לפני שלוש שנים מקווה בן 2,000 שנה הגיע לכותרות. המקווה – שהתגלה במהלך בניית גשר בגליל, ליד קיבוץ חנתון – זכה לפרסום פעם נוספת כשחברי הקיבוץ קיבלו היתר לנתק אותו מהבסיס התת־קרקעי שלו ולהעביר אותו אל ביתו החדש שבתוך הקיבוץ.

שם הוא נח בפאר, מבודד מטרים ספורים מהמקווה המודרני של היישוב. בעת העתיקה נהגו לטבול בים, באגם כינרת או באינספור המעיינות ברחבי הארץ. אבל מציאת מים חיים במזרח התיכון היא עניין מאתגר, שנפתר בתקופת בית שני (516 לפני הספירה עד 70 לספירה).

באותה תקופה הסנהדרין – בית הדין הרבני העליון –  הציע דרך אחרת לטבילת טוהרה: בריכה מדורגת, שנקראה "מקווה". היוונים שלטו אז בארץ – והעניין יוצא הדופן שלהם הן ברחצה והן בגוף האנושי עלה בקנה אחד עם פיתוח המקווה.

ההנחיות ההלכתיות פירטו כיצד יש לבנות את המקווה, אילו בדיקות עצמיות יש לבצע לפני תחילת הרחצה הפולחנית – ואיזה סוג מים יכול לשמש לטבילה. מי שהעדיף, עדיין יכול היה לטבול בגופי מים גדולים יותר. לפיכך לא נבנו מקוואות ביישובים יהודיים לחופי הכינרת, אבל עמוק יותר בפנים הארץ היו מאות כאלה.

המקווה העתיק ביער המלאכים (צילום: שמואל בר־עם)

מי שהעדיף, עדיין יכול היה לטבול בגופי מים גדולים יותר. לפיכך לא נבנו מקוואות ביישובים יהודיים לחופי הכינרת, אבל עמוק יותר בפנים הארץ היו מאות כאלה

לאחר חורבן בית המקדש, הגברים כבר לא יכלו להיטהר על־ידי טבילה במקווה. בעוד שנשים נחשבו לטהורות ברגע שיצאו ממי המקווה, הגברים נדרשו לקיים מצוות נוספות הקשורות להקרבת קורבנות ולבית המקדש.

כפועל יוצא מכך, המקווה לא היה עוד רלוונטי לגברים – לפחות בכל הנוגע לטוהרה לצורך פולחן בית המקדש. אולם, גברים עדיין יכולים ליהנות מטבילה במי המקווה, ועושים זאת לעתים קרובות. מקוואות התגלו במדבר, בגליל, תחת בתים חדשים בירושלים, באתרי בנייה ובערים עתיקות. רובם המכריע מתוארך לימי בית שני, ולפחות 50 מקוואות נמצאו בסמוך להר הבית.

דרך ההר

שני מקוואות ממוקמים לאורך הדרך ששימשה בימים הקדומים כדרך הראשית מחברון לירושלים. הדרך, שנבחרה מן הסתם בשל התוואי המישורי שלה, נקראה "דרך ההר" (או "דרך האבות"), ובה צעדו אברהם ויצחק בדרך לעקידה בהר המוריה, כפי שמסופר בספר בראשית.

דוד המלך גם הלך בדרך הזאת כאשר עזב את חברון עם בני ביתו כדי להפוך את ירושלים לבירת ישראל – והעולים לרגל צעדו בה בדרכם לבית המקדש הראשון והשני. המכבים נלחמו ביוונים על הדרך הזאת, בקרבות סוערים.

מקווה שהתגלה לצד דרך ההר (צילום: שמואל בר־עם)

המקווה, שהשתמר בצורה יפהפייה, וכולל מדרגות נפרדות לירידה אל המים ולחזרה אל הדרך – לא היה ממוקם בקרבת ערים או כפרים כלשהם. לפיכך מאמינים החוקרים כי הוא שימש את עולי הרגל לבית המקדש

כמה מאות שנים מאוחר יותר הרומאים הרחיבו אותה, והציבו מצדיה אבני דרך שעליהן גילפו כתובות המציינות את המרחק לירושלים ואת שמו של הקיסר ששלט באותה תקופה. בין המבנים הפזורים לאורך המסלול נמצא מקווה עתיק.

המקווה, שהשתמר בצורה יפהפייה, וכולל מדרגות נפרדות לירידה אל המים ולחזרה אל הדרך – לא היה ממוקם בקרבת ערים או כפרים כלשהם. לפיכך מאמינים החוקרים כי הוא שימש את עולי הרגל, שידעו כי מקובל להיטהר עד 24 שעות לפני הכניסה לבית המקדש בירושלים. מקווה נוסף, חבוי בסבך הצמחייה, נמצא בקרבת מקום.

הרובע ההרודיאני

קבוצת אליטה ירושלמית חיה בשכונת פאר ליד בית המקדש השני לפני חורבנו. האתר, שהתגלה בשנות ה־70, במהלך בניית בית חדש ברובע היהודי של העיר העתיקה, השתרע על שטח של יותר משני דונם ועוצב בסגנון העדכני ביותר, כולל פסיפסים נהדרים, כותרות עמודים ומקוואות מעוטרים באריחי קרמיקה יפהפיים.

האזור, ששוחזר באופן חלקי וסגור כעת לשיפוצים, נמצא מתחת לישיבה דתית וידוע בשם מוזיאון וואהל לארכאולוגיה – הרובע ההרודיאני.

בית של אליטה ישראלית קדומה ברובע ההרודיאני (צילום: שמואל בר־עם)

יער המלאכים

יער המלאכים, ליד קריית גת, הוקם על ידי קק"ל לרווחת הציבור. כשקק"ל חיפשה אתרים היסטוריים שיציעו לחובבי הפיקניקים יותר מאשר מקום להקים בו מנגל, היא גילתה בתי בד, גתות יין, כבשן סיד עתיק ומה שנראה כאחד ממתחמי בתי הכנסת והמקוואות הנדירים של האזור, המתוארכים לתקופת התלמוד (70–640 לספירה).

יער המלאכים, ליד קריית גת (צילום: שמואל בר־עם)

עתרי

אחרי שהבבלים כבשו את ירושלים והחריבו את בית המקדש הראשון בשנת 586 לפני הספירה, רבים מתושבי העיר הוגלו לבבל. רק כמה עשורים לאחר מכן, מי שרצה הורשה לחזור. היות שירושלים הייתה חרבה, הגולים השבים הקימו משקי בית בכל רחבי הארץ.

בין הכפרים והערים שהתיישבו בהם הייתה עדולם, המוזכרת כשש פעמים בתנ"ך, העיר שאליה נמלט דוד מפני זעמו של שאול המלך. העיר הייתה ממוקמת בשפלת יהודה, באזור שבורך בגבעות ירוקות מתגלגלות, עלווה טבעית עשירה, עמקים פוריים ונופים מדהימים.

בתקופת בית שני, כששפלת יהודה הייתה מרכז של התיישבות יהודית, שני אתרים באזור עדולם היו בין היישובים היהודיים הגדולים והצפופים ביותר. היום הם ידועים כעתרי ובורגין.

מטיילים מבקרים בחורבות עתרי (צילום: שמואל בר־עם)

בתקופת בית שני, כששפלת יהודה הייתה מרכז של התיישבות יהודית, שני אתרים באזור עדולם היו בין היישובים היהודיים הגדולים והצפופים ביותר

במאה הראשונה לספירה עתרי היה בשיאו, ובתיו התפרשו על מרחב של כ־12 דונם. תושביו היו ללא ספק יהודים, שכן ארכאולוגים מצאו בין ההריסות כלי קיבול מאבן, שעל פי ההלכה אינם מקבלים טומאה ולפיכך יכלו לשמש לבישול כשר.

אולם, הראיה המובהקת ביותר לחיים יהודיים היא שלושה מקוואות, שהגדול מביניהם מטויח היטב ושמור היטב.

מגדלא

לפני 14 שנים, פועלים החלו לחפור יסודות עבור מרכז תיירות וצליינות על שפת הכינרת, ליד המושבה מגדל. למרבה הפתעתם והתרגשותם, הם נתקלו בשרידי כפר הדייגים מגדלא, ששגשג בתקופת בית שני, ובהם בית כנסת, אבן מגדלא ייחודית ומספר עצום של חפצים, שהיו מוסתרים במשך אלפי שנים.

בין המבנים שהתגלו היו שני מקוואות תאומים סמוכים. הם נוצרו על־ידי מהנדסים בני התקופה, שהשתמשו במערכת הידראולית מתקדמת כדי לתעל לאזור מי מעיינות תת־קרקעיים. עד היום המקוואות מתמלאים במים המסתננים מבין האבנים. היות שהתעלות מאפשרות זרימת מים מתמדת, המקוואות ממלאים את הדרישה ההלכתית למים טבעיים וטהורים.

חפירות ארכאולוגיות במגדלא (צילום: שמואל בר־עם)

בין המבנים שהתגלו היו שני מקוואות תאומים סמוכים. הם נוצרו על־ידי מהנדסים בני התקופה, שהשתמשו במערכת הידראולית מתקדמת כדי לתעל לאזור מי מעיינות תת־קרקעיים

יודפת

במהלך המרד הגדול (67–70 לספירה), יודפת הייתה העיר הגלילית היחידה שנלחמה ברומאים. יוסף בן מתתיהו, מפקד הכוחות היהודיים בגליל, הנהיג את מגני העיר בקרב קשה לאחר שיודפת הייתה נתונה במצור במשך שישה שבועות.

אולם, לאחר ש־60 אלף חיילים רומאים הגיעו עם מכונות מלחמה מתוחכמות, הרומאים חדרו את החומה, החריבו את העיר והרגו 40 אלף גברים, נשים וילדים, שהגנו על יודפת. בן מתתיהו שרד את הקרב, ערק לשורות הרומאים בעקבות התבוסה, ובסופו של דבר נודע כהיסטוריון יוספוס פלביוס.

הודות לספרו של יוספוס "מלחמות היהודים", ולמקומיים ששוטטו באזור, כולם ידעו היכן בדיוק הייתה ממוקמת יודפת. אולם, העיר נותרה בחורבותיה עד שהארכאולוג הגלילי מוטי אביעם תיארך בית בד למאה הראשונה לספירה.

מאוחר יותר, ב־1992, האתים והמכושים נכנסו סוף סוף לפעולה באתר שהמקומיים כינו "חירבת ג'פת" – חורבות יודפת. כיום יודפת הוא גן לאומי המציע למבקרים כניסה חופשית ותמונה של החיים היהודיים בגליל במאה הראשונה לספירה.

מקווה ובור מים ביודפת (צילום: שמואל בר־עם)

שלושת המסלולים השונים בו אינם סלולים, אבל השילוט מצוין והשרידים שהתגלו בחפירות מרתקים ביותר. הם כוללים בורות מים וחלקים ממחנה רומי

שלושת המסלולים השונים בו אינם סלולים, אבל השילוט מצוין והשרידים שהתגלו בחפירות מרתקים ביותר. הם כוללים בורות מים, חלקים מהמחנה הרומי שחייליו הביסו את מגני העיר לאחר מצור בן שישה שבועות ומקוואות טוהרה המהווים עדות אילמת להקפדה האדוקה של התושבים על המצוות.

בית הקברות הפרוטסטנטי בהר ציון

בית הקברות הפרוטסטנטי בהר ציון, הממוקם בשטח המכון האמריקאי לחקר ארץ הצבי, הוא מקום מנוחתן האחרון של כמה מהדמויות הנוצריות הבולטות במדינה במאות ה־19 וה־20. להפתעתם, ארכאולוגים חשפו מקווה המתוארך לתקופת בית שני ליד הקצה הדרומי של בית הקברות. וממש מתחת לאותו קצה, התגלו חלקים משער וחומה של הרובע האיסי.

האיסים היו כת דתית סגפנית שמרכזה היה בקומראן שבמדבר יהודה. רובם חיו ביישובים ובערים בכל ארץ ישראל, ויש המאמינים שבעלי המשפחות התגוררו על הר ציון ליד בית המקדש. אם כך, ייתכן מאוד שהם טבלו במקוואות כמו זה שהתגלה על ההר.

חלקים מחומת ושער האיסיים שהתגלו בהר ציון (צילום: שמואל בר־עם)

הכותבים מבקשים להודות ליועצת התקשורת והתיירות גורה ברגר ולד"ר חגי עמיצור, מנהל המכון ללימודי הגליל, על עזרתם בהכנת הכתבה. אביבה בר־עם פרסמה שבעה מדריכים לישראל בשפה האנגלית. שמואל בר־עם הוא מדריך טיולים מורשה המציע טיולים מותאמים אישית לאנשים פרטיים, משפחות וקבוצות קטנות.