סטיב מקווין בסרט "הבריחה הגדולה" מ-1963 (צילום: Pictorial Press Ltd / Alamy)
Pictorial Press Ltd / Alamy
סטיב מקווין בסרט "הבריחה הגדולה" מ-1963

סטאלאג ואמנות אחזקת האופנוע

הארכיון של רוןזמן ישראל נובר בארכיון של העיתונאי הוותיק רון מיברג ומפרסם מחדש מבחר מכתבותיו, שקריאה בהן היום מספקת פרספקטיבה איך הגענו עד הלום ● והשבוע, בחזרה ל-2013: מיברג חוזר אל סרט נעוריו "הבריחה הגדולה", השכתוב ההיסטורי של מלחמת העולם השנייה, והכוכב סטיב מקווין

בתשובה לשאלה מתחום הקולנוע: סטיב מקווין לא נהרג במהלך קפיצת האופנוע השנייה מעל הגדרות המפרידות בין גרמניה לשווייץ. הוא מסתבך בחוטי התיל, נתפס על ידי הגרמנים ומושלך חזרה לצינוק שבו בילה חלק ניכר מהסרט כשהוא משליך כדור בייסבול על הקיר.

כשהיינו ילדים, רעש דפיקת הכדור בקיר היה עבורנו מוזיקה אקסטטית, וודאי כמה מהשעות המענגות ביותר שבילינו בקולנוע בשנות ה-60.

סטיב מקווין, שחקן הקולנוע האמריקאי שהמציא את ה-cool, מת בקליניקה של רופא שרלטן בחוארז, מקסיקו, אליה הגיע בסוף 1980 בניסיון נואש למצוא תרופה לסרטן הריאות שהרג אותו. התרופה – זיקוק של חרצני מישמש – לא הייתה יכולה לרפא שפעת. בנובמבר 1980 מת מקווין בגיל 50.

בחודש הבא ימלאו 50 שנה לסרט "הבריחה הגדולה", אחד מסרטי המלחמה הידועים והאהובים בכל הזמנים. התאריך צוין עם צאתה לאור של גרסת בלו-ריי חדשה של הסרט שאמורה להחליף את גרסת ה-DVD שהופקה ברשלנות מאינטר-נגטיב גרוע והמשודרת תדירות בטלוויזיה.

כרזת הסרט "הבריחה הגדולה" מ-1963 (צילום: MIRISCH/UNITED ARTISTS via Alamy)
כרזת הסרט "הבריחה הגדולה" מ-1963 (צילום: MIRISCH/UNITED ARTISTS via Alamy)

חישוב קצר העלה שאם ראיתי את הסרט בזמן אמת, והאמינו לי שראיתי, הייתי בן תשע. אפילו סרט מלחמה מכובס מזוועות אמיתיות כמו אלה שסרטי מלחמה חדשים מתחרים עליהן, החריד אותנו כילדים. גיבורים רבים מדי מתים בו.

האירוע המכונה "טבח ה-50", שבו נלקחו חמישים משבויי המלחמה לקרחת יער, הוזמנו לרדת מהמשאיות כדי למתוח את רגליהם ונטבחו באש מכונות יריה בידי הגרמנים שמאסו בניסיונות הבריחה הבלתי נלאים שהטרידו את גרמניה, לא היה קל לעיכול כלל.

אלו היו 172 דקות מטלטלות כהוגן לילדים שלא הבחינו בציפוי הפורמייקה שקיבל הסיפור האמיתי על הבריחה ההמונית מ'סטאלאג לופט 3', שעליו היה מבוסס הסרט עם שינויים מחויבי המציאות ההוליוודית של 1963.

אלו היו 172 דקות מטלטלות כהוגן לילדים שלא הבחינו בציפוי הפורמייקה שקיבל הסיפור האמיתי על הבריחה ההמונית מ'סטאלאג לופט 3', שעליו היה מבוסס הסרט עם שינויים מחויבי המציאות ההוליוודית של 1963

מעטים בלבד יצאו נגד השינויים המהותיים שהוכנסו בתסריט, בעיקר בניסיון אמריקאי נואל לחטוף את הזכויות על תכנון ומימוש הבריחה על ידי הרחבה דרמטית של תפקיד השחקנים האמריקאים.

large_000000 (צילום: IWM)
large_000000 (צילום: IWM)

במציאות, שזור "הבריחה הגדולה" באתוס הבריטי יותר מאשר זה האמריקאי. שיר הנושא המפורסם מאת אלמר ברנסטין, משמש כהמנון הבלתי רשמי של נבחרת אנגליה בכדורגל והסרט הוא חלק מהמורשת התרבותית של הבריטים.

כפי שהסרט נכתב ובוים, שבויי המלחמה הבריטים הם המקצוענים האמיתיים והמסורים של תכנון הבריחה ההמונית באמצעות שלוש מנהרות ארוכות – טום, דיק והארי – שנחפרו סימולטנית. הם שמבצעים את העבודה השחורה ומונעים על ידי יצר בריחה אמיתי כדי לשוב ולהשתתף במאמץ המלחמתי.

כפי שהסרט נכתב ובוים, שבויי המלחמה הבריטים הם המקצוענים האמיתיים והמסורים של תכנון הבריחה ההמונית באמצעות שלוש מנהרות ארוכות – טום, דיק והארי – שנחפרו סימולטנית

האמריקאים המעטים בסרט לוקחים את החיים בקלות, מכינים וודקה מתפוחי אדמה במזקקה קטנה שהקימו, מציינים את ה-4 ביולי בהובלת מצעד מאולתר כאשר הבריטים משתרכים בעקבותיהם.

חמישים שנה זה הרבה זמן. זמן רב מדי כדי להיזהר באלה המכונים ספוילרים. סרט בן 50 אינו נהנה ממטריה אווירית של חשאיות והתחשבות בצופה. הניחוש שלי שבישראל יש פחות אנשים שראו את הסרט מאשר אלה שראו אותו. בעיקר חשבון של בלאי ותחלופה דורית והעניין הדועך שיש לצופים פוטנציאליים, כולל בטלוויזיה, להשקיע שלוש שעות בסרט שנראה ומתנהג כבן 50.

מצד שני, זו טעות גסה להרים אף אנין מעל "הבריחה הגדולה" וללכת לטרנטינו החדש. אפילו טרנטינו יאמר לכם שבלי "הבריחה הגדולה" קשה היה להפיק את "ממזרים חסרי כבוד".

זו טעות גסה להרים אף אנין מעל "הבריחה הגדולה" וללכת לטרנטינו החדש. אפילו טרנטינו יאמר לכם שבלי "הבריחה הגדולה" קשה היה להפיק את "ממזרים חסרי כבוד"

על הזמן החולף שילם "הבריחה הגדולה" גם במוות. הלכו לעולמם רוב השחקנים שעשו אותו: סטיב מקווין, צ'רלס ברונסון, ג'יימס קובורן, ריצ'רד אטנבורו, גורדון ג'קסון, הבמאי ג'ון סטרג'ס, דונלד פלזנס ורוב קאדר השחקנים הבריטי. השורדים הגדולים הם ג'יימס גארנר, ג'וני לייטון ואנגוס לני (הסקוטי אייבס שנהרג על גדר המחנה באקט של ייאוש).

הכייסנות האמריקאית הייתה קלה למימוש בגלל שתי סיבות מחוברות: נוכחותו של סטיב מקווין שחשמל את המסך ברבים מסרטיו כשהוא מגדיר את הגבריות האמריקאית החדשה באמצעות מחוות גוף, שטיקים קטנים ואפקטיביים, חוש סגנון נדיר וחזות כובשת.

הסיבה השנייה הייתה ששלוש שנים קודם לכן השתתפו מקווין, קובורן וברונסון – לא פחות משלושת השחקנים שהגדירו את הקשיחות הלאקונית – ב"שבעת המופלאים", גם הוא בבימוי סטרג'ס, שהכיר את הקליינטים שלו. את הקפיצה לתהילה שהחל מקווין במערבון גדול הוא השלים בסרט מלחמה מיתולוגי.

הבמאי ג'ון סטורג'ס וסטיב מקווין על הסט של "הבריחה הגדולה" ב-1963 (צילום: ScreenProd / Photononstop / Alamy)
הבמאי ג'ון סטורג'ס וסטיב מקווין על הסט של "הבריחה הגדולה" ב-1963 (צילום: ScreenProd / Photononstop / Alamy)

"הבריחה הגדולה" מבוסס על ספרו התיעודי של שבוי מלחמה אוסטרלי בשם פול בריקהיל שכתב על קורותיו במחנה השבויים 'סטאלאג-לופט 3' שהוקם בזוגן, פולין, שבאותם ימים היה בשליטה גרמנית.

ב-24 במרץ 1943 התרחש ניסיון הבריחה השאפתני ביותר במלחמה. 76 שבויים הצליחו להימלט דרך מנהרה באורך 100 מטר ובעומק של 10 מטר. בריקהיל עצמו, שסבל מקלסטרופוביה, נשאר מאחור.

ב-24 במרץ 1943 התרחש ניסיון הבריחה השאפתני ביותר במלחמה. 76 שבויים הצליחו להימלט דרך מנהרה באורך 100 מטר ובעומק של 10 מטר. בריקהיל עצמו, שסבל מקלסטרופוביה, נשאר מאחור

הבריחה נכשלה. הבורחים לא הגיעו אל החופש ושילמו בחייהם על הניסיון. מה שהעניק לבריחה ולסרט תחושה חצי אנושית בתנאי השבי, הייתה העובדה שהמחנה נוהל בידי הלופטוואפה, חיל האוויר הגרמני, וכל השבויים בו היו אנשי חיל אוויר.

הניסיון החסכוני למצוא אתר צילום מתאים בקליפורניה נכשל, ומפיקי הסרט בחרו בסוף לצלם אותו ביער ליד מינכן, שם הוקם המחנה. הסרט צולם במשך שלושה חודשים ביוני 1962 בתקציב של 4 מיליון דולר. בשנת 1963 בלבד הכניס הסרט 12 מיליון דולר.

צ'רלס ברונסון בסצנת הבריחה בסרט "הבריחה הגדולה" מ-1963 (צילום: Collection Christophel / Alamy)
צ'רלס ברונסון בסצנת הבריחה בסרט "הבריחה הגדולה" מ-1963 (צילום: Collection Christophel / Alamy)

מקווין ניהל את ההפקה. כאשר תפקידו בסרט נראה לו קטן מדי, הוא הפסיק לעבוד ולא שב עד שהוכנסו השינויים המהותיים שדרש, כולל קפיצת האופנוע שאינה מופיעה בתסריט המקורי ומעידה על חושיו הבריאים כשחקן.

מקווין טען כי המלתחה של גארנר, בתפקיד השנורר האלגנטי במעיל טייסים מעור עם פרוות כבש וכובע טייסים, יפה ואופנתית משלו ולא נרגע עד שנמצאו עבורו מעיל עור, כפפת בייסבול ואביזרים אחרים.

מקווין טען כי המלתחה של גארנר, בתפקיד השנורר האלגנטי במעיל טייסים מעור עם פרוות כבש וכובע טייסים, יפה ואופנתית משלו ולא נרגע עד שנמצאו עבורו מעיל עור, כפפת בייסבול ואביזרים אחרים

ברונסון, שגם על המסך נראה נרגן ביותר, היה עוין לסביבתו, התלונן והתנהג בגסות גם אחרי הצילומים, כאשר פנה לאישה גרמניה בבר ושאל אותה מדוע לעזאזל אינה מגלחת את בית השחי. קובורן נקרא למלא את התחום הלא מפורז בין חבריו ומנע תגרות ידיים.

מחומרי הארכיון השונים עולה שהסרט הנינוח לכאורה היה קשה להפקה. התנגשות האגואים על הסט הייתה חזיתית. הבמאי העדיף לרצות את הכוכבים והתעלם מהשחקנים האחרים. כמו דונלד פלזנס, למשל, ששירת במלחמה כטייס ב-RAF ונפל בשבי הגרמני. מפיקי הסרט לא היו מעוניינים להיעזר בניסיונו ופלזנס למד לשתוק.

דונלד פלזנס, מימין, וג'יימס גרנר בסרט "הבריחה הגדולה" מ-1963 (צילום: Cinematic / Alamy)
דונלד פלזנס, מימין, וג'יימס גארנר בסרט "הבריחה הגדולה" מ-1963 (צילום: Cinematic / Alamy)

האמת שלא קל לצפות ב"הבריחה הגדולה" כשם שהיה פעם. בצבעי הטכניקולור הרוויים, בפס הקול הבומבסטי, באפיונם של הגרמנים כשלימזלים מושחתים ונטולי דורסנות ואכזריות נאצית וביחסים הכמעט קורקטיים בין השומרים לשבויים, יש בנאליזציה מסוימת של המלחמה ושל המשתתפים בה.

בין השורות ניתן להבין שזה המיטב שניתן היה להפיק תחת תנאי קוד ההפקה הקשים בהוליווד של התקופה, והצפייה בסרט אמורה להיות סובלנית ומפרגנת.

זה היה סרט ענק לזמנו. עשרות שנים הצלחנו לצפות בו ללא תלונות. נכון שלאחרונה הצפייה נחלקת בין מאמץ והתמדה להנאה. לא פחות מהסיפור עצמו, חמש השנים שהפרידו בין "הבריחה הגדולה" ל"בוליט", מבהירות כיצד הפך מקווין לכוכב האולטימטיבי של הקולנוע האמריקאי.

פורסם לראשונה ב"מעריב", 2013

עוד 1,084 מילים
סגירה