"אני מיואש, שבור, מרוסק", סיפר סאסון בודגיאן בן ה־47 לזמן ישראל, בתום מסע ארוך מנגורנו קרבאך לארמניה השכנה. בתוך פחות משלוש שנים, הוא ובני משפחתו הפכו לפליטים בפעם השנייה. "המצור שהטילה אזרבייג'ן היה נורא, חיכיתי ימים שלמים בתור ללחם. הייתי רעב חצי מהיום. אבל עד הרגע האחרון הייתה לי תקווה שסוף סוף יהיה שינוי חיובי עבור בני עמי".
אחרי חודשים של מצור על המובלעת הארמנית, ב־19 בספטמבר 2023 פתחה אזרבייג'ן במתקפה קשה על הארמנים בחבל. בשונה משתי המלחמות הקודמות, בתוך פחות מ־24 שעות של מתקפה ברוטלית, אזרבייג'ן – שרכשה את מרבית הנשק שלה מישראל – השיגה הכרעה צבאית בסכסוך.
כשכוחות הקומנדו האזרים הגיעו לפאתי עיר הבירה סטפנקרט, ממשלת רפובליקת ארצאך חתמה על הסכם כניעה והודיעה כי צבא ההגנה של נגורנו קרבאך יפורק מנשקו. לאחר ימים של אימה, רוב האוכלוסייה הארמנית בחבל נמלטה אל ארמניה השכנה.
גם בין המערכות העקובות מדם, קו החזית בין רפובליקת ארצאך הארמנית ובין אזרבייג'ן דימם – וגבה קורבנות רבים שאף אחד לא ספר ככל הנראה. הם לא היו חלק ממלחמה אלא נהרגו בתקריות בגבול. רק בסבב האחרון הודיעה אזרבייג'ן כי 192 מחייליה ואזרח אחד נהרגו ו־511 חיילים נפצעו. המספרים אצל הארמנים עדיין לא ברורים אך גבוהים משמעותית מהמספרים האזרים.
הסכסוך התחיל בשנות ה־80 של המאה הקודמת, אז היה לחבל מעמד של אוטונומיה בתוך אזרבייג'ן הסובייטית אך עם רוב ארמני מובהק. הארמנים דרשו להתאחד עם ארמניה. האזרים בתגובה פתחו במתקפה על הארמנים בחבל והתחילו לטהר אתנית את המקום.
ב־2 בספטמבר 1991 הכריזו הארמנים על עצמאותה של רפובליקת ארצאך. מה שהפך לימים למלחמת נגורנו קרבאך הראשונה הסתיים ב־1994 בהפסקת אש אחרי שהארמנים השתלטו על החבל מחדש וכבשו שבעה מחוזות אזרים.
הארמנים דרשו להתאחד עם ארמניה. האזרים בתגובה פתחו במתקפה על הארמנים בחבל והתחילו לטהר אתנית את המקום. המלחמה גבתה יותר מ־30 אלף קורבנות והביאה לכמיליון פליטים
המלחמה גבתה יותר מ־30 אלף קורבנות והביאה לכמיליון פליטים – רובם כורדים ואזרים מהמחוזות השכנים. אף שרפובליקת ארצך עמדה בקריטריונים, העולם לא הכיר בה – והישות העצמאית מעולם לא זכתה להכרה על־ידי אף אחת מהחברות באו"ם.
הסבב המשמעותי הבא הגיע באפריל 2016. אזרבייג'ן יצאה למלחמת בזק בניסיון לכבוש את נגורנו קרבאך אך חתמה תוך ימים ספורים על הפסקת אש לאחר שספגה אבדות רבות. את השנים הבאות השקיעה באקו בחיזוק מערכת הביטחון ובשיקום ובשיפור היכולות הצבאיות.
בזמן הזה היא רכשה נשק וטכנולוגיות מישראל, עד שב־27 בספטמבר 2020 הכריזה אזרבייג'ן כי היא יוצאת למלחמה נוספת, שבתוך 44 ימים גבתה אלפים רבים של חיים. אזרבייג'ן השתלטה על חלקים מנגורנו קרבאך ההיסטורית ובמסגרת הסכמי הפסקת האש הארמנים העבירו את השליטה בשבעת המחוזות הכבושים לאזרים.
פליטים בפעם השנייה
"בזמן המלחמה (מלחמת נגורנו קרבאך השנייה) נלחמתי לצד בני. הצלחנו להגן על חצברד (כפר הולדתם). הבית שלנו הופגז, אבל הכפר היה בידנו", מספר בודגיאן בכאב.
"כוח השמירה על השלום [הרוסי] דרש מכל תושבי הכפר לעזוב אל סטפנקרט. חשבנו שנחזור אז לא לקחנו כלום. כמה ימים לאחר מכן גילינו שהכפר ניתן לצבא אזרבייג'ן"
"אף שאנו חיים בשטח קרבאך שהיה צריך להישאר תחת שליטתנו, כוח השמירה על השלום [הרוסי] דרש מכל תושבי הכפר לעזוב אל סטפנקרט. חשבנו שנחזור אז לא לקחנו כלום. כמה ימים לאחר מכן גילינו שהכפר ניתן לצבא אזרבייג'ן".
בודגיאן, רופא במקצועו ונשוי למרים, איבד את אחיו ואחותו במלחמת נגורנו קרבאך הראשונה. ילדיו – אבו בן ה־25, יעקב בן ה־23 ודיאנה בת ה־17 – נולדו גם הם באותו הכפר. הם, למעשה, בני הדור האחרון לשושלת בודגיאן שנולדו בכפר הארמני העתיק. כשפרצה המלחמה הראשונה, זה היה אחד מהכפרים הארמנים היחידים שלא טוהרו אתנית על־ידי האזרים.
גם בזמן "מבצע טבעת" ב־1991, כשהאזרים הצליחו לטהר את רוב כפרי האזור – הכפר חצברד היה כל כך מבודד שהאזרים לא הצליחו להגיע אליו. אחרי שנעקרו במלחמת 2020, הם עברו מהכפר לסטפנקרט, שם חיו בתנאים מחפירים.
"איבדנו את הכול בכפר, הכול", אומר בודגיאן ומדגיש שאפילו אלבומי התמונות – הזיכרון היחיד מהכפר – נשאר מאחור. "עברנו לסטפנקרט הבירה – וחיינו בתנאים קשים. הדבר המנחם היחיד היה שהיינו עדיין בארצאך, מולדתנו. בדירה ששכרנו התחלנו את החיים מאפס. עם הזמן ריהטנו את הדירה השכורה בצורה בסיסית".
"עברנו לסטפנקרט הבירה – וחיינו בתנאים קשים. הדבר המנחם היחיד היה שהיינו עדיין בארצאך, מולדתנו. בדירה ששכרנו התחלנו את החיים מאפס"
ואז הגיע המצור על נגורנו קרבאך. בהתחלה היה מדובר במצור של אזרחים אזרים לכאורה במסווה של פעילי איכות סביבה, אך בהמשך היה זה צבא אזרבייג'ן שחסם את מעבר לאצ'ין – ציר תנועה ראשי המחבר את המובלעת הארמנית לארמניה.
הכוח הצבאי הרוסי האמון על הביטחון באזור לא עשה דבר ובעצם לא עמד במחויבות שלו לאפשר תנועה חופשית של הארמנים בין נגורנו קרבאך ובין ארמניה – ולשמור על הביטחון של הארמנים בחבל. הארמנים מצאו את עצמם נצורים, רעבים ומותשים.
לאט־לאט הם התחילו להפנים שהחיים הארמנים בחבל והמורשת בת אלפי השנים עומדת בסכנה. אבל העולם שתק. הרוסים התקרבו לאזרבייג'ן והארמנים לאירופה, ואחרי שב־19 בספטמבר השנה אזרבייג'ן פתחה במתקפה נוספת על הארמנים בחבל – הבודגיאניים נאלצו שוב לעזוב הכול מאחור.
סאסון, הוריו, אשתו וילדיו נדחסו ברכב רוסי מיושן המתאים בקושי לארבעה נוסעים ועקרו לארמניה. שוב, בתוך שלוש שנים, הם זוכים לתואר "עקורים"; שוב בדרך אל הלא נודע; שוב חסרי כל. אולם, הפעם נעקרו איתם כל תושבי המובלעת.
סאסון, הוריו, אשתו וילדיו נדחסו ברכב רוסי מיושן המתאים בקושי לארבעה נוסעים ועקרו לארמניה. שוב, בתוך שלוש שנים, הם זוכים לתואר "עקורים"; שוב בדרך אל הלא נודע
בודגיאן מתאר את הדרך החוצה ממולדתם בכאב רב. "לא הייתה לי שום תחושה כשעברתי את המחסום, גם לא לבנים שלי. אין לי איך להסביר את זה. דיאנה הבת שלי קיבלה התקפי חרדה, היא נשברה כשעברנו ליד האזרים החמושים.
"הם לא בדקו את המכונית שלנו הרבה זמן, כי לא היה לנו שום דבר באוטו, רק אנחנו", אבל הכביש היה מלא בכל כך הרבה מכוניות והן נעו לאט, "לקח לנו יותר מ־40 שעות להגיע לגוריס", הוא אומר. בגוריס הם התארחו אצל קרוב משפחה שנעקר במלחמת קרבאך הראשונה וחי מאז באותו חדר.
הם הצטופפו ללילה – 15 אנשים בחדר אחד. "בסוף חלק ישן במכונית". הם הבינו שאין למה להישאר באזור אז הם המשיכו אל קרובי משפחה במסיס, שוב 15 אנשים בבית קטן, מחפשים מקום לעבור אליו. "בעירייה אמרו לנו לחפש בעצמנו דירה להשכרה, אבל במציאות הנוכחית מדובר במשימה בלתי אפשרית כי יש כל כך הרבה פליטים".
עתה, כשאזרבייג'ן הצליחה לטהר את מרבית שטח נגורנו קרבאך מארמנים, טוענים האזרים שהם רוצים לחיות יחד עם הארמנים המקומיים. בכירים בממשלה הדיקטטורית של באקו טוענים שהמתקפה הייתה על מטרות "צבאיות לגיטימיות" בלבד.
גם החומרים הקשים שמעלים החיילים האזרים לרשתות הבחרתיות מעידים על ביצוע של פשעים נגד אוכלוסייה אזרחית. זו לא הפעם הראשונה שחיילים אזרים מעלים לרשתות החברתיות תיעוד של פשעי מלחמה
אולם, בפועל, עיר הבירה, כפרים ועיירות נוספות הופגזו – וילדים, נשים וזקנים נהרגו. אי־אפשר לאמת את העדויות מהשטח משום שנגורנו קרבאך הייתה נצורה וסגורה לעיתונות ולפקחים בינלאומיים, אולם, מהדיווחים עולה תמונה מחרידה.
גם החומרים הקשים שמעלים החיילים האזרים לרשתות הבחרתיות מעידים על ביצוע של פשעים נגד אוכלוסייה אזרחית. זו לא הפעם הראשונה שחיילים אזרים מעלים לרשתות החברתיות תיעוד של פשעי מלחמה. אך הפעם העיתונות האזרית דיווחה כי מחלקת הסייבר של המדינה חסמה את אפליקציית טיקטוק.
"מחלקת הסייבר והתחבורה קוראת לאזרחים לעמוד בדרישות החקיקה של אזרבייג'ן והתנאים שנקבעו על־ידי מנהלי הרשתות החברתיות בעת שיתוף ברשתות. יצוין כי היום החלו בקרבאך צעדים מקומיים נגד הטרור במטרה לשקם את המבנה החוקתי של אזרבייג'ן", נכתב באחד הדיווחים, מה שעשוי להעיד כי אזרבייג'ן רוצה לצנזר את כל החומרים העולים מנגורנו קרבאך.
כמו כן, לאחר החתימה על הפסקת האש ב־20 בספטמבר 2023, לא התאפשר לפנות פצועים משדה הקרב. עד שהתקבל האישור הסופי, ארמנים הפצועים קשה מתו ללא טיפול בשטח. נכון להיום עוד לא ברור כמה הרוגים יש בצד הארמני אך אפשר להעריך בזהירות כי מדובר במאות רבות.
דוד באבאייאן, יועצו הבכיר של נשיא רפובליקת ארצאך ושר החוץ לשעבר, החליט להסגיר את עצמו לאזרים. בפוסט שפרסם הוא הסביר שהוא עושה את זה כדי למנוע סבל נוסף מהעם הארמני
מעצר בכירים
כמו ארמנים רבים, גם ראש ממשלת ארצאך רובן ורדנייאן ניסה לצאת מהאזור. במעבר הגבול הוא נעצר על־ידי שוטרים אזרים והוטס לבאקו. בית המשפט האזרי האריך את מעצרו בארבעה חודשים והוא מואשם, בין היתר, בהקמה ובמימון של ארגון טרור.
ורדניין מוכר בזכות הפעילות ההומניטרית שלו. הוא הקים את בית הספר התיכון הבינלאומי בעיר הארמנית איג'וואן ומימן את השיפוץ של המסגד העליון בעיר שושי. בינואר האחרון הוא אמר בריאיון לכאן חדשות כי ישראלים ויהודים שחיו בגלות במשך אלפי שנים "יודעים איך זה לחיות בגלות אחרי שגורשו מאדמתם. אנחנו לא רוצים להפסיד את האדמה שחיינו בה אלפי שנים".
עכשיו, אחרי התבוסה, הוא יעמוד למשפט. אם יורשע, הוא עלול למצוא את עצמו במאסר ממושך. דוד באבאייאן, יועצו הבכיר של נשיא רפובליקת ארצאך ושר החוץ לשעבר, החליט להסגיר את עצמו לאזרים. בפוסט שפרסם הוא הסביר שהוא עושה את זה כדי למנוע סבל נוסף מהעם הארמני, שעלול להיגרם אם הוא יימלט מהחבל.
"בני ארצי, חברים, חברי מפלגה יקרים! כולכם יודעים שאני כלול ברשימה השחורה של אזרבייג'ן, ושאזרבייג'ן דרשה את הגעתי לבאקו לצורכי חקירה. החלטתי לנסוע היום מסטפנקרט לשושי. ההחלטה הזו תגרום, באופן טבעי, כאב גדול, חרדה ומתח, בעיקר לאהוביי, אבל אני בטוח שהם יבינו.
"אי־ההתייצבות שלי, או גרוע מכך, בריחה, תגרום נזק חמור לאנשים רבים ולאומה יודעת הסבל שלנו – ואני, כאדם ישר, עובד קשה, פטריוט ונוצרי, לא יכול להרשות זאת. ה' יברך את עמנו, שהקב"ה יצמצם את סבלם וירפא את פצעיהם".
מאז שפרסם את הפוסט, אבדו עקבותיו – ובשונה משאר העצורים הארמנים, האזרים לא פרסמו מידע על מעצרו.
רפובליקת ארצאך מפסיקה להתקיים
נשיא רפובליקת ארצאך חתם על מסמך שאומר כי הרפובליקה תפסיק להתקיים בראשון בינואר 2024. "משמעות האירועים האחרונים בארצאך (נגורנו קרבאך) מאוד מורכבת, אנו עדים לאירוע היסטורי". אומר יואב לף, מומחה להיסטוריה ארמנית ומרצה באוניברסיטה העברית.
"מדובר במולדת הארמנית. ארצאך הייתה חלק מהמולדת מאז שיש תיעוד היסטורי. אנחנו יודעים למשל ששם התחילו להשתמש בכתב הארמני המיוחד ממש בתחילת דרכו במאה החמישית. לפי העדויות הללו בלבד אנו יכולים להיות בטוחים שהארמנים חיו בנגורנו קרבאך לפחות 1600 שנה.
"ארצאך הייתה חלק מהמולדת מאז שיש תיעוד היסטורי. אנחנו יודעים למשל ששם התחילו להשתמש בכתב הארמני המיוחד ממש בתחילת דרכו במאה החמישית"
"אפשר גם להעריך בזהירות שהם חיו שם הרבה לפני". אומר לף. הוא מסביר כי האזור הוא מרכז התבססותה של הטרום לאומיות הארמנית. במאות ה־15–18 האוכלוסייה הארמנית נמלטה בשל הקרבות באזור – בהתחלה בין האימפריה העותומנית והשושלות האיראניות; לאחר מכן בגלל ההתערבות הרוסית.
ארמניה התרוקנה מרוב תושביה ובעצם נגורנו קרבאך – או ארצאך – וחלקים מסוניק (דרום ארמניה) היו היחידים עם שלטון עצמאי עד המאה ה־18. לכן, התודעה הלאומית הארמנית נשמרה שם.
מהבחינה הזו, לדבריו, מדובר בהפסד לא רק של חלק מהמולדת העתיקה – שחלקים גדולים ממנה טוהרו לאורך ההיסטוריה, כשאת מערב ארמניה הם איבדו סופית במהלך רצח העם הארמני – אלא גם של האזור שבו נרקמה הלאומיות החדשה.
"הבריחה שאנו רואים קשורה באופן למטענים שנושאים הארמנים בעקבות רצח העם שביצעו הטורקים והפוגרומים שקרו באזרבייג'ן מאוחר יותר", אומר לף. "הפוגרום ב־1920 בשושי והאירועים של פירוק ברית המועצות ותנועת קרבאך; הפוגרומים בסומגאיט ובבאקו. לכל זה נוספו האירועים של 2020.
גם העדויות מנחיצ'יבאן מחזקות את הטענה: "הייתה שם השמדה תרבותית מאוד סדורה של כל מה שהוא ארמני כדי להגיד שכביכול לא היו שם ארמנים. ומה שכן נשאר, האזרים טוענים שמדובר בשרידים אלבנים קווקזים"
"גם באירועים האחרונים שומעים על מקרים קשים של התעללות שאת חלקם האזרים תיעדו בעצמם והעלו לרשתות. ראיתי סרטונים כאלו ב־2020 וממה ששומעים, גם בסבב הזה היו אירועים דומים". לף אומר שזה ברור לארמנים שהם נמצאים בסכנה קיומית אמיתית. "זו לא הפסקת אש אלא כניעה מוחלטת. היה ברור לי שהארמנים יברחו, עד לאחרון".
מעבר לחשש הגדול של הארמנים, לף מזהיר מ"השמדה תרבותית". "עכשיו, כשהאזרים שולטים בשטח, אני מניח שגם כוחות השלום יעזבו במהרה כי בעצם אין להם מה לעשות שם יותר, אפילו לא למראית עין". הוא מסביר שעל סמך ניסיון העבר, אזרבייג'ן תנסה למחוק כל זכר ארמני משטח נגורנו קרבאך.
גם העדויות מנחיצ'יבאן מחזקות את הטענה: "הייתה שם השמדה תרבותית מאוד סדורה של כל מה שהוא ארמני כדי להגיד שכביכול לא היו שם ארמנים. ומה שכן נשאר, האזרים טוענים שמדובר בשרידים אלבנים קווקזים, שלפי הדוקטרינה של אלייב הם אבותיהם של האזרים.
"אין לזה שום בסיס היסטורי מסודר או מתועד" אומר לף. לדבריו, היו עמים שהתערבבו בקווקז עם השנים. "אנחנו יודעים שהאלבנים הקווקזים נטמעו באלף הראשון לספירה פלוס מינוס בתוך הכנסייה הארמנית – ואחרי זה הם נטמעו בעיקר בעם הארמני".
"אני רואה כבר כוונות לפנות אל אונסק"ו, למשל, כדי שאלה יכירו בחלק מהמקומות כאתרי מורשת עולמיים. יש צורך בהגנה בינלאומית על אתרי המורשת"
לף מכוון לכך שהשלטון בבאקו מציג את רוב הכנסיות הארמניות ככנסיות של האלבנים הקווקזים, ואם הם אלבנים אז כביכול הם אבותיהם של האזרים. לכן, טוען לף, שיש סיכוי שהאזרים ישאירו כמה אתרי מורשת ושישכתבו את ההיסטוריה של המבנים האלה.
אולם, הם "בוודאי ישמידו באופן מאוד מסודר גם חלק מהמבנים וגם כתובות עתיקות, שיימחקו את העדויות ההיסטוריות המשמעותיות של הארמנים". לף מסביר שהשמדת ראיות היסטוריות הם אירוע בלתי הפיך. גם בטווח הקצר ובעיקר בטווח הארוך.
"אז מעבר לדאגה לפליטים, כרגע אני חושב שהסיפור הזה כבר צובר תאוצה. אני רואה כבר כוונות לפנות אל אונסק"ו, למשל, כדי שאלה יכירו בחלק מהמקומות כאתרי מורשת עולמיים. יש צורך בהגנה בינלאומית על אתרי המורשת הארמנית".
זעקה חרישית
ובזמן שאנו חוזים בטיהור האתני, התפתח גם אירוע הומניטרי קשה, של מיעוט שהורעב במשך חודשים ואיבד את המולדת שלו. יותר מ־100 אלף איש נותרו בחוסר כל וגם בעלי הנכסים נותרו עם מעט מאוד: צרור או שניים ביד, תיק קטן או מזוודה במקרה הטוב.
חלק מהאנשים האלה הם בעצם פליטים בפעם השנייה, חלקם בפעם השלישית. אולם, בניגוד לפעמים הקודמות, הפעם זו כנראה תהיה הפעם האחרונה שהם רואים את מולדתם
חלק גדול מהאנשים האלה הם בעצם פליטים בפעם השנייה, חלקם בפעם השלישית. אולם, בניגוד לפעמים הקודמות, הפעם זו כנראה תהיה הפעם האחרונה שהם רואים את מולדתם. מדובר באירוע טראומתי קשה. גם בצד המעשי, מדינה קטנה וענייה כמו ארמניה עם שלושה מיליון תושבים תתקשה לקלוט כל כך הרבה פליטים.
עתה, יותר מ־30 שנה אחרי שפרץ הסכסוך, כשמרבית נגורנו קרבאך טוהרה מארמנים וחודשים אחרי מצור הכולל הרעבה מכוונת, הגיעה משלחת ראשונה של האו"ם "לבחינת הצרכים ההומניטריים בחבל". "זה קצת מאוחר", אומר לזמן ישראל מפגין ארמני בעיר וינה, אוסטריה.
"אנחנו עדיין נלחמים שהעולם יכיר ברצח העם (הארמני) שעברנו, עכשיו כשהאזרים סיימו את הטיהור האתני של ערש התרבות שלנו, וכשמעבר לאצ'ין נפתח כדי לנשל אותנו מאדמתנו – מגיעים מהאו"ם כדי לראות מה הצרכים של האוכלוסייה, איזו אוכלוסייה בדיוק?"
ההפגנה, שאורגנה על־ידי הוועדה הארמנית האוסטרית לדמוקרטיה וצדק, הייתה חלק מסדרת הפגנות של הקהילה הארמנית באירופה, שהוציאה אלפים לרחובות בכ־20 ערים ברחבי האיחוד האירופי.
"איפה הקהילה הבינלאומית? הם לא קונים גז רוסי כי זה לא מוסרי לקנות גז מפוטין, אבל באותו הזמן חותמים על הסכמי גז עם אזרבייג'ן וממנים את הדיקטטורה שרודפת את המתנגדים לה, שעשתה לנו רצח עם"
ניקול חטצ'אטוריאן – אומנית קעקועים – אמרה בהפגנה: "חלק מהאנשים שנמלטו זקנים יותר מהמשטר שגירש אותם. איפה הקהילה הבינלאומית? הם לא קונים גז רוסי כי זה לא מוסרי לקנות גז מפוטין, אבל באותו הזמן חותמים על הסכמי גז עם אזרבייג'ן וממנים את הדיקטטורה שרודפת את המתנגדים לה, שעשתה לנו רצח עם ושטיהרה אתנית את ארץ אבותינו".
גם כשהיא צועקת לתוך המיקרופון כי יש להטיל סנקציות על אזרבייג'ן, שאר הארמנים בהפגנה עומדים בשקט מוחלט, חלקם עם עיניים אדומות מבכי, צועקים בשקט את רצח העם הארמני, את הרדיפה, ההתעלמות המוחלטת של הקהילה הבינלאומית ואת התבוסה במאבק על האזור החשוב ביותר לאומה שלהם.
את הזעקה החרישית המוצגת על פניהם, אף אחד כנראה לא ישמע.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם