כלי התקשורת המוסדיים היו הראשונים לדווח, הראשונים להביא מידע ממה שהתרחש בבוקר שבת ה-7 לאוקטובר הארור. נדמה היה שהם ידעו עוד לפני כוחות הביטחון מה קורה והיכן.

עם כניסת המחבלים לשטח המדינה, מיד כשהדיווחים החלו להגיע, כבר היינו עדים לעיתונאים מהדרום שהצילו מהתופת, מגישי חדשות שדיברו עם תושבים שמסתתרים מפני מחבלים וסייעו להם און ליין, תחנונים של שדרנים בשידור חי לבוא לסייע לאזרחים.

שעות לפני שחולצו בחיים. אם חולצו. אם בחיים.

מיד כשהדיווחים החלו להגיע, כבר היינו עדים לעיתונאים מהדרום שהצילו מהתופת, מגישי חדשות שסייעו און ליין למסתתרים, תחנוני שדרנים בשידור חי לבוא לסייע לאזרחים. שעות לפני שחולצו בחיים. אם חולצו. אם בחיים

כך, כלי התקשורת המוסדיים הפכו למקור האמין והאחראי בעיני הציבור במדינה, זה שאפשר להסתמך עליו ולאמת בו מידע שמגיע ממקורות אחרים כמו הרשתות החברתיות.

אבל לא רק מידע אחראי מתפרסם בתקשורת. רק בשבוע החולף התפרסם ב"ישראל היום" מאמר של איש אקדמיה שמאשים את החברה הערבית במעשי חמאס. איש התקשורת אברי גלעד קרא לחמש אזרחים באופן נרחב בנשק, והפרשן צבי יחזקאלי איים על תושבי עזה לעזוב את הרצועה.

צבי יחזקאלי: צריך לחסל את יחיא סנוואר גם במחיר של כמה ילדים שימותו כתוצאה מהחיסול pic.twitter.com/eygdiI1Vfx

— ישי כהן (@ishaycoen) May 19, 2021

במקביל, ההסתה נגד האזרחים הערבים ברשתות החברתיות משתוללת, האקדמיה משתיקה כל קול ביקורתי, משרד המשפטים מפרסם תצהיר חוק שאוסר אפילו על צפייה בתכנים, ושר התקשורת מגבש תקנות לכליאת אזרחים "שפוגעים במורל הלאומי".

עכשיו, יותר מתמיד, כלי התקשורת המוסדיים צריכים למלא את תפקידם בשמירה על הדמוקרטיה ובהגנה על זכויות המיעוט הערבי וחופש הביטוי במדינה. העתיד המשותף של כולנו מונח פה על הכף.

התקשורת צריכה לא רק למנוע הסתה – אלא לתת את ה"קונטרה" הראויה שתבטיח את המשך קיומנו המשותף במדינה הזו. בעת הזו, כבר לא מספיק (אם כי עדיין מאד חשוב) לסקר את היוזמות המשותפות לסיוע שמגיעות מתוך החברה הערבית ובשיתוף החברה היהודית. עכשיו הזמן לתת מקום לקושי ולפחד שקיים גם בקרב האזרחים הערבים.

התקשורת צריכה לא רק למנוע הסתה כלפי ערבים – אלא לתת "קונטרה" ראויה שתבטיח את המשך קיומנו המשותף. כבר לא מספיק לסקר יוזמות סיוע משותפות. עכשיו הזמן לתת מקום לקושי ולפחד גם בקרב הערבים

החברה הערבית חווה פחדים מסוגים שונים: פחד על גורל בני משפחותיהם ועמם בעזה ובגדה, פחד מפני ירי טילים מהדרום והצפון כשרבים מהם ללא מיגון כלל, והנחיות פיקוד העורף אינן רלוונטיות להם. ויש את הפחד להתבטא. כל מילה "שלא במקום", או אפילו לייק או תמונה שיעלו ברשתות החברתיות מסכנים אותם.

כבר עשרות אזרחים ערבים נעצרו על ידי המשטרה עקב "תמיכה בטרור" או אישומים דומים – רק כי מילה ברשתות החברתיות התפרשה לא נכון. רק לאחרונה דווח על מעצר של זמרת ערביה ידועה עקב התבטאות ברשת, בזמן שהייתה בתחנת משטרה להתלונן על הסתה לאלימות כלפיה. אבל מעבר לדיווח היבש, האם התקשורת מכסה גם את הצד של האזרחים הערבים במקרים כאלה?

גם בהסתה הפוליטית התקשורת חייבת להילחם. לסכל. להוקיע. לתת לה שם ולסמן את הסכנה. באפס סובלנות לפצצה המתקתקת הזו. ולא – לפרסם אייטם על דיילת באל-על שפוטרה כי השתמשה במילה "שהידים" ברשתות החברתיות זה לא להילחם בזה אלא לתת לזה במה! (מדובר במילה בערבית שמיוחסת גם לחפים מפשע שנהרגו בשל הסכסוך הלאומי).

הפחד מהאשמה גורפת וביוש פומבי קיים אצל רבים מהאזרחים הערבים, במיוחד כשהשיח התקשורתי מטבע הדברים הוא מאד "יהודי" בנרטיב שלו. למרות הקושי להשיג מרואיינים ערבים והמתחים הצפויים מהעלאתם לשידור, כלי התקשורת מחויבים להביא בדיוק את הקול הזה של הפחד – שנאלם כרגע, גם אם זה ראיונות בעילום שם לדוגמה. זאת, מבלי לשפוט את אלה שמפחדים לעשות זאת מקרב החברה הערבית.

החברה הערבית חווה פחדים שונים: פחד על גורל בני משפחותיהם ועמם בעזה ובגדה, פחד מפני ירי טילים מהדרום והצפון כשרבים מהם ללא מיגון כלל, והנחיות פיקוד העורף אינן רלוונטיות להם. ויש את הפחד להתבטא

ביום שתסתיים המלחמה, ויתכן שזה עוד ימים ארוכים, ערבים ויהודים עדיין יחיו פה יחד. א.נשים עם תפיסות עולם שונות שחלקן רחוקות מאד זו מזו – במדינה אחת.

במערכת הבריאות, במערכת החינוך, בהייטק, בבתי קפה ומסעדות, בסופרים בתחנות דלק, ובכל מקום שאנו חיים- אנחנו יחד.

ואם הצלחנו להתגבר על מכשולים בעבר – לפנינו נחשול.

אם רק נקל ראש במורכבות הזאת היא תתפוצץ לנו בפנים. לכלי התקשורת יש את הכוח לסמן את הגבולות.

אילת גריל-שרת היא דוברת עמותת סיכוי-אופוק שמקדמת שוויון וחברה משותפת בין האזרחים הערבים ליהודים במדינה. היא משמשת גם כיועצת תקשורת למכון מיתווים למדיניות חוץ-אזורית.