ב־19 במאי 2001, שלושה סוכנים ישראלים נכנסו לדירה בקומה השנייה של וילה לנדאו בדרוהוביץ' הנמצאת בחבל לביב שבמערב אוקראינה.
בעזרת אזמלים ופטישי גומי, ב"שיטת הסטקטו", כפי שזו מכונה בפי משמרי האומנות, הם הסירו בזהירות מקירות הנכס חמישה מקטעים של ציורי קיר ואז העבירו אותם במהירות מעבר לגבול הפולני – והעמיסו אותם על מטוס לישראל.
ציורי הקיר צוירו בתקופת השואה על־ידי הצייר והסופר היהודי־פולני ברונו שולץ, שנרצח על־ידי הנאצים ב־1942, בגיל 50. ביום הרצח שולץ עשה אז את דרכו לביתו בגטו דרוהוביץ' כשתחת זרועו כיכר לחם.
ערב מלחמת העולם השנייה דרוהוביץ' מנתה קרוב ל־17 אלף תושבים יהודים. רק כ־400 מהם, ככל הידוע, שרדו את המלחמה. כיום אין שום קבר המכיל את שרידיו הנעלמים של שולץ. עם זאת, ציורי הפרסקו שלו מוצגים לציבור במרכז יד ושם.
לפני השואה, דרוהוביץ' מנתה קרוב ל־17 אלף תושבים יהודים. רק כ־400 מהם, ככל הידוע, שרדו את המלחמה. כיום אין שום קבר המכיל את שרידיו הנעלמים של שולץ. עם זאת, ציורי הפרסקו שלו מוצגים במרכז יד ושם
הביוגרף הספרותי בנימין בלינט מכנה את הפרויקט התרבותי החשאי להשבת הציורים למולדת כ"מבצע שולץ". בלינט טוען כי המבצע בוצע בהוראתו הישירה של אבנר שלו, ששימש כיושב ראש יד ושם מ־1993 ועד 2021.
"דיברתי עם שני מקורות שלא לציטוט, דרך דמויות בכירות ביד ושם, שאימתו בפניי שאבנר שלו קיבל אור ירוק למבצע שולץ ישירות מראש הממשלה דאז אריאל שרון", אומר בלינט לזמן ישראל מביתו בירושלים.
"המקורות שלי גם טוענים שהמוסד שיחד גורמים מסוימים במסגרת מבצע ההברחה, ושאחד משלושת הסוכנים הישראלים שהגיעו לדרוהוביץ' כדי לבצע את המשימה היה [לכאורה] עובד לשעבר של הקג"ב, מרק שרברמן, שעלה לישראל מאוקראינה בשנות ה־90 והפך לאחד הארכיונאים הראשיים של יד ושם".
בלינט מספר כי פנה לשלו ולשרברמן כמה פעמים כדי לראיין אותם, אבל שניהם סירבו. בלינט התייחס למבצע בהרחבה בספר חדש (באנגלית), שראה אור בחודש אפריל. בלינט נעזר בדיווחים חדשים ונרחבים בנושא המבצע, במחקר ארכיונאי, בראיונות שערך בפולין, באוקראינה ובישראל – וכן בקטעי מכתבים וזיכרונות.
המחבר הירושלמי זוכה הפרסים, שבין היתר כתב את "Kafka's Last Trial" ("המשפט האחרון של קפקא") ו־"Running Commentary" ("פרשנות חיה"), אומר כי ההשראה לכתיבת הספר באה, בין היתר, בגלל ההיסטוריה המשפחתית שלו.
"סבתא וסבא שלי היו מגליציה הפולנית", הוא אומר. "אז תמיד ניסיתי לדעת יותר על החלק הזה [של אירופה]. סבא שלי שרד את בוכנוולד, הצליח להגיע עם סבתא שלי ללונדון – ושם אימא שלי נולדה".
"השטן השומר" של ברונו שולץ
בלינט מתחיל את הספר ב־9 בפברואר 2001, כששני יוצרי קולנוע תיעודי מהמבורג – בנימין גייסלר ואביו החורג כריסטיאן גייסלר – גילו את עבודות האומנות האחרונות הידועות של ברונו שולץ, שהוסתרו במשך כמה עשורים מאחורי קיר בווילה לנדאו בדרוהוביץ'.
בתקופת השואה הנכס הזה, ששימש קודם לכן כמטה המשטרה, הפך לביתו של בכיר האס אס הנאצי הווינאי הסדיסט פליקס לנדאו. הוא לקח חלק במעשי הרצח של עוצבות המבצע, האיינזצגרופן, ברחבי מזרח גליציה – אזור במזרח אירופה שמילא תפקיד מכריע ברצח העם היהודי.
האסתטיקה המזוכיסטית של שולץ הסוגדת לנשים בעבודותיו לכדה את עינו של לנדאו, ש"אולי זיהה בשולץ משהו שביקש להתגבר עליו בתוך עצמו", אומר בלינט. "[לנדאו] הסדיסט הפך את שולץ לאומן־עבד פסיבי"
ביולי 1941 לנדאו הגיע לדרוהוביץ', שהייתה אז חלק מפולין הכבושה על־ידי הנאצים, והעניק לעצמו את הכינוי "הגנרל של היהודים". לנדאו, בסופו של דבר, ביסס קשר חברי עם שולץ, שעד אז כבר עשה לעצמו שם בעולם הספרות הפולני ופרסם שני קבצי סיפורים: "חנויות קינמון" ו"בית־המרפא בסימן שעון החול". הסיפורים של שולץ תורגמו מאז ל־45 שפות.
שולץ גם היה צייר מוכשר שהציג את עבודותיו בגלריות בוורשה, לביב, וילנה וקרקוב, פעמים רבות בתערוכות קבוצתיות לצד אומנים יהודים אחרים. בלינט מתאר את האומנות של שולץ כ"מושכת לכיוון המזוכיסטי ומשקפת אובססיה של עולם ביבים".
האסתטיקה המזוכיסטית של שולץ הסוגדת לנשים בעבודותיו לכדה את עינו של לנדאו, ש"אולי זיהה בשולץ משהו שביקש להתגבר עליו בתוך עצמו", אומר בלינט. "[לנדאו] הסדיסט הפך את שולץ לאומן־עבד פסיבי".
אולם, הם לא היו חברים. בתמורה לשירותיו של שולץ כאומן, לנדאו החזיק בשולץ כ"יהודי האישי והשפוט שלו". שולץ קיבל בתמורה גישה למנות מזון – מרק ולחם – בעת שכ־30 יהודים מתו ברעב בדרוהוביץ' מדי יום.
"לנדאו היה השטן השומר של ברונו שולץ", אומר בלינט. מחבר הספר מציין כי ביוני 1942 (שישה חודשים לפני שנרצח) לנדאו ציווה על שולץ לצייר על קירות חדר הילדים שלו בווילה לנדאו בדרוהוביץ'. "הציורים נוצרו תחת אילוץ, מה שהופך אותם לדוגמה מעניינת של אומנות בכפייה", אומר בלינט.
האומן השתמש בטכניקת "פרסקו יבש", שבמסגרתה מניחים צבע ישירות על טיח יבש. הוא יצר דמויות דמיוניות וצבעוניות היוצרות סצנות ממעשיות ילדים, מסביר בלינט. בהקדמה לספר, המחבר מתאר את אחד מביקוריו ביד שם, כשנתקל בציורים של שולץ:
קטע אחד, שנחצב מהקיר באופן גס, מציג שלגייה קורנת הלבושה בצורה מפתה, מוקפת גמדים במצנפות אדומות… לוח נוסף מציג כרכרה צבעונית הנמשכת קדימה על גלגלים מקרקשים למרחק לא ברור על־ידי שני סוסים מרהיבים, שמוכנים לדהור הלאה משם.
זמן קצר אחרי גילוי ציורי הקיר בווילה לנדאו בפברואר 2001, בנימין גייסלר דיווח עליהם לגורמי תרבות שונים בפולין, באוקראינה, בגרמניה ובישראל. רוב השיחות והפגישות הבלתי רשמיות שהתקיימו לאחר מכן בין מגוון נציגים ממדינות וגופי תרבות שונים התרכזו בראש ובראשונה בשני נושאים עיקריים: כיצד לשקם את ציורי הקיר וכיצד להגן עליהם מפני גניבה.
אולם, פחות מארבעה חודשים לאחר מכן האג'נדה השתנתה בצורה משמעותית, שכן הציורים כבר היו בישראל.
שוחד, מאבקים משפטיים ו"זכות מוסרית"
על־פי יד ושם, ניקולאי קלוז'ני, שהתגורר אז בנכס שבו התגלו ציורי הקיר, "הסכים לתת ליד ושם מסמך המעניק להם את כל הציורים של שולץ למעט אחד". אולם, בוריס ווֹזניצקי, לשעבר מנהל הגלריה לאמנות של לביב, הפועלת במימון המדינה, כינה את המסמך החתום "שטר מתנה מפוקפק ולא נוטריוני… שנכתב על־ידי אדם חולה אחרי שבץ".
"זה מעניין שיד ושם מעולם לא הציגו הגנה משפטית", אומר בלינט. "מהרגע הראשון הם דיברו במונחים של תביעת זכות מוסרית. בעיניי זאת שאלה פתוחה". בלינט מאמין כי יש קווי דמיון בין מבצע שולץ לבין פרשת חטיפתו של אדולף אייכמן מארגנטינה ב־1960 על־ידי המוסד כדי להביאו למשפט בישראל.
"הספר הזה [מנסה לענות על] שאלה חשובה מאוד – באילו נסיבות יכולה זכות מוסרית, בייחוד זכות מוסרית הנתבעת על־ידי אומה, לגבור על חוקים בינלאומיים?" אומר בלינט.
לדבריו, אחרי המבצע הישראלי להברחת ציורי הקיר לירושלים, נדרשו לישראל ולאוקראינה כמעט שבע שנים כדי להגיע להסכמה משפטית בנושא, שלפיה יצירות האומנות הנתונות במחלוקת יישארו ביד ושם "בהשאלה" מאוקראינה למשך 20 שנה, ולאחר מכן ניתן יהיה לחדש את ההשאלה מדי חמש שנים.
הישראלים גם הבטיחו לספק לדרוהוביץ' העתקי פקסימיליה של ציורי הקיר. ב־28 בפברואר 2008, סמנכ"ל אגף מרכז אירופה במשרד החוץ הישראלי פנחס אביבי ושגריר אוקראינה בישראל איגור טימופייב חתמו על ההסכם לעיל בנוכחות אבנר שלו וסגן ראש הממשלה האוקראיני דאז איוואן וסיוניק.
שנה לאחר החתימה, בפברואר 2009, יד ושם העמידו את ציורי הקיר של ברונו שולץ לראשונה לתצוגה פומבית.
ה"שוד" של יד ושם
אבל הסיפור הזה כולל עוד שני צדדים ממורמרים. פולין מאמינה כי נגנב מהם פריט תרבותי רב ערך של אחד מסופריה האהובים ביותר. ב־1892, שנת הולדתו של שולץ, דרוהוביץ' הייתה שייכת לגליציה – שטח פולני במקור שסופח על־ידי אוסטריה ב־1772.
בשנים 1919–1939 הפכה דרוהוביץ' לחלק מהרפובליקה הפולנית השנייה. אחרי מלחמת העולם השנייה העיר האוסטרית והפולנית לשעבר צורפה לברית המועצות, וב־1991 היא הפכה לחלק מאוקראינה.
בלינט מצטט את המשורר הפולני המנוח צ'סלב מילוש, שציין כי שולץ "נולד בפולין, מת בפולין, והמאפיין הבולט ביותר שלו כסופר הוא היחס האינטימי שלו עם השפה הפולנית"
בלינט מצטט את המשורר הפולני המנוח וזוכה פרס הנובל צ'סלב מילוש, שציין כי שולץ "נולד בפולין, מת בפולין, והמאפיין הבולט ביותר שלו כסופר הוא היחס האינטימי שלו עם השפה הפולנית". המחבר הישראלי אומר כי שולץ זוכה היום להוקרה כ"כוהן הגדול של המודרניזם הפולני, ולפולנים יש קשר לגיטימי וחזק לשולץ כמישהו השייך לקנון התרבותי שלהם".
שנית, חברי הקהילה היהודית של דרוהוביץ', שבלינט דיבר איתם, הביעו תרעומת על האופן שבו נחטפו ציורי הפרסקו. "העובדה שיד ושם פועלים בשם מדינת ישראל, בעיקרו של דבר זה כמו לומר שהאוקראינים וחברי הקהילה היהודית בדרוהוביץ' לא מסוגלים או רוצים לשמר את המורשת היהודית במערב אוקראינה", אומר בלינט.
"היהודים השונים שדיברתי איתם בדרוהוביץ' [כשביקרתי שם ב־2020 לצורך כתיבת הספר] ראו בזה עלבון כבד". עם אותם יהודים נמנית דורה כצנלסון בת ה־80, פרופסור בגמלאות לפילולוגיה פולנית, שאמרה לבלינט כי היהודים שנותרו בעיר, מעטים ככל שיהיו, חשו זלזול מההנחה של יד ושם שהם לא מסוגלים לשמור על המורשת של עצמם.
כצנלסון כינתה את תביעת הזכות המוסרית של יד ושם על עבודותיו של שולץ כ"שוד", ואמרה לבלינט כי היא מתכוונת להביא את העניין בפני בית הדין האירופי לזכויות אדם בשטרסבורג. רוב המדינות "עושות שימוש באומנים ובמורשת התרבותית שלהם – ורותמות אותם למטרות של לגיטימציה פוליטית", אומר בלינט.
כצנלסון כינתה את תביעת הזכות המוסרית של יד ושם על עבודותיו של שולץ כ"שוד", ואמרה לבלינט כי היא מתכוונת להביא את העניין בפני בית הדין האירופי לזכויות אדם בשטרסבורג
אבל האם ישראל – אם לשאול ביטוי מהספר של בלינט – עוסקת ב"קולוניזציה תרבותית פוסט־שואתית?" "אין עוררין על כך ש[במבצע שולץ] הישראלים התנהגו בצורה גסה מאוד", אומר בלינט. "אבל להתנהג בצורה גסה לא אומר בהכרח שהמעשים שלך לא לגיטימיים.
"יכול להיות שהמעשים שלך מוצדקים, גם אם ההתנהגות שעזרה לך להשיב את היצירות התרבותיות כוללת שוחד וכל מיני מעשי הונאה. ישראל מוכנה להעמיד את הכסף שלה ואת השירות החשאי שלה מאחורי [המאמצים] לשימור המורשת התרבותית של הפזורה היהודית [מלפני קום המדינה], אפילו אם היא מסתכנת בכך ביצירת קרעים דיפלומטיים.
"לי זה אומר הרבה על החשיבות שיש לדמויות האלה עבור המדינה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם