מדוע הישראלים אינם מאמינים ברבנות הראשית?

אילוסטרציה: בניין הרבנות הראשית לישראל בירושלים. למצולם אין קשר לנאמר בכתבה (צילום: פלאש90)
פלאש90
אילוסטרציה: בניין הרבנות הראשית לישראל בירושלים. למצולם אין קשר לנאמר בכתבה

הרבנות הראשית הינה הסמכות הדתית העליונה במדינת ישראל, ויש לה השפעה ישירה על חיי כל אזרח.  שירותים ציבוריים רבים (או חסרונם) תלויים בהחלטות של הרבנות ובאופן שבו היא מפרשת ומיישמת את ההלכה.

קיימים ויכוחים ציבוריים ענפים סביב נושאים שונים המצויים באחריותה של הרבנות הראשית לישראל, בעיקרם: נישואין וגירושין, כשרות, גיור, צביון השבת ועוד. לאור זאת, חשוב להעריך את מידת האמון אשר נותן האזרח היהודי-ישראלי במוסד הרבנות במדינה יהודית ודמוקרטית.

בכדי למדוד את מידת האמון של הישראלים ברבנות, המכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן ערך סקר דעת קהל באמצעות חברת גיאוקרטוגרפיה במרץ 2023. הסקר העלה כי רוב בקרב האוכלוסייה היהודית – 69% – אינו נותן אמון ברבנות הראשית לישראל כמוסד של המדינה.

בחלוקה לפי רמת דתיות עלה כי 95% מהחילוניים, 68% מהמסורתיים, 42% מהדתיים ו-20% מהחרדים אינם נותנים אמון ברבנות הראשית לישראל. רק 31% מכלל הנשאלים השיבו כי הם נותנים אמון ברבנות. בחלוקה לפי רמת דתיות עלה כי 5% מהחילוניים, 32% מהמסורתיים, 58% מהדתיים ו-80% מהחרדים נותנים אמון ברבנות הראשית לישראל.

95% מהחילוניים, 68% מהמסורתיים, 42% מהדתיים ו-20% מהחרדים אינם נותנים אמון ברבנות הראשית לישראל. רק 31% מכלל הנשאלים השיבו כי הם נותנים אמון ברבנות

מנתונים אלה עולות שתי תובנות חשובות.

ראשית, יש לזכור כי חוסר האמון במוסד הרבנות הוא תופעה ארוכת שנים. למעשה, לפי נתוני מרכז ויטרבי לחקר דעת קהל ומדיניות, שיעור אי האמון ברבנות לא ירד מ-50% לאורך שלושת העשורים האחרונים. נתוני הסקר העדכניים שלנו עולים בקנה אחד עם נתוני העבר ומצביעים על מגמה נמשכת ועקבית של חוסר אמון במוסד הרבנות.

שנית, יש להבין כי חוסר האמון ברבנות אין פירושו בהכרח תמיכה בהפרדה בין דת ומדינה בישראל. כפי שתוצאות הסקר מדגימות, 42% מהיהודים המגדירים עצמם דתיים ו-20% מהחרדים אינם נותנים אמון ברבנות הראשית. אין כמעט עוררין כי, לרוב, קבוצות אוכלוסייה אלה תומכות בתפקיד משמעותי לדת במרחב הציבורי הישראלי. מדוע, אם כך, דתיים וחרדים רבים מפגינים חוסר אמון במוסד הרבנות?

התשובה נעוצה בביקורת ארוכת השנים של החברה היהודית בישראל נגד הרבנות כמוסד שלא מתקיים בו מנהל ציבורי תקין. פעמים רבות מואשם מוסד זה בשחיתות, נפוטיזם, נוקשות, היעדר יעילות ופרשנות נוקשה להלכה שאינה מקובלת על כלל הזרמים בציבור הדתי אורתודוכסי: הרבנות מתנהלת כבעלת המונופול על פירוש הדת היהודית האורתודוכסית מנקודת מבט חרדית באופן לא מתפשר.

פעמים רבות מואשם מוסד זה בשחיתות, נפוטיזם, נוקשות, היעדר יעילות ופרשנות נוקשה להלכה שאינה מקובלת על כלל הזרמים בציבור הדתי אורתודוכסי

כך, פירושים אחרים מודרניים יותר, אשר ניתנים על ידי רבני הציונות הדתית (כדוגמת רבני צוהר), אינם מקובלים על הרבנות ומייצרים יריבות בין קבוצות אלה. זאת כאשר ליהדות הקונסרבטיבית והרפורמית אין כל לגיטימציה מצד הרבנות.

דוגמה נוספת לחוסר האמון ברבנות: בסקר דעת קהל שנערך על ידי המכון לחירות ואחריות באמצעות חברת iPanel באוגוסט 2023, עלה כי 60% מהמשיבים מתנגדים להצעת חוק שתאפשר לבתי דין רבניים לדון במזונות ילדים ללא הסכמת שני הצדדים. הצעת חוק זו עומדת בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון בעבר, לפיה הנושא ידון רק בבית משפט לענייני משפחה.

הצעה זו מבקשת להעביר סמכויות נוספות לבתי הדין הרבניים, אשר בראשם, כמו בראש הרבנות הראשית, עומד אחד משני הרבנים הראשיים לישראל. מעניין לראות כי 86% מהחילונים, 58% מהמסורתיים, 31% מהדתיים ו-3% מהחרדים מתנגדים להעברת סמכויות אלה.

נראה כי ההתנגדות להצעת החוק בקרב הדתיים והחרדים היא פועל יוצא של חוסר האמון הכללי במוסד הרבנות, אשר נתפס ככזה שאינו מספק שירותים מיטביים לציבור.

נראה כי ההתנגדות להצעת החוק בקרב הדתיים והחרדים היא פועל יוצא של חוסר האמון הכללי במוסד הרבנות, אשר נתפס ככזה שאינו מספק שירותים מיטביים לציבור

אז מה על הרבנות לעשות בנדון? מוסד מדינה אשר מבקש ליהנות מאמון הציבור, בעיקר כאשר מדובר בציבור הטרוגני, צריך לא רק לנסות ולשקף את העדפות הציבור ככל הניתן לפי העיקרון הדמוקרטי. עליו גם להעניק שירות באופן מיטבי, הוגן ומוסרי ולהסביר פנים לאזרח. זאת, גם אם שירותיו תואמים יותר את ערכיהם של פלגים מסויימים באוכלוסייה מאשר אחרים.

בדיון על הרבנות, עיקרון המנהל התקין מתערבב לרוב עם הוויכוח על העדר הפרדת דת ומדינה בישראל. חשוב להפריד בין השניים בכדי להבין את הרבדים השונים של חוסר האמון הציבורי במוסד זה.

ד"ר ניוה גולן-נדיר היא עמיתת מחקר במכון לחקר מדיניות באוניברסיטת אלבני, ניו יורק, ובמכון לחירות ואחריות בבית הספר לממשל באוניברסיטת רייכמן. תחומי המחקר שלה כוללים: פוליטיקה השוואתית, מנהל ציבורי, יחסי דת ומדינה ולימודי ישראל.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 620 מילים
סגירה