גם חמישה עשורים לאחר הפקתו, הסרט "יום ראשון הארור" עדיין חד ואינטליגנטי כפי שהיה ב־1971, כשיצא לראשונה לאקרנים. הסיפור הבשל של ג'ון שלזינגר היה מועמד לפרסי האוסקר – ולפרסי הבאפט"א – בקטגוריות הסרט הטוב ביותר, הבמאי, התסריט, השחקן (פיטר פינץ') והשחקנית (גלנדה ג'קסון).
ג'קסון, שהלכה לעולמה החודש בגיל 86, מוכרת בעיקר בזכות הזכייה באוסקר על תפקידה ב"נשים אוהבות". היא הייתה גם שחקנית תיאטרון וקולנוע בריטית – וזכתה בפרס הטוני על תפקידה ב"שלוש נשים גבוהות" של אדוארד אלבי – ופוליטיקאית מקצועית, ששימשה כחברת פרלמנט במשך יותר משני עשורים.
"יום ראשון הארור" מבוסס על התסריט חד האבחנה של פנלופה גיליאט, ויש לו תפקיד חשוב בהיסטוריה של הקולנוע, משום שהיה הראשון להציג דימוי חיובי של דמות הומוסקסואלית – ועוד של יהודי – בתפקיד ראשי בסרט מיינסטרימי.
שלזינגר, הקולנוען הגאה והיהודי המנוח, מוכר יותר בזכות סרטו זוכה האוסקר "קאובוי של חצות" מ־1969. הסרט, בכיכובו של דסטין הופמן וג'ון וויט, כולל סאבטקסט גאה ביחסים בין שני הפרוטגוניסטים העלובים שלו.
יש להתייחס ל"יום ראשון הארור" כאל סרטו המשובח ביותר של שלזינגר – סרט בריטי מורכב, מובנה לעילא ואפקטיבי רגשית על שלושה לונדונים ושתי פרשיות אהבה
עם זאת, יש להתייחס ל"יום ראשון הארור" כאל סרטו המשובח ביותר של שלזינגר – סרט בריטי מורכב, מובנה לעילא ואפקטיבי רגשית על שלושה לונדונים ושתי פרשיות אהבה.
בסרט, השחקן פינץ' מגלם את ד"ר דניאל הירש – רופא הומו יהודי בשנות ה־40 לחייו. אלכס גרוויל – אותה מגלמת ג'קסון – היא פקידה בשנות ה־30 לחייה. שניהם מתאהבים בבוב אלקין (מורי הד) – פסל צעיר ומצליח המחלק באגביות את זמנו ואת חיבתו בין שניהם.
בוב, צעיר נאה ואנוכי המאוהב בשני גיבורי הסרט, טוען שאין לו העדפות מיניות, ולכן הוא לא מבין מה מפריע לשני "המבוגרים" הנאלצים לחלוק אותו. הסרט מספק הצצה לחולשה האנושית, לפשרנות – ומבקש את חמלת הקהל עבור גיבוריו (במונחים של סרט הוליוודי מדובר אפילו באנטי גיבורים), שבוחרים באפשרות הטובה ביותר העומדת בפניהם.
הסרט מציע אבחנות חדות על ההתנגשות בין האישיויות השונות וסגנון החיים החריג שלהם. מבין השלושה, הדמות המורכבת יותר היא זאת של ד"ר הירש, מנתח שקט ואינטליגנטי, שנראה כי השלים בהצלחה עם ההומוסקסואליות ועם היהדות שלו.
כדמות קולנועית, ד"ר הירש הוא כנראה ההומו הראשון שאינו פתטי, עלוב או פתולוגי – גבר עם הערכה וכבוד עצמי. ביולי 1971, כש"יום ראשון הארור" יצא לאקרנים, הצופים – ובעיקר גברים גאים – יכלו למצוא בו נחמה
פינץ' חובש כיפה כשהוא הולך לבר מצווה של האחיין שלו (אחת הסצנות הרגישות בסרט) ונראה כי פתר את הקונפליקט המצוי בין הדתיות ובין הנטייה המינית שלו בצורה מספקת. הוא חי חיים מאוזנים. כדמות קולנועית, ד"ר הירש הוא כנראה ההומו הראשון שאינו פתטי, עלוב או פתולוגי – גבר עם הערכה וכבוד עצמי.
ביולי 1971, כש"יום ראשון הארור" יצא לאקרנים, הצופים – ובעיקר גברים גאים – יכלו למצוא בו נחמה. סוף סוף מוצג סיפור שבניגוד לרוב הסרטים ההוליוודיים של התקופה לא מעניש את הגיבור על כך שהוא הומו. כמו כן, הקריינות הרגישה של ד"ר הירש בסוף הסרט מעניקה עידוד ונחמה לצופים.
הסרט נגמר בסוף טוב עבור הדמות הגאה, בלי קשר לנטייה המינית שלה. במונולוג הסוגר אומר פינץ' לקהל, "אנשים אומרים לי, 'הוא אף פעם לא ישמח אותך'. ואני אומר – אבל אני שמח. חוץ מהזמן שאני מתגעגע אליו. כל חיי חיפשתי מישהו אמיץ, בר תושייה. הוא לא כזה. היה משהו. אנחנו משהו".
הנאום הזה קשור מעט מאוד להומוסקסואליות ומציע ייצוג של מערכת יחסים גאה – אפילו זמנית – כ"משהו". "אנשים יכולים להסתדר עם מעט מאוד", אומר הרופא לקרובי משפחתו של חולה עם מוגבלות, במשפט שהפך למוטו של הסרט.
