מה מקומם בו כל כך? מה מוציא מהדעת? מה מרגיז ומהפך קרביים באיש הזה?
מה הופך אותו לבלתי נסבל בחיינו?

זו לא השחיתות. כבר היו מושחתים לפניו. לא הנהנתנות ולא השקרים ואפילו לא ההסתה. כל אלה גורמים לרגש בוז כלפיו. לדחיה לגועל. אבל מה שמעצבן, מרתיח, מעורר קבס באיש הזה זו הזחיחות.

כשכל אזרח נורמאלי בעל מוסר ונורמות מתפלץ לשמע מעלליו, הוא זחוח. חיוך מרוח על שפתיו. עיניו מצטמצמות וחזהו מתנפח וזנבו הצבעוני מהדס על רחבת המסדרים.

מתנות במאות אלפי שקלים? ארוחות גורמה על חשבון המדינה? טיסות ראווה ורכישת מיטה-מטוס-מטבח-בית חדשים במאות מיליונים? הוא תמיד יוצא אל המצלמות מחייך וזחוח.

מיליארדרים מזינים את חייו, בעל קזינו מממן לו עיתון פרטי? הוא מפגין חיוך של חתול שבע מרוצה מעצמו. לא מזיז לו את קצה המצפון

מיליארדרים מזינים את חייו, בעל קזינו מממן לו עיתון פרטי? הוא מפגין חיוך של חתול שבע מרוצה מעצמו. לא מזיז לו את קצה המצפון.

המלצות משטרה על שוחד מרמה והפרת אמונים? שורה של מקורביו הופכים לעדי מדינה? מתארים את מעשי השחיתות והוראות השחיתות ומתווה השחיתות? מיואשים מנאמנותו, מחשבים כבר את קיצם בכלא? הוא ממרק את התסרוקת, מיישר את העניבה וצועד כמו טווס לתוך המליאה, או אל הבית הלבן דרך הקונגרס, ישר לתוך העין של כל אזרח.

בגאוותנות מוחצנת. בשחצנות ללא גבולות. נושא נאום שמתעלם לחלוטין מתחושות הבטן של כל מי שחי בארץ הזאת. שקוע בעולמו היהיר, הארוגנטי כלפי כל מי שלא הוא, או לא מסכים לדעתו. הוא מנפח איומים מפלצתיים ומחייך בהנאה.

כל גופו מפגין מבעד לחליפות המבריקות את הזחיחות הבלתי אנושית. הרברבנות חסרת הפשר. זו מהפרצוף המחייך המאופר המודבק – זה מה שמוציא מהכלים. ראש ממשלה זחוח. שחצן. שויצר אזורי שברגע אחד על כורסא בבית הלבן הופך לחנפן חיוור ומתרפס לפני נשיא טווסי לא פחות ממנו.

במדינה למודת סבל וצער, עוני, שכול ופיגועים, יוקר מחיה מטורף ובעיות חברה עגומות וקשות. מדינה מסוכסכת עם עצמה, שקועה בכאוס דתי ועדתי, במלחמת אזרחים תודעתית שהוא ממוביליה הראשיים. והוא צוחק

מה שמרגיז מקומם מטריף את הדעת זו הזחיחות הזו. במדינה למודת סבל וצער, עוני, שכול ופיגועים, יוקר מחיה מטורף ובעיות חברה עגומות וקשות. מדינה מסוכסכת עם עצמה, שקועה עד צוואר בכאוס דתי ועדתי, במלחמת אזרחים תודעתית שהוא ממוביליה הראשיים. והוא צוחק.

מזלזל. משחק כמו אחרון הליצנים בקטעי וידאו עצמיים. לא מתראיין. לא עונה לשאלות עיתונאים אלא אם הם מתרפסים לרגליו כמו כלבה צייתנית. ראש ממשלת הזחיחות.

אילו היה קצת יותר צנוע. קצת מתחשב. לוקח ללב. אילו לרגע היה נשנק מדמעות על קבר מישהו שאינו אחיו. אילו היה מתכסה בבושה על מעשי בנו ודבריו המעליבים. אילו היה חש מועקה כשמתפרסמות ההקלטות של אשתו רודה בכל מי שהימרה את פיה.

אילו היה מקשיב, מרגיש את הישראלים האחרים שאינם מעריציו העיוורים. סתם אזרחים הנאבקים על חייהם במדינה קשת יום, צרובת שמש וסימני שאלה על עתידם. אילו היה אדם קצת פחות זחוח. בן אדם.

אילו היה. אולי אפשר היה לפתוח כאן את השיח הציבורי על בעיותיה האמיתיות ועתידה של המדינה. על הכיבוש וסכנת המדינה הדו לאומית. על החקיקה האנטי דמוקרטית וגבולותיה. על גירוש מבקשי המקלט. על הפטור מגיוס לדורות של מאות אלפי אזרחים חרדים החיים על חשבון שאר האזרחים. הופכים לסחטני כספים וחיים וממשכנים את עתידנו.

אפשר היה לבדוק את גבולות ההסכמה בין ימין לשמאל. לדבר על הדמוקרטיה השברירית. להפסיק להאשים בבגידה חצי מהעם, ולהפסיק לפרסם כינויים קללות והשמצות בכל שיחת רשת.

אילו היה פחות זחוח, אולי היינו פחות מושפעים ממנו ומתחילים לדבר ביננו. אולי תומכיו היו מוצאים עמדה עצמאית בלי לפחד מכיכר העיר שתקיא ותוקיע אותם

אילו היה פחות זחוח, אולי היינו פחות מושפעים ממנו ומתחילים לדבר ביננו. אולי תומכיו היו מוצאים עמדה עצמאית בלי לפחד מכיכר העיר שתקיא ותוקיע אותם. מתנגדיו היו מוצאים פחות פאשיסטים וגזענים ביננו. גווני השיח הישראלי וחלוקת הדעות היו אז שונים לחלוטין. רגועים יותר. נורמאליים במידה.

כדי להבריא את ישראל צריך להסיר את הזחיחות החולנית מפרצופו. שיתחיל לדאוג. שיפגין פחד. שנראה אותו ממצמץ, רועד, משקשק, מזיע, מגמגם, מתנצל, מצטער, מבקש הבנה כמו אחד האדם, ולא מתנהג כמו רובוט זחוח וחסר אחריות.

היום אפשר לבחון אם עדין נותרה בו זחיחות או שהתחיל להבין את המציאות.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.