בימי הפיגועים הגדולים ב־1996, באזור הדמדומים בין רצח רבין לתבוסת פרס, כאשר היה נדמה שהפלסטינים מייצרים שהידים בעלות נמוכה בסין; כאשר אוטובוסים התפוצצו על נוסעיהם בתדירות גבוהה וזק"א תרו אחרי שרידיהם במרפסות בקומה השלישית; לקיתי בדיכאון התוקף שמאלנים מסוימים כאשר מחיר אמונתם הפוליטי הופך בלתי נסבל.

הרהרתי במרירות שאי־אפשר לנצח ללא דיאלוג ופשרה עם כבוש הנחוש להילחם בנו ושבניו מוכנים להתאבד בשליחות אידיאולוגית. לעיתים נשלחתי לזירת הפיגוע טרם שפינו אותה מההרוגים והמראות מסייטים אותי עד היום. בעיקר פיגוע אחד בחדרה, שעורך "מעריב" יעקב ארז התעקש שאגיע אליו בידיעה שהמראה יעמת אותי עם תודעתי ועמדתי הפוליטית.

הוא לא טעה. למרות מקרי הטבח הנוראים, ניתן היה לטעון בהמולה הווכחנית שקמה באותם ימים שמדיניות ישראל והכיבוש על כל היבטיו הלא אנושיים, הם שדחקו נערים פלסטינים להפעיל חגורות נפץ על גופם ולעלות בסערה השמיימה, כשהם מבקשים לקחת איתם כמה שיותר יהודים.

ככל שהתרבו הפיגועים – השתרשה תרבות הצפייה האפאטית בהם בבית, האגרופים נקפצו בחרון קדוש מול הטלוויזיה וההכרה ש־10 הרוגים בבוקר הם 20 הרוגים אחרי־הצוהריים – כך איבד הוויכוח הפוליטי־מוסרי את אחיזתו, נדחק בגבו אל הקיר, ותאוות הנקם ניגרה מאתנו.

אילוסטרציה: אנשי זק"א בזירת הפיגוע באוטובוס מספר 6 של אגד בירושלים, 18 במאי 2003 (צילום: פלאש90)

גם אם היו בינינו מי שהבינו את עילת הייאוש לפגיעה בנו, היה ברור גם להם שחייבים לעצור אותו. אפשר היה לשטוף את הדם מהמדרכה אבל אי־אפשר היה לשטוף אותו מהנשמה. הוא העכיר את חיינו וגנב את התקווה.

צרת רבים אינה חצי נחמה או נקמה. העובדה שבעת האחרונה הפך העולם המערבי ליעד להתקפות טרור מתוחכמות ומשוכללות המוציאות את דיבתם של שירותי הביון שהחלו מאמינים לספרים שנכתבו ולסרטים שהופקו עליהם, אינה גורמת לי להרגיש שהופקעה מידי ישראל זכותה ההיסטורית העומדת לה כחלוצת ז'אנר לוח מטרה על גבה של אומה בשל פרשנות שגויה וגורפת הניתנת לקיומה.

גם האויב השתנה. אינני מתגעגע לערפאת, עלי חסן סלאמה, אבו איאד וג'ורג' חבש, אבל חלק מהללו לא ויתרו באופן טוטלי על צלם אנוש ועם חלקם בחרנו לדבר וגם הגענו להבנות, בעיקר אחרי שלא הצלחנו להרוג את כולם

קל לנו יותר לצפות בגויים רוצחים גויים. מנהיגים ישראלים הבחינו בתופעה לפניי והשתמשו בה כניסיון להסחת דעת. הימים ימי גוג ומגוג, ארמגדון ואפוקליפסה, ומה שקורה באירופה ובאמריקה קורה בהיקף קטן יותר אך לא פחות רצחני בישראל. לא הייתי פוצח בהורה על הגגות משום שהעולם המערבי שותף כעת לחוויית הקוממיות שלנו.

ביום שני שעבר ציינה אמריקה את יום הולדתה ה־240 וישראל הצטרפה באזכור מוגזם לציון 40 שנה לאנטבה. ב־1976 חייתי באמריקה ואני זוכר איזה מתנת יום הולדת יפה הייתה אנטבה לאמריקאים. השורה התחתונה היא שאין יותר אנטבות. יש כתריאליבקה ומלחמות גחון לא נחרצות ונחוצות ומשטים מתורכיה לעזה, שסופם תשלום פיצויים שמנים במקום מחשבת תחילה.

חזרתם של החטופים ששוחררו במבצע אנטבה, 4 ביולי 1976 (צילום: משה מילנר/לע"מ)

גם האויב השתנה. אינני מתגעגע לערפאת, עלי חסן סלאמה, אבו איאד וג'ורג' חבש, אבל חלק מהללו לא ויתרו באופן טוטלי על צלם אנוש ועם חלקם בחרנו לדבר וגם הגענו להבנות, בעיקר אחרי שלא הצלחנו להרוג את כולם. לעומת דאעש ואל־קאעידה, היה "ספטמבר השחור" ארגון קטן עם מטרה נקודתית ולא ביקש להקים כליפות בשמיים.

מסע החיסולים של בכיריו על־ידי המוסד בעקבות טבח הספורטאים במינכן, חיסל את האפקטיביות של הארגון ומחק אותו. היו שם פלסטינים אינטלקטואלים שלא כולם נהרגו בצדק ולאידיאולוגיה של הסרת הכיבוש הייתה אחיזה במציאות ואהדה בחוגים רחבים בעולם.

מה שיש לנו כעת הם מעשי טבח המוניים מעשה ידי ניאנדרטלים אותנטיים ומתנדבים מרחבי העולם בשם הרעיון שעל השאלה "מה אתם רוצים?" הם עונים כמו החייזרים ב"יום השלישי": "שתמותו"

מה שיש לנו כעת הם מעשי טבח המוניים מעשה ידי ניאנדרטלים אותנטיים ומתנדבים מרחבי העולם בשם הרעיון שעל השאלה "מה אתם רוצים?" הם עונים כמו החייזרים ב"יום השלישי": "שתמותו".

***

אלמלא הגיעה ישראל לפיוס עם תורכיה ערב הטבח בשדה התעופה באיסטנבול, ספק אם היה נתניהו מתקשר לארדואן וההתקפה הייתה מתקבלת בישראל בערך כמו ההתקפה בבנגלדש: רחוק מהעין, רחוק מהלב. וזה טרם שאני יודע כיצד עבר באמריקה סוף השבוע של הארבעה ביולי, שבו הגיעה המתיחות של סוכנויות הביון והביטחון לידי פקיעה.

עובד בשדה התעופה הבילאומי אטאטורק באיסטנבול מתאבל על עמיתיו, 30 ביוני 2016 (צילום: OZAN KOSE / AFP)

הטבח בדאקה – שחיטת בני הערובה באמצעות מאשטות – הסתיים כאשר המשטרה ויחידות העלית שלה פרצו לאתרים הנצורים מאוחר מדי, מצוידות בתוכניות פעולה פרימיטיביות וסתמיות מדי והרגו יותר משהצילו. אין זה מוגזם ומוקדם לקבוע שהעולם ניצב חסר אונים מול ההסתערות החזיתית של מעטים שטופי שנאה על הבטן הרכה והחשופה של אירופה.

ההתמקדות הלא חדשה בהתקפות על טרמינלים של שדות תעופה בעולם, אופנה הנוסעת לתחילת שנות ה־70' וקודם להן, מתחברת לירידה במניות חוויית הטיסה מכל כיוון אפשרי.

הקמתו של מערך האבטחה של שב"כ בצפון אמריקה הייתה אפקטיבית. בעולם האווירייה המלא מטרות רכות, הפכה ההתנפלות על ישראל לסוג של סיכון מבצעי שלא הייתה חובה לקחת נוכח הברווזים השמנים האחרים

התורים לבידוק הביטחוני באמריקה הנתונים בידי סוכנות הקרויה TSA והמאוישת בעיקר בידי כוח אדם מתחתית החבית האנושית, הפכו לסיוט שגורם לי להעדיף לנהוג ליעדים ברדיוס מסוים כמו ניו יורק (שמונה שעות) ואף מעבר לה.

טיסתי האחרונה להוואנה דרך קנקון הייתה רולטה קובנית מובהקת; מטוסים נטולי תחזוקה; טייסים שכיבו את בדל הסיגריה בעקב נעלם מתחת למטוס בעת התדלוק; צוות אוויר מבוהל; תנאים של רכבת הודית מתחילת המאה; המראות ונחיתות מסמרות שיער ובידוק ביטחוני שבו אתה יכול לעלות למטוס עם בזוקה ולהגיד שזה מייבש שיער.

נוסעים בנמל התעופה בן גוריון, 18 בינואר 2021 (צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90)

טרם שהפכו טרמינלים לבתי מטבחיים, בימים בהם עשינו את צעדינו הראשונים בחו"ל, הייתה בלוד מרפסת לנפנף ממנה שלום לנוסעים ולשבים. אני זוכר את ניחוח החוויה הראשונית. את התחושה שטרמינל הוא שטח מפורז בין מדינות המציע את האורגזמה הצרכנית המכונה דיוטי פרי. את פיק הברכיים שתקף אותנו נוכח שורות של נעלי טימברלנד מדיפות ריח עור משכר, מוצרי אלקטרוניקה, אלכוהול וסיגרים מוזלים וההתנפלות עליהם.

הבידוק המיומן והצונן שתחילתו הצצה למכונית בשער חיצוני ועד "האם ארזת לבד?"  והתחושה ששב"כ הקים מערך בידוק מיומן שהסתמך גם על מודיעין שנסע עד הכפר ממנו הגיעו הנוסעים הפלסטיניים.

כל אלה לוו בתגובות בטן בלתי נשלטות למראה הצעירים השחרחרים והמשופמים עם התרמילים מעוררי החשד – שלא דובר בו חלילה כי היינו מהשמאל – שעוררו אצלנו

הקמתו של מערך האבטחה של שב"כ בצפון אמריקה הייתה אפקטיבית. בעולם האווירייה המלא מטרות רכות, הפכה ההתנפלות על ישראל לסוג של סיכון מבצעי שלא הייתה חובה לקחת נוכח הברווזים השמנים האחרים וחסרי האונים שריצדו בצלב המטרה.

טרמינל היה מושג שחלחל לתרבות, בספרים ובסרטים. מארבעת סרטי "נמל תעופה", דרך "מת לחיות 2", "טרמינל" של ספילברג – בו מתגורר טום הנקס, שמדינתו המזרח־אירופאית נמחקה, בטרמינל מכיוון שאין לו דרכון.

טוס הנקס, מתוך הסרט "טרמינל" (צילום: מתוך העמוד הרשמי של הסרט "טרמינל", צילום מסך)

מתיאור ההתקפה על דלפק אל על בספר Beach Music מאת פט קונרוי ("סנטיני הגדול") שמת השנה, ושוב דרך ספילברג ב"מינכן" וב"תפוס אותי אם תוכל" עם דקפריו, ועד קרבות הירי בין אל פאצ'ינו ורוברט דה נירו ב"היט" וסטיב מקווין ב"בוליט" ומותו של היימן רות' בטרמינל ב"הסנדק 2".

כמה יותר משמעותי היום שירו של מאיר אריאל: "חתיכות כמו טרמינל רבות יש מסוגה / עומדת שם קשתית שני רימונים עגיל גדול שיער קצר / כמו איזה מטען חשוד ליד דוכן סוויסאייר / קצין הביטחון תוקע בה מבט חודר".

להרוג אותנו בטרמינלים שהם סמל הקוסמופוליטיות והעדות לעובדה שהעולם הפך קטן, הוא מצב בלתי קביל. לא בא בחשבון

כאנשים צעירים היה המעבר דרך ביקורת הדרכונים בדרך החוצה הצעד הראשון של בריחה מהמכורה המעיקה ו"יש!" הצלחנו. מן הסתם נעלה למטוס טרם שיבטלו לנו את אישור היציאה מהארץ שהושג מיחידת המילואים במאמץ רב כי הוכרזה כוננות; והטרמינלים הריחניים והייחודיים.

כל אלה לוו בתגובות בטן בלתי נשלטות למראה הצעירים השחרחרים והמשופמים עם התרמילים מעוררי החשד – שלא דובר בו חלילה כי היינו מהשמאל – שעוררו אצלנו, אבל זה לא אומר שבדרך, כאשר מי מהם הלך לשירותים, לא נלחצה לנו הכרעה. עד כדי כך היה המגע הקרוב נדיר ולא מוכר. והזעקות: "של מי התרמיל הזה?! שלי מי התרמיל הזה בבקשה לפני שמפוצצים אותו!"

קרובי משפחה של קורבנות פיגוע ההתאבדות בשדה התעופה הבינלאומי באיסטנבול בטקס לציון יום השנה לפיגוע, 28 ביוני 2017 (צילום: OZAN KOSE / AFP)

להרוג אותנו בטרמינלים שהם סמל הקוסמופוליטיות והעדות לעובדה שהעולם הפך קטן, הוא מצב בלתי קביל. לא בא בחשבון.

***

אני אדם סביר ושקול ומזמן ירדתי מבריקדות פוליטיות מיותרות. מירכתי סבירותי אני תוהה בזעם מדוע טרם נפלה ההחלטה המתבקשת שאין בלתה, להשמיד את הישויות הרצחניות המסתערות על הטרמינלים והערים שהיו פעם סמל לחופש ולאהבה.

כאשר יסופר הסיפור המלא של אורלנדו, פלורידה, יתברר חלקם של כוחות הביטחון בטבח במועדון הלילה. כמו מדוע לקח להם שלוש שעות לפרוץ למועדון ולעצור את הירי?

גם אם יש לישויות הללו, שבעתות פנאי עורפות ראשי עיתונאים ואחרים, רציונל המתדלק את שנאתם ופועלם, זה לא באמת מעניין אותי. לא ברור לי השיח האינטלקטואלי הרגוע, חלקו בבית הלבן, בדבר הצורך לבער את הרשע הזה מהעולם. ממש לא ברור.

אני לא יודע מהפצצות שמיכה ופצצות שק שינה ולא התרשמתי כלל מהדילמה המוסרית המצוצה מהאצבע העומדת בבסיסו של הסרט Eye In The Sky, שבו ננצרת התקפת מל"ט משום שילדה אחת מוכרת לחם קרוב מדי למטרה. לא קניתי את זה, במיוחד אחרי שבשבוע שעבר חשפה אמריקה את מספר הנפגעים החפים מפשע של התקפותיה מהאוויר.

שדה התעופה הבינלאומי אטאטורק באיסטנבול יום אחרי פיגוע ההתאבדות, 29 ביוני 2016 (צילום: OZAN KOSE / AFP)

ההתקפה בטרמינל באיסטנבול סיפקה חומר מצולם מהסוג שסרטי פעולה מנסים לחקות שלא בהצלחה. המחבל שחיכה ליד המעלית עד שהשוטר באזרחית הגיע מטר ממנו לפני ששלף אקדח וירה בו פעמיים או שלוש בקור רוח שבו דורכים על מקק.

או השוטר שירה במחבל שנפל פצוע ונורה שוב והתפתל על רצפת הטרמינל כמו חתול דרוס בכביש אך לא מת, כשהוא מנסה בתנועות פראיות להפעיל את חגורת הנפץ. או תוצאות הפיצוץ השלישי שנרשם בהבהק כתום שאחריו קמה אישה וניסתה ללכת לפני שהבינה שרגליה מרוססות במסמרים או מה שזה היה, ועדיין עזרה לגרור פצועה אחריה.

היה ויכוח על מספר הנפגעים והנזק לציוד, אבל לא היה יכול היה להיות ויכוח בשאלה שגם אם יגויס ד"ר סטריינג'לאב בצו 8, אי־אפשר יהיה לעצור את דעאש ללא מגפיים על האדמה

התורכים שהיו צ'ילבות שלנו עד לפני שבוע, נתנו לעולם שיעור בשפה עליונה קשוחה, בהתנהלות תחת אש והמטוסים חזרו להמריא מהשדה חמש שעות אחרי הפיגוע. כאשר יסופר הסיפור המלא של אורלנדו, פלורידה, יתברר חלקם של כוחות הביטחון בטבח במועדון הלילה. כמו מדוע לקח להם שלוש שעות לפרוץ למועדון ולעצור את הירי?

כאשר התרבו ההתקפות בסוף שבוע שעבר והתחושה באמריקה הייתה שאין די אצבעות לתקוע בסכרים הקורסים והחל תשלום המקדמות על כסת"ח, שחרר הפנטגון קטעי וידיאו של מצלמות מטוסי הפצצה ומל"טים מתנפלים על שיירות של דעאש בעיראק וכותשים אותן בטילי הלפייר מדויקים.

שרידי מלון מוסול בעיראק אחרי מתקפת דאעש בשנת 2017 (צילום: Zaid AL-OBEIDI / AFP)

היה ויכוח על מספר הנפגעים והנזק לציוד, אבל לא היה יכול היה להיות ויכוח בשאלה שגם אם יגויס ד"ר סטריינג'לאב בצו 8, אי־אפשר יהיה לעצור את דעאש ללא מגפיים על האדמה.

מן הסתם חושד הקורא שאני מקבל קישוי משימוש במילים מגפיים על האדמה, אבל זה לא כך. בחצי השנה שנותרה לו בבית הלבן, מתקשה ברק אובמה להחליט האם לצאת מהנשיאות עם אקדחים שלופים ויורקים עופרת או לנסות לדון את הנושא עד מוות ולהסתפק בהפצצות מהאוויר.

אבל אם העולם המערבי שהשנאה כלפיו היא נתון לא יעשה את העבודה עתה ויעצור את הדם, יגדל תהליך הגיוס של צעירים רדיקלים שאם לא היו נהרגים בפיצוצי התאבדות היו מתים בקרב כנופיות או ממנות יתר של סמים

אבל יש רשע שאי־אפשר להרוג אנונימית מהאוויר. יש לרדת לרמה שלו, להיכן שהוא מאפסן את כלובי הברזל, המאשטות והסרבלים הכתומים, ולירות בו מטווח קצר וגם לבדוק לו דופק, לברר שאין לו.

אינני צמא דם או קילר בארון, אבל כל ילד יודע שאת המלחמה הזאת – שנאסרה עלינו ושאותה צריך לנצח ויפה שעה אחת קודם ולפני 9/11 ב' – אי־אפשר יהיה להכריע מהאוויר. אם יבצר מקלינטון לכהן כנשיאה וההוא שכבר המליץ להשתמש בנשק גרעיני באירופה (היכן בדיוק) ייבחר, טוב יעשו המנהיגים הנוכחיים וישליכו את כל מה שיש להם על דעאש, כעת ולא בינואר.

עשן מיתמר בעקבות פיצוץ של מכונית תופת של דאעש באזור העיר טל עפר, סוריה, 25 בנובמבר 2016 (צילום: AHMAD AL-RUBAYE / AFP)

לא הייתי מגלה אנינות רבה מדי בבחירת המטרות או בודק שאין לידן דוכן למכירת פיתות. עוד חודשיים יכול להיות מניין ההתקפות וההרוגים עלינו כזה שהפקודות שייצאו מחמ"לים תת־קרקעיים יהיו מופקרות, לא מחושבות וגורפות; במקום לצאת עתה להתקפה שיטתית שתמחק את דעאש מהלקסיקון לביטחון ישראל ואחרים.

המראות שראיתי בשבוע שעבר, שהיו הדהוד בלבד של הגיהינום שרתח באתרי המוות, אינן משהו שניתן לחיות איתו לאורך זמן. אני מניח שאילו היה מקום שהייתי חייב להגיע אליו בטיסה, הייתי טס וגם יושב בטרמינל, ומשנן את המנטרה "לי זה לא יקרה".

קם לנו אויב המקבל את הפקודות המבצעיות שלו ישירות מהשגחה עליונה בטלפון לווייני. אלה לא יחדלו מרצונם. חובה לעצור אותם

אבל אם העולם המערבי שהשנאה כלפיו היא נתון לא יעשה את העבודה עתה ויעצור את הדם, יגדל תהליך הגיוס של צעירים רדיקלים שאם לא היו נהרגים בפיצוצי התאבדות היו מתים בקרב כנופיות או ממנות יתר של סמים או בכל אחד ממסלולי המיתה העומדים לרשותם – ויחלחל חזרה למדינות מוצאם.

היו רגעים בהיסטוריה שהחובה להשמיד את הרוע ניצחה את ההומניות והרצון להיצמד לפרמטרים אנושיים, אבל לא הייתה ברירה. אינני אוהב לעסוק בהשוואות משום שהן לוקות תמיד בחסר, אבל פחות מהסתערות רבתי זה לא יגמר. קם לנו אויב המקבל את הפקודות המבצעיות שלו ישירות מהשגחה עליונה בטלפון לווייני. אלה לא יחדלו מרצונם. חובה לעצור אותם.

פורסם לראשונה ב"מעריב", 2016.