עד היום מתייחסים לסרט הזה כאל אחד הסרטים הגאים "החיוביים" הראשונים. למרבה הצער, הסרט נכשל מבחינה מסחרית, דבר ששימש את הוליווד כ"הוכחה" לכך שתוכן גאה לא מייצר כסף
שלזינגר מפגין כישרון חיבור יוצא דופן בין אלמנטים קולנועיים. עד היום מתייחסים לסרט הזה כאל אחד הסרטים הגאים "החיוביים" הראשונים. למרבה הצער, הסרט נכשל מבחינה מסחרית, דבר ששימש את הוליווד כ"הוכחה" לכך שתוכן גאה לא מייצר כסף.
הסרט, שמונע על־ידי דמויות ולא על־ידי עלילה, היה הפקה בריטית אינטרוספקטיבית המתנגדת למוסכמות של האולפנים האמריקאים, אז ועכשיו. מבקרי הקולנוע המלומדים כיבדו אותו, אך מבקרים אחרים לא הצליחו להבין מה יש בסרט הזה, למרות ההערכה מצד חלק מגופי התקשורת.
באותה התקופה שלזינגר התעקש ש"יום ראשון הארור" לא עוסק "במיניות של האנשים האלה". הוא צדק, אף שמעט מאוד אנשים האמינו לכך בזמנו. לקחו עוד כשני עשורים עד שהוליווד תכיר בערך האמנותי – והמסחרי – של בידור עם אוריינטציה גאה חיובית, או לכל הפחות לא שיפוטית.
בשונה מרוב הסרטים בתקופתו, "יום ראשון הארור" מתייחס למיניות של גיבוריו כמובנת מאליה, דבר שפעילים הומואים ולסביות דרשו במשך דורות. הסרט עסק במערכות יחסים בין אנשים – ואיך אלה לא תמיד תואמים את התפיסות והאידיאלים שלנו בנוגע לאהבה. כולם בסרט מתפשרים על פחות ממה שקיוו או למדו לצפות.
בסוף הסרט, כשבוב עוזב לאמריקה ומשאיר את ד"ר הירש ואלכס לעצמם, ברור שהחיים שלהם ימשיכו למרות הפשרה. בסוף, הם מוכרחים להבין, כולם תמיד נותרים לבד. כשאלכס מקטינה את הנישואים של הוריה, אימה (שמגולמת בעדינות מופלאה על־ידי דיים פגי אשקרופט המנוחה) אומרת: "הבעיה איתך היא שאת תמיד מחפשת את כל החבילה. אין כל החבילה. את צריכה לגרום לזה לעבוד".
ג'קסון ופינץ' הם דמויות מעניינות יותר משום שהם מקבלים את הערכים החברתיים הנפוצים. השניים מחויבים ליציבות רומנטית – ועם זה הקהל יכול להזדהות.
אולם, הסרט דוגל במשהו אוניברסלי וחשוב עוד יותר. לפי הסרט, "החבילה כולה" שעליה מדברת אימה של ג'קסון היא בסך הכול אשליה. אנשים מתקשרים זה עם זה באקראיות ומקווים שמערכת היחסים שלהם לא תישבר לפני שהם מצליחים למצוא את הדבר הקושר ביניהם.
נשיקה ראשונה בין שני גברים
הנשיקה המוצגת בסרט בין ד"ר הירש לבוב גרמה למהומה ולסקנדל גדול יותר מאשר הסצנות שהראו אותם ביחד במיטה.
הצפייה במערכת יחסים הומוסקסואליים על המסך הגדול, או הקטן, לא הייתה חלק מהנורמה באותה תקופה. זה עשוי להסביר מדוע סצנת הנשיקה מלאת החיבה עוררה כל כך הרבה השתנקויות
במובן הזה, "יום ראשון הארור" הרחיק לכת הרבה מעבר לדרמה הבין גזעית של סטנלי קריימר מ־1967, "נחש מי בא לסעוד", בכיכובם של ספנסר טרייסי וקתרין הפבורן. הסרט הבינוני זוכה האוסקר כנראה חשש להראות נשיקה מפורשת בין צעירה לבנה לגבר שחור (סידני פואטייה) – שהיו מאורסים!
עד "יום ראשון הארור", הייצוג הסטריאוטיפי של מיניות גאה היה בלתי מרוסן, מפוקפק וסוטה. בסרטים ההוליוודיים, סקס בין אנשים מאותו המין עדיין הגודר כדבר פרוע. "יום ראשון הארור" מציג את הנשיקה מלאת החיבה הראשונה בקולנוע בין שני גברים, אבל הוא לא משתמש בה כאמצעי זול או כדי להמם את הקהל בצורה סנסציונית.
הצפייה במערכת יחסים הומוסקסואליים על המסך הגדול, או הקטן, לא הייתה חלק מהנורמה באותה תקופה. זה עשוי להסביר מדוע הסצנה המסוימת הזאת עוררה כל כך הרבה השתנקויות, חוסר נוחות והערות קולניות מהצופים בכל מקום שבו הוקרנה.
על פי השמועות שנפוצו באותה התקופה, "סצנת הנשיקה" הייתה הסיבה לכך שבתי קולנוע רבים סירבו להקרין את הסרט. התקשורת הבריטית הייתה מלאה בדיווחים על לקוחות שהתלוננו שהנשיקה "הבחילה אותם", שהיא חייבה אותם להסיט את מבטם מהמסך, אם לא לעזוב את האולם מרוב גועל.
התגובות האלה חשפו שוב את ההומופוביה הסמויה שהייתה נפוצה לא רק בקרב הציבור הרחב אלא גם בקרב חלק ממבקרי הקולנוע.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם