקומה העשירית בבניין מגוריו; אחר כך הוא הצטרף למיליוני האנשים שברחו מבתיהם בגלל המלחמה; ולבסוף, הוא עזב את אוקראינה בגיל 87 והפך לפליט במולדובה – לפני שעלה לישראל.
אולם, בשונה מרוב העקורים האוקראינים, החוויה הזאת לא חדשה לשוורצמן ולא מערערת אותו. "התגובות של ניצולי השואה למשבר הנוכחי נעות על טווח רחב, מכאלה שמפגינים חוסר פחד יוצא דופן ועד לכאלה המתמודדים עם טראומה חוזרת על בסיס יום־יומי", אומרת אינה ודוביצ'נקו, עובדת של ארגון הג'וינט באודסה.
תנועתם של רבים משורדי השואה מוגבלת. אחרים מרותקים לביתם, "ואומרים שהם לא יכולים להבין איך דבר כזה יכול לקרות להם עוד פעם", אומרת ודוביצ'נקו.
אחת השורדות הנאלצות לחיות מחדש את הטראומה היא רוזה בת ה־97. ודוביצ'נקו מספרת שרוזה אמרה לה שכשהיא שומעת את ההפצצות של רוסיה היא משותקת מפחד ומסוגלת רק להתפלל בשקט כשהיא מוצפת בזיכרונות מהמנוסה לאוזבקיסטן בתקופת השואה.
ודוביצ'נקו מספרת שרוזה אמרה לה שכשהיא שומעת את ההפצצות של רוסיה היא משותקת מפחד ומסוגלת רק להתפלל בשקט כשהיא מוצפת בזיכרונות מהמנוסה לאוזבקיסטן בתקופת השואה
במקרה של שוורצמן, הוא נשאר בדירתו שבקומה העשירית במשך שנה שלמה אחרי הפלישה הרוסית, שהחלה בפברואר אשתקד. "כן, זה היה לא נוח כי הייתי צריך לצאת לחדר המדרגות בכל פעם שהופעלה אזעקה – וכל הזמן היו הפסקות חשמל, אז היה קר. אבל לא נורא פחדתי, אז נשארתי", אומר שוורצמן, שהחליט להגר לישראל במרץ האחרון.
לשוורצמן יש בת באודסה ובת נוספת בחיפה, ויש לו נכדים בשני המקומות. הוא נשאר באודסה כי בתו רצתה להישאר קרוב לבנה – רופא שלא יכול לעזוב את אוקראינה בגלל תקנות החירום האוסרות על גברים בגיל גיוס לצאת מהמדינה.
"אז גרתי במשך כל הזמן הזה עם בת אחת, אבל עכשיו אני גר עם השנייה כי היא לא יכולה לבוא לאוקראינה בגלל המלחמה", אומר שוורצמן. ההחלטה שלו לעזוב בסופו של דבר, בעזרתה של הקרן לידידות, לא הייתה בגלל המלחמה, אלא מפני שהוא "מזדקן" ורוצה לבלות את זמנו עם משפחתו בישראל, אומר שוורצמן, מהנדס בגמלאות ויו"ר אגודה של שורדי שואה באודסה.
המלחמה באוקראינה, שרק לאחרונה אילצה עשרות אלפי בני אדם לנוס מבתיהם ליד אודסה בשל קריסת סכר, טראומטית הרבה פחות מהשואה עבור שוורצמן, שעוד לפני שמלאו לו עשר שנים חזה בחייל גרמני הורג את אחיו יוסי (שוורצמן פרץ בבכי בריאיון לזמן ישראל כשנזכר ברצח אחיו).
לשוורצמן היה בכל זאת קל יותר לעבור את מלחמת העולם השנייה, משום ש"כילד לא הבנתי את התמונה הרחבה יותר, את כמות והיקף הסבל שחוויתי", הוא אומר. "עכשיו אני מבין את הדברים"
עם זאת, לשוורצמן היה בכל זאת קל יותר לעבור את מלחמת העולם השנייה, משום ש"כילד לא הבנתי את התמונה הרחבה יותר, את כמות והיקף הסבל שחוויתי", הוא אומר. "עכשיו אני מבין את הדברים האלה, וזה כואב מאוד".
אספיר גנלדמן מבוגרת משוורצמן בשלוש שנים בלבד. אולם, להפרש הזה יש תפקיד חשוב בהבנת המצב של משפחתה במהלך השואה. "הייתי בת 10, אבל כבר הייתי מבוגרת. הבנתי הכול. אני זוכרת את המלחמה מהיום הראשון", אומרת גנדלמן, שעלתה לישראל בשנה שעברה מחרסון.
ב־1941 היא לפחות הייתה עם משפחתה, שפונתה לקזחסטן במסע שגנדלמן מתארת כ"חודשיים של אימה, רעב וסבל". אך כשפרצה המלחמה ב־2022, גנדלמן הייתה לבדה; שני ילדיה היו מחוץ למדינה ולא יכלו להיכנס אליה.
"הייתי מבולבלת, נשארתי לבד תחת ההפגזות. הילדים ואני יכולנו רק להתקשר אחד לשני. כשהסתתרתי מההפצצות במקלטים חשבתי שאני לא אשרוד את המלחמה, שאני אמות לבד במקלט הזה. הלב שלי עצר ולחץ הדם שלי עלה רק מהמחשבה שעלולה להיגמר לי הסוללה בטלפון ואני לא אוכל להיפרד מהילדים שלי לפני המוות", אומרת גנדלמן.
"הייתי מבולבלת, נשארתי לבד תחת ההפגזות. הילדים ואני יכולנו רק להתקשר אחד לשני. כשהסתתרתי מההפצצות במקלטים חשבתי שאני לא אשרוד את המלחמה, שאני אמות לבד במקלט הזה"
מאז גנדלמן כבר עברה לישראל, שבנה חי בה משנת 1991. מאז שפרצה המלחמה, יותר מ־16 אלף אוקראינים היגרו לישראל, תחת חוק השבות. ב־2021 המספר עמד על קצת יותר מ־3,100. מספר המהגרים מרוסיה, שב־2021 עמד על 7,711, זינק לכ־60 אלף במהלך המלחמה, שהובילה למשבר כלכלי ברוסיה ולדיכוי חופש הביטוי וחירויות אחרות.
כמעט מחצית מהעולים החדשים מאוקראינה, בהם כ־400 ניצולי שואה, הגיעו לישראל בעזרת הקרן לידידות, ארגון הממומן בעיקר על־ידי תורמים נוצרים שעוזרים ליהודים לעלות לישראל ותומכים בישראלים נזקקים שכבר חיים בארץ.
"יש תחושה של סגירת מעגל כשמישהו כמו ראובן בא הביתה לישראל", אומרת יעל אקשטיין, נשיאת הקרן לידידות. "אנחנו נלהבים מזה שיש לנו עכשיו הזדמנות לעזור לו לעשות עלייה".
אלה אולשקו, ניצולת שואה בת 87 שעלתה השנה לישראל עם בתה בעזרתה של הקרן לידידות, נשאה את הפחד מפני ההפצצות במשך חודשים. אולשקו, שמרותקת למיטתה, אומרת שהפיצוצים סביב ביתה בחרקיב החזירו אותה לילדותה הקצרה.
"שתי מלחמות, בהפרש של 80 שנה. במלחמה הראשונה הייתי ילדה חסרת הגנה; במלחמה הזאת אני נכה חסרת הגנה, בלי יכולת להשתמש ברגליים שלי"
"שתי מלחמות, בהפרש של 80 שנה. במלחמה הראשונה הייתי ילדה חסרת הגנה; במלחמה הזאת אני נכה חסרת הגנה, בלי יכולת להשתמש ברגליים שלי", היא אומרת. עם זאת, חלק משורדי השואה החליטו להישאר באוקראינה.
אחת מהם היא נינה בליצקאיה, שבגיל 92 אירחה שלושה קרובי משפחה בביתה בפולטבה, עיר הנמצאת כ־350 קילומטרים מדרום־מזרח לקייב. קרובי המשפחה, בני זוג בשנות ה־50 לחייהם ואישה בת 80, נמלטו מחרקיב שבמזרח בעקבות ההפצצות הרוסיות.
אירוח קרובי משפחתה גרם לבליצקאיה להיזכר בחוויה שלה עצמה כפליטה במלחמת העולם השנייה, כשעברה להתגורר אצל עמיתים של אביה בקזחסטן לאחר שמשפחתה נמלטה מביתה בדונצק.
"פתאום נזכרתי איך הילדים באותו משק בית בקזחסטן הרגישו כל כך אחראים, וניסו להיות לעזר ולתועלת למבוגרים. אספנו עשבי מאכל למרק. שימנו את הנעליים וניקינו את התנור", מספרת בליצקאיה לזמן ישראל.
"פתאום נזכרתי איך הילדים באותו משק בית בקזחסטן הרגישו כל כך אחראים, וניסו להיות לעזר ולתועלת למבוגרים. אספנו עשבי מאכל למרק. שימנו את הנעליים וניקינו את התנור"
אחייניתה של בליצקאיה, נטליה, ובעלה ואמה בת ה־80 עזבו מאז את ביתה של בליצקאיה והם מתגוררים כעת בדיור שסיפק להם ארגון "חסד" בפולטבה, שממומן ומנוהל על־ידי הג'וינט. השנה הג'וינט יקבל כ־100 מיליון דולר מהוועידה היהודית לתביעות חומריות נגד גרמניה עבור שירותים לניצולים תושבי ברית המועצות לשעבר.
קרובת משפחתה של בליצקאיה עדיין זקוקה לעזרתה, היא אומרת. תחושת החובה הזאת שוב מקרקעת אותה, היא מוסיפה, ומשאירה אותה באוקראינה. "חשבתי לעזוב לישראל בהרבה נקודות זמן בחיי, גם אחרי שהמלחמה פרצה.
"אבל עכשיו אני צריכה לדאוג לאחיינית שלי ולבני המשפחה שלה, שלכולם יש מוגבלויות. אני לא יכולה להשאיר אותם כאן בפולטבה, שהם רק הגיעו אליה", אומרת בליצקאיה, משתתפת פעילה בפעילות המשרד של "חסד" בפולטבה מאז 1993.
העובדה שהיא כבר "לא כל כך צעירה", כפי שהיא מנסחת זאת, פירושה ש"יש בעיות בריאותיות וכל מיני סיבוכים סביב עזיבה לישראל עכשיו". חוץ מזה, היא מוסיפה, "הקברים של ההורים שלי כאן. מי יטפל בהם אם אני אעזוב?"
"חשבתי לעזוב לישראל בהרבה נקודות זמן בחיי, גם אחרי שהמלחמה פרצה. אבל עכשיו אני צריכה לדאוג לאחיינית שלי ולבני המשפחה שלה, שלכולם יש מוגבלויות. אני לא יכולה להשאיר אותם כאן בפולטבה"
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם