אנגליה נמצאת שעתיים מאחורי ישראל. עד שקמנו החדשות וההודעות מהארץ שהצטברו כבר הציפו אותנו כמו צונמי. במהלך אותו יום שבת ארור, בעודנו יושבים בביתינו באוקספורד, עקבנו בפרטי פרטים אחר החדשות, הוואטסאפ והרשתות החברתיות, כאילו אנחנו עצמנו נמצאים בארץ ולא באנגליה, בעוד ממדי האסון שפקד אותנו אט אט התגלו.
הבחילה והסחרור אחזו בנו למראה המספרים המטפסים, התיאורים שקרמו עור וגידים. עשרות גופות הפכו למאות שהפכו ליותר מאלף. וזאת לצד מאות החטופים.
הבחילה והסחרור אחזו בנו למראה המספרים המטפסים, התיאורים שקרמו עור וגידים. עשרות גופות הפכו למאות שהפכו ליותר מאלף. וזאת לצד מאות החטופים
כאן באוקספורד אין ישראלי אחד שלא מצולק, שנפסח עליו השוק ושברון הלב. פנינו דבוקות למסכים. אנחנו בוהים בשמות והפנים של נעדרים והרוגים, במודעות אבל, עדויות, תמונות וסרטונים של הטבח, דרוכים לרגע בו נתקל בשם או פרצוף מוכר.
רבים ממכרינו חסרים, אנשים שהכרנו בערים בהן גדלנו, או בצבא, או בעבודה. לא מעט דווחו כמתים מאוחר יותר, ואלו שטרם זוהו כנראה שבויים בידי חמאס.
בעודנו פה החיים השתנו מקצה לקצה. הלב קופץ בכל פעם שעונים לשיחה, שכבר לא מתחילה עם "מה קורה?" אלא "מה קרה?". באותה מידה, "בוקר טוב" ו"ערב טוב" התחלפו ב"האם כולם אצלך בסדר?" ורגעי דממה ארוכים לפני התשובות. חלקנו פה לא מצליחים לישון, אלו שכן חשים אשמה.
אוקספורד, הידועה כעיר המגדלים החולמים, לפתע מרגישה זרה, מנותקת מהסיוט שלנו. הבדידות שוחקת. ליבנו וכל מחשבותינו נדדו לישראל, בזמן שהגוף מתהלך כמו זומבי דרך רחובות הולנדיים ולצד קתדרלות גותיות.
יש הרגשה שנקרענו בין שני עולמות, כאשר אחד ממשיך לו כרגיל בזמן שהשני התרסק ונעצר דום. אותם אנשים שממשיכים בחייהם ומתעלזים בפארק שמשי נדמים מגוחכים על רקע האסון.
אוקספורד, הידועה כעיר המגדלים החולמים, לפתע מרגישה זרה, מנותקת מהסיוט שלנו. הבדידות שוחקת. ליבנו וכל מחשבותינו נדדו לישראל, בזמן שהגוף מתהלך כמו זומבי דרך רחובות הולנדיים ולצד קתדרלות גותיות
את טיפת הנחמה אנחנו מוצאים בקרב הישראלים שעמנו. התאספנו יחדיו, ישראלים ויהודים, על מנת לסייע אחד לשני ולהציע תמיכה רגשית. קיימנו עצרת ואזכרה לזכר הנופלים והחטופים. שני העולמות חלפו שם אחד על פני השני – בעוד שעמדנו דקת דומייה, בריטים חלפו ביננו, בדרך לארוחה או בילוי, מבלי לשים לב.
היחס וחוסרו
אנשי אוקספורד לא מיהרו לתפוס את חומרת המצב ולהפגין סולידריות. אפילו בקהילה בינלאומית בה הרוב זרים, אתה מרגיש שלא מבינים אותך, או גרוע מכך – שלא תמיד אכפת.
התגובה הראשונית והמתמהמהת הייתה אדישות. חברים טובים לא טורחים לשאול בהודעה או שיחה "תגיד, הכל בסדר?", כי מבחינתם מדובר במספרים וסטטיסטיקות הרחק הרחק, עוד פשלה במזרח התיכון, עוד חיכוך בין ישראלים לפלסטינים, וכל זה אחרי מאמצים ממושכים לשכנע אותם שזו מדינה בטוחה ששווה ביקור.
רבים סביבנו, סטודנטים, מרצים, וסתם אנשים ברחוב – אף מיהרו לומר ש"זה הגיע לישראלים" – ברשתות החברתיות, קבוצות וואטסאפ, מיילים ויותר מכל בהפגנות פרו-פלסטיניות שהתקיימו פה בכיכר המרכזית.
היו באוקספורד התבטאויות קיצוניות, קריאות של "מהירדן אל הים" ו"בכל האמצעים הדרושים", חברים ללימודים שתומכים בפוסטים קיצוניים ברשתות, ומצדיקים את מעשי חמאס.
התגובה הראשונית הייתה אדישות. חברים טובים לא טורחים לשאול בהודעה או שיחה "תגיד, הכל בסדר?". מבחינתם מדובר בסטטיסטיקות רחוקות, עוד פשלה במזה"ת, עוד חיכוך בין ישראלים לפלסטינים
גם מצד האוניברסיטה התמיכה מגמגמת. הסגל ביצע את חובותיו הרגילות – לשלוח מייל המביע צער לגבי המצב, ולהציע לסטודנטים הנפגעים תמיכה. הכל כמובן בנימוס בריטי אופייני – שמסתכם בהבעת סימפתיה על המתרחש והכרה בכך שזה זמן לא נעים עבורנו.
מאכזב לראות מוסד אקדמי מוביל, המגדל את מנהיגי העתיד, מגיב בצורה כה פסיבית אל מול הנעשה. אין מהלכים פומביים חזקים, על אף שההנהלה במכתבים וסרטונים פנימיים גינתה את הזוועות שנעשו.
על אף שבין הנרצחים והחטופים נמנים לא מעט בריטים, רואים בחדשות המקומיות את הניתוק – ליד כתבה של ה-BBC על המלחמה מופיע מאמר על איך מעניקים שם לסערות או על הפגנה נגד נפט בלונדון. כותרת על ההפגזה ברצועה מצטופפת על המסך עם תוצאות ליגת הרוגבי. ובין כל אלו חיפשנו ובקושי מצאנו התייחסות אמפתית וחד משמעית כלפי הסבל האנושי, האובדן, והאבל שחוו אזרחי ישראל.
אותו ניכור צורם מדגיש את המרחק מהמשפחה והחברים בארץ. לצד השוק והאבל, יש גם תסכול. שאלה רודפת אותנו כשאנחנו מנסים לישון, להתרכז בהרצאה, או רק להירגע לרגע: איך ניתן להתגייס למאמץ בעודנו בגולה?
כותרת על ההפגזה ברצועה מצטופפת על המסך עם תוצאות ליגת הרוגבי. ובין כל אלו חיפשנו ובקושי מצאנו התייחסות אמפתית וחד משמעית כלפי הסבל האנושי, האובדן, והאבל שחוו אזרחי ישראל
כך רבים מהישראלים כאן מצאו עצמם עובדים יום יום לגיוס תרומות עבור עמותות בארץ, תרגום וכתיבת קטעי הסברה וקמפיינים להתרמה, כתיבה לעיתונות, וקריאה למוסדותינו לגנות את מעשי הטרור ותמיכת הציבור בחמאס.
ליבי במזרח ואנוכי במערב
כך שוב לנוכח המלחמה מתפוגגת האשליה שאנגליה היא ביתנו, שאנחנו כאזרחי העולם. בדיוק כשמחפשים מגע, מבט מזדהה, סביבה מחבקת, נופלת התחושה שאף אחד לא מבין או מנסה להבין אותנו.
מגיעה התובנה שכמה שרק נעשה עכשיו, נדרש מאמץ לא רק במהלך האסון, אלא צריך לנהל שיח לאורך זמן, לקצר את המרחק בין ישראל למערב, לבער את הבורות. כפי שאבותינו ישבו על גדות בבל, אנו יושבים על גדות נהר התמזה, מתמלאים עצב במחשבה על ציון. כפי שזהות העם היהודי נבנתה על חיי הגולה וההתמודדות עמה, שוב צף הצורך לשאוף לעולם שכולל אותנו בתוכו.
יונתן גדעוני הוא חוקר למידת מכונה ודוקטורנט באוניברסיטת אוקספורד, זוכה מלגת רודס לשנת 2023.
דניאל רווח הוא דוקטורנט בפסיכולוגיה ובלשנות באוניברסיטת אוקספורד. כותב, מתרגם וחוקר. במקור מרעננה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם