הימים הנוראים בעיצומם

עצרת לזכרו של יצחק רבין, במלאת 12 שנים להירצחו (צילום: Roni shutzer /FLASH90)
Roni shutzer /FLASH90
עצרת לזכרו של יצחק רבין, במלאת 12 שנים להירצחו

רצח ראש הממשלה יצחק רבין הי"ד הכניס מדינה שלמה לטראומה שנמשכת כבר 24 שנה. הזמן לא הקהה את הכאב ולא לימד שום לקח. הזמן רק העצים את הטראומה והעמיק את הקרע בעם עד כדי מלחמת אחים בפתח. המסיתים הראשיים שהובילו בדיעבד לרצח נמצאים כיום בשלטון והפכו את האומה הישראלית לשברירית, פגיעה, חלשה ואבודה.

אומה שלא השתחררה מטרגדיה נוראה כזאת לא יכולה להשתקם ולא לחזור לעצמה. אומה שעדיין טובעת בים הסתות, שנאה ותוהו לא יכולה לקום כאילו כלום לא קורה וכלום לא קרה ולחזור לשגרה ולחיים הרגילים.

מבחינה זו הסרט "ימים נוראים", כמה שהוא עשוי טוב ומשובח ואף זכה לייצג את ישראל בפרס האוסקר, הצגתו בזמנים אלו מוקדמת מדי. העם עדיין בטראומה, החברה עדיין לא הצליחה להתמודד עם הטרגדיה והלקח לא נלמד. עדיין מוקדם מדי להפיק ולהפיץ סרטים עלילתיים בנושא כה כאוב זה.

משל למה הדבר דומה? לאישה שנאנסה בילדותה והאונֵס ממשיך לאנוס אותה בבגרותה – האם היא תוכל להתמודד עם מעשי האונס? האם היא תוכל להשתחרר מכל הרגשות שמלווים נאנסת? ברור שלא. כדי להשתחרר ולהשתקם חייב להתקיים תנאי בסיסי והוא שמעשי האונס ייפסקו. רק אז תוכל להתחיל בשיקום נפשי ארוך.

ועתה לנמשל, ישראל לא תוכל להשתקם ולחזור לחיים רגילים כל עוד מעשי האונס נמשכים וכל עוד ההסתות והשנאה גוברות ונמשכות. שום סרט מעולה ככל שיהיה לא יתרום לשיקום.

אז מה צריך לקרות ומה צריך לעשות כדי להתחיל במלאכת השיקום החברתי של העם? שני דברים עיקריים:

ראשית, על כולנו – ימין, שמאל, חילונים, דתיים – להבין שרצח רבין זעזע את הדמוקרטיה הישראלית ופגע בה פגיעה אנושה כמעט.

שנית, את רבין הי"ד אי אפשר להחזיר, אי אפשר לשנות את העבר. רק את ההווה ואת העתיד נוכל לשנות. ואיך נשנה לטובה? רק ביום שהימין יתבגר ויכיר באחריותו לרצח רבין, יבין באמת את עומק השבר שהוא גרם וחולל למדינה, יכה על חטא, יצטער מעומק ליבו ונפשו על ההסתה הפרועה שהובילה לרצח ועל הרצח עצמו, וישנה את דרכיו לעתיד – רק אז נוכל לחיות כאן כולנו בשלום במדינה אחת ששמה ישראל.

אבל כל עוד הימין ממשיך להתכחש, להתקרבן, להאשים, להמציא היסטוריה שלא הייתה, לברוא מציאות חדשה שתהיה נוחה לו להתמודדות ולברוח מהמציאות שהוא גרם לה – כל עוד כל אלה ימשיכו להתקיים, לא נוכל לחיות כאן יחד כעם אחד מאוחד.

יותר מדי שנות ביבי בשלטון הסבו נזקים עצומים, חלק מהם בלתי הפיכים, למדינה ולחברה הישראלית. הפכנו לעם חלש וחסר ביטחון בעצמו, שאפילו לצחוק לא מסוגל, בוודאי לא לצחוק על עצמו. כל פסיכולוג מתחיל יאמר לכם שהומור בכלל והומור עצמי בפרט מעידים על חוזק נפשי, ביטחון עצמי, דימוי עצמי גבוה. עם שלא מסוגל לצחוק הוא עם חלש, מפורק ומפורר.

נזק נוסף שיותר מדי שנות ביבי בשלטון גרמו הוא הצגת השמאל וכל מי ש"מעז" להתנגד לביבי כאויב, בוגד ועוכר ישראל. כאילו השמאל ומתנגדי נתניהו אינם לגיטימיים.

אז בואו נשיב דברים לדיוקם:

בדמוקרטיה יש מקום לכולם. לכולם. יש מקום לימין, לשמאל ויש מקום לביקורת. רק לשני דברים אין מקום בדמוקרטיה: להסתה ולאלימות. גבול חופש הביטוי הוא הסתה ואלימות. ברגע שדעות אחרות נפסלות ועוברות מסע דה־לגיטימציה שיטתי ושקרי הדמוקרטיה בסכנה. במילים אחרות: דמוניזציה. אם רק דעה אחת מקובלת ורק איתה יש להזדהות – אין דמוקרטיה.

השמאל ככלל אינו אויב ואינו מבקש להזיק לישראל. מתנגדי נתניהו אינם עוכרי ישראל או בוגדים. כולנו כאן נמצאים באותה סירה, כולנו אוהבי המדינה ורוצים אך ורק בטובתה, כל אחד בהתאם להשקפת עולמו. הימין לא צודק יותר מהשמאל ולהפך. יש לכבד כל דעה באשר היא, ללא אלימות וללא הסתה.

אין כל פסול בשמאל ובמי שמתנגד לשלטון בכלל ולנתניהו בפרט, להפך – זה דבר מבורך המעיד על דמוקרטיה בריאה, חזקה ובטוחה בעצמה. מי שמתעקש לעשות דה־לגיטימציה ודמוניזציה לכל מתנגדי השלטון באשר הם מתנגד למעשה לדמוקרטיה ופועל לחיסולה.

ימנים המבקשים להגן על הדמוקרטיה צריכים להגן על מתנגדי נתניהו באשר הם (שמאל או ימין), כי בלי דעות מגוונות וביקורת לא תתקיים דמוקרטיה.

יאיר בן־חור הוא עורך ספרות, עורך לשון, נקדן, עורך שירה ומשורר. פרסם עד כה חמישה ספרי שירה פרי עטו וספר מאמרים פילוסופיים, וערך וניקד מאות ספרים אחרים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 589 מילים
סגירה