ב-1996 ביקשתי ממעסיקיי ב"מעריב" שנת שבתון משפחתית באמריקה. בקשתי נענתה בחיוב בהסתייגות אחת: שניסע לשנה בלבד, רעיון שיודעי דבר הזהירו אותי מפניו ואסון שאת היקפו גיליתי בעצמי.
זה מטומטם לארוז ולשלוח חלק מביתך, למצוא מי שיגור בו בהיעדרך, למצוא בית באמריקה, להתארגן בו, לשלוח שלושה ילדים לבית ספר וכיוצא באלה לשנה בלבד. עד שמתרגלים למצב הצבירה החדש, צריך לארוז ולשוב הביתה. גם התיאוריה החינוכית בדבר התועלת לילדים שידברו שפה נוספת ויראו עולם, לא עלתה יפה.
שלושת האזרחים האמריקאים הקטנים שלנו השחיתו את הבית מעצבים, לא הפסיקו לבכות והפריחו איומים שחובה הייתה לקחת אותם ברצינות. רוב השנה הייתי בדיכאון קליני, מה שכנראה קורה לי באמריקה. היחידה שניסתה להפיק את המרב מהנסיעה הייתה נעמי. זה היה רגע שבו המזג האמריקאי וילדות ללא כפית כסף בפה, נתנו לה כוח להתמקד בעיקר.
טעות נוספת, חלק מתפישת העולם הפרקטית שלנו: במקום להתמקם בניו יורק העיר – שבה חששנו שילדינו לא יעמדו במתרחש בתי ספר ציבוריים והכל יהיה יקר וקשה – מצאנו בית אפלולי אך יקר להפליא בהרטסדייל, במחוז ווסצ'סטר היוקרתי, 40 דקות נסיעת רכבת ממנהטן.
טעות נוספת: במקום להתמקם בניו יורק העיר – שבה חששנו שילדינו לא יעמדו במתרחש בתי ספר ציבוריים והכל יהיה יקר וקשה – מצאנו בית אפלולי אך יקר להפליא בהרטסדייל, 40 דקות נסיעת רכבת ממנהטן
לנו היה קשה אבל "מעריב" נהנה מכל רגע. בשנה אחת ביקרתי ב-20 מדינות בערך, ראיינתי, הייתי בשטח וגם כתבתי על אוכל, מוזיקה, פוליטיקה ותרבות. אולי זה לא היה דיכאון אלא עייפות קלינית. המצב בבית היה פחות מלבב מפרק של משפחת בריידי.
בפסח הגיע אביה של נעמי מצפון מדינת ניו יורק לבקר אותנו. הוא כנראה הגיע אלינו חולה כי לא קשה היה לזהות אצלו הפרעות קוגניטיביות. אחרי ארוחת החג נקלענו לאחד הוויכוחים האידיאולוגיים שאפיינו את הקשר בינינו ולפני שאמרנו רוברט אופנהיימר, הוא קרס ונפל לרצפה.
מארשת פני הרופאים בבית החולים בווייט פליינס הסמוכה, ניתן היה להבין לאן זה הולך. הוא מת אחרי כמה ימים. על פי בקשתו עשתה המשפחה סידורים להעברתו לקבורה בישראל. למדתי אז לקח חשוב: הכי פשוט לקבור אותנו היכן שאנחנו מתים בתפוצות. אפילו בגינה. להביא מת לקבורה בישראל זה מבצע לא פשוט.
רחוקים מהלוויה המתוכננת בקריית שאול, החליטה המשפחה לערוך אזכרה צנועה בית כנסת במנהטן. יום לפני האזכרה סבלתי מכאבי בטן. פעולת המעיים שלי בבוקר הייתה שחורה כזפת, שזה הזמן שבו גברים חסונים מתעלפים לתוך האסלה. נטלתי דוגמה. זה לא רק מבהיל, זו לפעמים עדות לדימום במעי – ממצא שאתה רוצה לחלוק עם רופא מומחה בהקדם האפשרי.
יכול להיות שטעיתי, אבל אמרתי לנעמי שרצוי שאגיע כמה שיותר מהר לחדר מיון. אני יכול לכתוב עמוד על המשטמה שנדפה ממנה לעברי; על תחושת הבוז והעלבון; זה היה אחד הרגעים הנחותים והעלובים בחיי: להשאיר אותה לנסוע לבד למנהטן ולקחת מונית לבית חולים.
חדר המיון היה מלא להתפקע, אבל הרופא התורן שהתנפל עליי ונטל ממני את הממצא, לא נראה כמי שחלק על שיקול דעתי. הוא חזר אחרי חצי שעה ואמר שזה לא דם אלא הצבע המשולב של התרופות הרבות, בעיקר פפטו-ביסמול, ששתיתי ערב קודם לכן. הייתי מרגיש הרבה יותר מוצדק אילו היו מאשפזים אותי וקורעים לי את הצורה בבדיקות, מאשר לשוב הביתה בידיים ריקות.
אחרי חצי שעה חזר הרופא ואמר שזה לא דם אלא הצבע המשולב של התרופות הרבות ששתיתי ערב קודם לכן. הייתי מרגיש הרבה יותר מוצדק אילו היו מאשפזים אותי וקורעים לי את הצורה בבדיקות
לא עבר יום אחד מאז שבו העזתי להעלות בדעתי שנעמי שכחה או סלחה לי. אני יודע שלא. פעם אחת זה נאמר במפורש במהלך ויכוח ומאז לא התפוגג. זה דקר והביך אותי כשם שהרגיז אותה. באופן מוזר זה אפיין את השנה ההיא באמריקה. זו הייתה כנראה השנה הפורייה ביותר שלי ככותב; אבל בבית היה קשה, מדכא ועצוב.
בכל מה שקשור בבריאות, מחלות ורופאים, שמרנו על הפרדה מוחלטת. לנעמי היו את המחלות והרופאים שלה ולי את שלי. לא ראינו טעם בלהשליך את המיחושים הרבים והמגוונים שלנו לכובע אחד. נעמי ראתה בכאב ובחולי רעות הכרחיות בדרך לחיים מלאים וטובים יותר; כל דקירה בגופי העלתה אצלי תהייה קיומית נוקבת.
בכל מה שקשור בבריאות, מחלות ורופאים, שמרנו על הפרדה מוחלטת. לנעמי היו את המחלות והרופאים שלה ולי את שלי. לא ראינו טעם בלהשליך את המיחושים הרבים והמגוונים שלנו לכובע אחד
אינני יודע מה איתך, בישרתי לנעמי בבוקר כאשר עמדנו במטבח מסנוורים מרצפת הלינולאום ומסתירים את עינינו כדי לא לתדלק את המיגרנה התאומה שתקפה אותנו, אבל הגעתי לכדור הפרקודן האחרון שהבאתי מישראל, מה שמבטיח שעד הצהריים נגיע למיון.
ברבות השנים פיתחה נעמי טינה מרה וכעסנית על תלותי בתרופה הנרקוטית, אבל אפילו היא הבינה – אולי מתהומות הכאב שלה – כי זה לא הזמן לבוא איתי חשבון על הפקרות פרמקולוגית.
אם המיגרנה שלי לא תיבלם ותכניתה השטנית להתנחל בירכתי ראשי (מיקומה המועדף) תעלה יפה והיא תלבלב ותפרח להתקף בגודל מלא, רבים הסיכויים שנעמי תיאלץ לגרור אותי לחדר מיון הסמוך, כפי שכבר קרה לנו בימים בהם הצליחו לשכנע אותנו שאין כמו שני אספירין לשיכוך כאבים.
אני יודעת עד כמה אתה קשוב לכאבו של הזולת, אמרה נעמי ופניה חוורו, אבל גם המיגרלב שלי נגמר. עוד שני כדורים ואני סילביה פלאת'. זה לא היה איום בעלמא אלא נתיב אופרטיבי.
אתם יודעים איך זה שעם ניצב מול הריסות חייו.
בכל מה שקשור לרפואה תחזוקתית, היינו ערניים להפליא. כל אחד מאתנו גבה מרופאו האישי מכתב מרהיב בניסוחיו ובטיב האנגלית שלו. המכתבים הללו, שמסרו את ההיסטוריה הרפואית שלנו ופירטו את התרופות שאנחנו נוטלים, אמורים היו להיות התשתית במסכת יחסינו עם שירותי הרפואה האמריקאים.
היינו שמחים לדחות את תחילתם, אבל באותו בוקר גשום ואכזר הבנו שלא נותרה לנו ברירה אלא למצוא רופא שיהיה מוכן לרשום לנו את התרופות הנחוצות. נכנסנו למכונית ונסענו ל-D.O.C.S הסמוך, ה"בורגר קינג" של הרפואה באמריקה.
אותו בוקר גשום ואכזר הבנו שלא נותרה לנו ברירה אלא למצוא רופא שיהיה מוכן לרשום לנו את התרופות הנחוצות. נכנסנו למכונית ונסענו ל-D.O.C.S הסמוך, ה"בורגר קינג" של הרפואה באמריקה
כל מי שהוריו וחבריו הזהירו אותו לא להגר מישראל, זוכר שהאיום הגדול ביותר שבו נפנפו תחת אפו היה הרפואה הפרטית. באמריקה נורא יקר להיות חולה. כמובן ששכחו לציין שנורא יקר גם להיות בריא, אבל אז לפחות אתה נהנה.
D.O.C.S הם ראשי התיבות של Doctors On Call, כלומר רופאים זמינים. לא ממש חלון דרייב-ת'רו שבו אתה מדבר עם רופא דרך זכוכית, אבל קרוב. חבורה של רופאים קשישים וחביבים שמטים אוזן קשבת לתלונות מוזרות של מקומיים שאין להם ביטוח ומהגרים עילגים.
הרופאים האלה, שכבר שמעו וראו הכול, יודעים שבסופה של קובלנה שגרתית יהיה עליהם לכתוב מרשם לסם כזה או אחר. מכיוון שהתשלום במזומן, הם עושים כך ללא מחאה ועם מעט מאוד אתיקה רפואית. לדרייב-אין המתירני הזה הייתה תרומה גדולה למגפת האופיאטים שקוטלת עד 100,000 אמריקאים בשנה ממנות יתר.
זה מאוד מביך אותי, אמרתי שעה שישבנו במכונית מול דלת הכניסה ומיאנו לצאת. זוג מישראל, בעל ואישה, מתלוננים על מיגרנה כרונית ושניהם בעיצומו של התקף. זה יהיה נס אם לא יעצרו אותנו.
זה מאוד מביך אותי, אמרתי שעה שישבנו במכונית מול דלת הכניסה ומיאנו לצאת. זוג מישראל, בעל ואישה, מתלוננים על מיגרנה כרונית ושניהם בעיצומו של התקף. זה יהיה נס אם לא יעצרו אותנו
הפן המעשי של נעמי נכנס להילוך גבוה. אני בטוחה שכל אחד מאתנו יראה רופא אחר, אמרה. חוץ מזה, המכתבים שלנו מאוד מרשימים, חומר לפוליצר. ודבר נוסף, למי אכפת ממך בניו יורק? זה לא שפרידה תראה אותך בסופרפארם ותספר לאימך. בוא, אני אדבר.
בניתי על האנגלית המשובחת שלה.
כמובן שצדקתי.
קודם ישבנו שעה ארוכה בחדר המתנה גדול עם חבורת מתחזים מקומיים שנראו כמו בני משפחתו של פרדי קרוגר. אחר כך מילאנו טפסים רבים שעימתו אותנו עם ההיסטוריה הרפואית הסבוכה שלנו. נלקחנו לשני חדרי בדיקה שונים ואחות שהזכירה את האחות ראצ'ד מ"קן הקוקיה", רק פחות נחמדה, מדדה לנו לחץ דם וחום.
מה לא בסדר איתך? שאלה אותי ראצ'ד. תפסתי את ראשי בידיי ונאנחתי. אני בהתקף מיגרנה קשה מאוד, מלמלתי, ירשתי את זה מאימי. בדיעבד התרשמתי שזו הייתה טעות לגרור את אימי לדיון רפואי במחוז ווסצ'סטר.
הרופא תכף יראה אותך, אמרה ראצ'ד.
אחרי חצי שעה בה הגעתי לשלב ההזיות, החזיונות ודופק הולם באוזניים, נכנס לחדר רופא זקן. אה, הוא אמר כאשר בחן את טופס הקבלה. מיגרנה. זה לא טוב, אמר ומצץ את שיניו. הוא הביט מקרוב בעיניי, כי בבית ספר לרפואה דורשים מרופאים שיבדקו שאין לחץ פנימי על גלגל העין.
אחרי חצי שעה בה הגעתי לשלב ההזיות ודופק הולם באוזניים, נכנס לחדר רופא זקן. אה, הוא אמר כשבחן את טופס הקבלה. מיגרנה. זה לא טוב, אמר ומצץ את שיניו
נתתי לו את מכתב ההפניה המופתי שלי. בסעיף הראשון היה כתוב שאני לוקח פרקודן למיגרנות. פרקודן נחשב אז לאחד הסמים המועדפים בהוליווד. היו זמנים בקריירה של ריצ'רד דרייפוס, קארי פישר ואחרים שהם זללו פרקודנים.
אמרו לי שפרקודן באמריקה מכיל חומרים שונים משלנו, אמרתי לרופא, יכול להיות שאני צריך כדור אחר?
לא, לא, זה אותו כדור בדיוק, אמר ד"ר מיירון זקמן החביב (שמות המשפחה של הרופאים שלי באמריקה תמיד מתחילים בז'). כמה אתה לוקח בחודש?
בדרך כלל אני מסתדר עם עשרה בחודש, אמרתי.
נתחיל אותך עם 40, אמר ד"ר זקמן, ונראה איך הולך, טוב?
אחר כך, בדיוק כפי שניחשתי, הלך ד"ר זקמן לבדוק את נעמי בחדר הסמוך. נפגשנו ליד דלפק התשלום. לד"ר זקמן לא היה תחליף מקומי לכדורים של נעמי. הוא התקשר לבתי מרקחת שונים כדי להתייעץ עם רוקחים מלומדים.
גברת מיברג, צעק ד"ר זקמן, אולי ארשום לך את הכדורים שבעלך לוקח? אין כמוהם נגד כאבים. לא! לא! מחתה נעמי, הם עושים לי בחילה. הסירוב החינני שלה לזקמן היה האקורד היחיד באותו בוקר בסקרסדייל, שהיה בו כדי להבהיר שלא היינו שני הנרקומנים החדשים בשכונה.
שילמנו 250 דולר לשנינו. ד"ר זקמן עשה לנו הנחה ליהודים.
בזמן שחיכינו בבית המרקחת עד שהרוקחת תמלא את המרשם, עלה חיוך על פני; מעולם לא היו לי 40 פרקודנים ביד. גן עדן. דווקא לא נורא, אמרתי, עבר חלק.
בזמן שחיכינו בבית המרקחת עד שהרוקחת תמלא את המרשם, עלה חיוך על פני; מעולם לא היו לי 40 פרקודנים ביד. גן עדן. דווקא לא נורא, אמרתי, עבר חלק
כשחזרנו הביתה נכנסנו למיטה ושכבנו בעיניים עצומות עד שהכדורים התחילו לעבוד. הילדים היו בבית ספר. רק אז נאותה נעמי לעדכן אותי. היא סבלה תמיד מתסמונת של יקיצה מאוחרת המאפיינת אנגלוסקסים המתקשים לאוורר את רגשותיהם בפרהסיה. תחושות הנצו בה בשיהוי מסוים.
היה נורא מביך, היא הבהירה לי, ממש צדקת. הזקמן הזה שאל אותי איך הולך לנו בדוכן העיתונים.
איזה דוכן עיתונים בראש שלו?
הוא קרא בטופס שמילאת שאתה עובד בעיתונות וחשב שיש לנו דוכן למכירת עיתונים בוול סטריט. זה מה שאמרו לו שישראלים עושים במנהטן.
פורסם לראשונה ב"מעריב", 1997
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם