כשהשופט השמרן קייל דאנקן עלה לנאום בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת סטנפורד באביב האחרון, סטודנטים פרוגרסיביים זועמים ניסו להשתיק אותו. כשהשחקנית הטרנסג'נדרית דילן מולבני קידמה בעמוד האינסטגרם שלה את מותג הבירה "באד לייט", שמרנים זועמים הכריזו חרם על החברה, מה שהביא לצניחת המכירות שלה ב־12.5%.
לדברי אוון נירמן ומארק זקס, מחברי הספר "קללת תרבות הביטול: מזעם לגאולה בעולם שהשתגע", ככה בדיוק מתנהל עולם הנשלט בידי תרבות הביטול. תרבות הביטול, לטענתם, היא צורת בריונות רעילה המסמנת אזרחים ללא הבחנה – ממרצים באוניברסיטאות ועד לפוליטיקאים, מבעלי עסקים קטנים ועד לסלבריטאים, אף אחד לא מוגן מפניה.
לטענתם מחברי הספר, בעבר האמריקאים התענגו על סיפורי קאמבק, אך כיום המצב שונה. היום, אנשים מכל רחבי הקשת הפוליטית ומכל רקע נמצאים בסכנת ביטול על "עבירות" קלות – וכמעט אף פעם לא ניתנת להם ההזדמנות לתקן את המעוות, מה שלדברי המחברים לא מתיישב עם ערכי המוסר היהודיים.
"יש לנו סטנדרטים אבסורדיים שהלכו רחוק מדי. הרגשנו חובה לכתוב את הספר הזה כי יש אנשים שרוצים להיות חלק מהחזרת החברה שלנו למקום שיש בו יותר מחילה וחסד. התקווה שלנו בכתיבת הספר הזה היא שתהיה לנו תרומה קטנה להבאת הרגע הזה", אומר נירמן.
"הרגשנו חובה לכתוב את הספר הזה כי יש אנשים שרוצים להיות חלק מהחזרת החברה שלנו למקום שיש בו יותר מחילה וחסד. התקווה שלנו היא שלספר תהיה תרומה קטנה להבאת הרגע הזה"
שני המחברים, ששוחחו עם זמן ישראל בשיחת וידיאו משותפת, מביאים לידי ביטוי בספר עשרות שנים של ניסיון בניהול משברים. נירמן הוא המייסד והמנכ"ל של "רֵד בניאן", חברה לניהול משברים בינלאומיים וליחסי ציבור. זקס הוא מנהל בכיר של מחלקת הצלחת הלקוחות בחברה.
לצד כמה אנקדוטות מתחומי האקדמיה, הפוליטיקה והתרבות, הספר גם מציע מדריך לכל מי שעשוי למצוא את עצמו על כוונֶת הביטול. כפי שהמחברים מציינים בהקדמה לספר, "אם להיות בוטים לחלוטין – זה יכול לקרות גם לך".
אתם מציינים כי סליחה היא דבר חיוני לחברה בריאה. אולם, נראה שבארה"ב אנחנו מעדיפים "לבטל" אנשים מאשר לאפשר להם לתקן את המעוות. זה ייחודי לתרבות האמריקאית?
זקס: "זה לא אמריקאי באופן ייחודי. אני חושב שאנחנו רואים את זה ברחבי מערב אירופה ובדמוקרטיות אחרות.
"מסיבות כלשהן, אנחנו פחות מוכנים להיות אדיבים או סלחנים; כפועל יוצא מכך אנחנו כבר לא מכירים בחשיבות הטעויות להתפתחות אישית. אם מישהו טועה, הוא לומד מהטעות שלו – ואנחנו צריכים לעזור לו לעשות את זה על־ידי הכרה בכך שהוא עשה טעות.
"אנחנו פחות אדיבים או סלחנים. כפועל יוצא מכך אנחנו כבר לא מכירים בחשיבות הטעויות להתפתחות האישית. אם מישהו טועה, הוא לומד מהטעות שלו – ואנחנו צריכים לעזור לו"
"לעתים קרובות מדובר במשהו תמים, לפעמים לא. אבל כך או כך, אם מישהו מציע התנצלות כנה, זו חובתנו החברתית לקבל אותה וללמוד ממנה".
למה אנשים מסוימים "מבוטלים" בגלל משהו שהם עשו או כתבו לפני שנים? איזו דמות היסטורית הייתה מבוטלת היום?
נירמן: "לאינטרנט יש זיכרון ארוך, ובעידן שבו הכול מקוטלג לעיני העולם – וניתן לחפש ולמצוא הכול במרחב הסייבר – זה מציב אנשים תחת מיקרוסקופ. הם נשפטים היום על דברים שאולי הם עשו לפני הרבה זמן.
"הדוגמה הקיצונית לזה היא שאת רואה היום את תרבות הביטול יוצאת נגד אנשים שכבר מתו. משה רבנו היה מבוטל היום – הוא התווכח עם אלוהים, הוא היכה בסלע כשהוא היה אמור לדבר אליו, הוא שבר את לוחות הברית כשהוא ירד מהר סיני, והכי חשוב, הוא רצח מישהו – הוא רצח מצרי".
איך תרבות הביטול יכולה לשגשג באקלים שבו כל כך הרבה אנשים מאמינים שיש להם את חופש הביטוי וגם את הזכות שלא להיות מושא לעלבון?
זקס: "אנחנו בתקופה מעניינת עכשיו, שבה יש התלכדות בין 'סייפטיזם' [Safetyism, ביטחון אישי כערך מקודש] לבין אבסולוטיזם מוסרי.
"שני הדברים האלה יוצרים מערכת נסיבתית הפכפכה. אם אתה כל כך בטוח מוסרית שאתה צודק, ואומרים לך את זה מאז שאתה בן כך וכך שנים – ובו בזמן אתה חי בעולם שבו מילים נחשבות לאלימות – אז אבסולוטיזם מוסרי לא מדבר רק על שפה, הוא מדבר גם על אלימות. במקום המסוכן הזה אנחנו נמצאים".
"אם אתה כל כך בטוח מוסרית שאתה צודק, ואומרים לך את זה מאז שאתה בן כך וכך שנים – ובו בזמן אתה חי בעולם שבו מילים נחשבות לאלימות – אז אבסולוטיזם מוסרי לא מדבר רק על שפה, הוא מדבר גם על אלימות"
ראיינתם עבור הספר את הרב דניאל גורדיס על מסורת הסליחה והכפרה היהודית. מה מהדברים שלו הכי הדהד אצלכם?
נירמן: "הוא דיבר באופן מאוד נחרץ נגד תרבות הביטול ועל האופן שבו היא נוגדת מהיסוד את המסורת היהודית, שלפיה אנחנו מאמינים בהטלת ספק בכל דבר ושמעודדת ויכוח קולני. יש לנו גם את האמונה הזאת שכל אחד מבצע חטאים ועבירות מוסריות אבל גם יש בבקשת המחילה.
"אם תרבות הביטול מותרת, אז אנחנו מחסלים את היכולת של אנשים לעשות טעויות. אנחנו מחסלים את היכולת של אנשים להיות אנושיים. עוד חלק שתפס את תשומת הלב שלי היה כששאלתי אותו אם הוא חושב שתרבות הביטול תקנה אחיזה בישראל.
"הוא אמר שלא כי האתוס הישראלי הוא לא כזה, של תודעת קורבן. אז הרבה ממה שמייצר את תרבות הביטול הוא שהיא תומכת בקורבנוּת וברדיפת אנשים שלכאורה מקרבנים אחרים".
האם חרמות על ספרים הם סוג של תרבות ביטול?
זקס: "בעיניי, חרמות על ספרים הם בלתי ליברליים ללא עוררין, בין אם הם באים מהימין או מהשמאל".
נירמן: "חלק מהמקרים עונים על ההגדרה של תרבות הביטול, בעיקר אם מנסים להשתיק את מחברי הספרים או למנוע קריאה של ספרים מסוימים כי אנשים לא מסכימים עם חלק מהרעיונות או השפה שלהם".
ב־2014 אוניברסיטת שיקגו קבעה את עקרונות שיקגו, הידועים גם כהצהרת שיקגו. הם נועדו להראות מחויבות לחופש הביטוי בקמפוסים בארה"ב. אך בכל זאת נראה שהרבה אוניברסיטאות לא מצייתות לעקרונות האלה.
זקס: "מדובר באותה התנגשות בין מוסר אבסולוטי ו'סייפטיזם' – וזה תלוי גם בשאלה אם יש באוניברסיטה איזון בין ההשקפות.
"הכי מאוזנת, באופן מעניין מאוזנת – כלומר, יש לך 30% שמזדהים כליברלים, 30% שמזדהים כשמרנים ו־40% שמזדהים כעצמאיים – היא אוניברסיטת ארקנסו.
"באוניברסיטאות פרינסטון, הרווארד, ייל ובראון יש יחס של 1:15. זה אומר שעל כל 15 בני אדם המזדהים כליברלים יש אדם אחד המזדהה כשמרן. זה אומר שהסיכוי שמישהו שהוא ליברלי ייחשף לרעיונות מנוגדים הוא נמוך מאוד.
"זה יוצר סביבה שבה מילים נחשבות לאלימות – וזה יוצר קרקע פורייה לתרחישים כאלה יותר מכפי שזה קיים באמריקה התאגידית, שבה יש לך כללי התנהגות".
"באוניברסיטאות פרינסטון, הרווארד, ייל ובראון יש יחס של 1:15. זה אומר שעל כל 15 בני אדם המזדהים כליברלים יש אדם אחד המזדהה כשמרן. זה אומר שהסיכוי שליברל ייחשף לרעיונות מנוגדים – נמוך"
נירמן: "הייתי מוסיף שדברים משתנים. מה שקרה באוניברסיטת סטנפורד מראה שדברים מתפתחים, כי ההנהלה השמיעה קול מאוד ברור בעקבות המקרה. הנשיא כתב מאמר משכנע מאוד שגינה את ההתנהגות של הסטודנטים.
"הוא אמר שאוניברסיטאות הן מקומות שבהם אנשים אמורים להיות חשופים לרעיונות שונים, ושלא ראוי לנסות ולהשתיק אחרים. אולי שישה חודשים או שנה קודם לכן ההנהלה הייתה מהססת לעשות את זה. הם היו חוששים שזה ימשיך את המחלוקת. הם לא היו קוראים לדבר בשמו – שזה תרבות הביטול".
שניכם אמרתם שאתם רואים סימנים המראים על הרצון לשינוי. איפה אתם רואים את זה קורה?
נירמן: "חברות מסחריות מתחילות לחשוב מחדש על המהירות שבה הן מנתקות את הקשרים עם אנשים שהפכו קורבנות להתקפות של תרבות הביטול.
"הן גם מתחילות להבין שמה שדווח מלכתחילה בתקשורת הוא לא בהכרח נכון. אני חושב שאנחנו רואים האטה בחיפזון לשיפוטיות ובפיטורי עובדים על סמך התחושות בציבור".
"חברות מתחילות להבין שמה שדווח בתקשורת הוא לא בהכרח נכון. אני חושב שאנחנו רואים האטה בחיפזון לשיפוטיות ובפיטורי עובדים על סמך התחושות בציבור"
איך צריך לנהוג לדעתכם במי שלא חוזר בו, במי שממשיך ואף מחריף את ההתנהגות, השפה והמעשים הפוגעניים שלו?
נירמן: "הרעיון שאנחנו זקוקים לתרבות הביטול כדי לחייב אנשים לתת דין וחשבון, כי אחרת התנהגות רעה פשוט תתפשט ותימשך ללא מעצורים – הוא מופרך. תמיד היו לנו אמצעים שונים לאפשר לאנשים ליהנות מהליך הוגן".
זקס: "החברה צריכה לדרוש מאנשים לתת דין וחשבון. השאלה איך אנחנו עושים את זה תלויה במערכת המשפט שלנו, בכללי ההתנהגות שאנחנו מתחייבים להם כשאנחנו עובדים בחברות ובכללי ההתנהגות שאנחנו מתחייבים להם כשאנחנו לומדים באוניברסיטאות.
"אם אותו אדם לא רוצה להכות על חטא, זה בסדר, שיישא בתוצאות. אני חושב שקניה וסט הוא דוגמה מושלמת למישהו שהמשיך בשלו. כפועל יוצא מכך הסנקציות הסלימו באכזריות. הייתה לו הזדמנות להגיד, 'תשמעו, ממש פישלתי, ואני ממש מתנצל, ואני ממש מתכוון לעשות חשבון נפש'. אני משער שאם הוא היה עושה את זה בשלב מוקדם, הוא לא היה מאבד את כל החוזים שלו".
תרצו להוסיף כמה מילים לסיכום?
זקס: "אנחנו זקוקים למעט יותר ענווה כדי להפסיק לגשת לדברים ביהירות, במחשבה שאנחנו יודעים את כל העובדות לפני שהעובדות באמת מתגלות. אנחנו צריכים להיות יותר סלחניים כלפי חולשות של האחר ולהכיר בכך שגם לנו יש את החולשות שלנו ושאנחנו עושים את הטעויות שלנו"
"אנחנו צריכים להיות סלחניים כלפי החולשות של האחר ולהכיר בכך שגם לנו יש את החולשות שלנו ושאנחנו עושים טעויות"
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם