הפדרציה הרוסית היא תוצר של קריסת האימפריה הסובייטית, בדיוק כמו שברית המועצות הייתה תוצר של קריסת האימפריה הרוסית. כשבוחנים את ההיסטוריה הארוכה של האימפריות השונות, כלל לא מפתיע שרוסיה של היום החלה בפרויקט של אימפריאליזציה מחודשת – ניסיון להקים את האימפריה הקדומה. אין זה מפתיע באותה מידה גם לגלות שהניסיון הזה נועד לכישלון.
רוב האימפריות נראות יציבות למראית אך דועכות עם הזמן עד שכל שנותר הוא המרכז האימפריאלי. האימפריות הביזנטית והעות'מאנית הן דוגמאות מושלמות לדינמיקה הזאת: שתיהן איבדו עוד ועוד שטחים, עד שכל שנותר מהראשונה היה קונסטנטינופול הגדולה ומהשנייה – השטח שהפך לטורקיה.
אף אחת ממדינות השארית האלה לא ניסתה לבצע אימפריאליזציה מחודשת. הדבר נכון גם לאימפריות הקולוניאליות האירופאיות מעבר לים: הבריטים נסוגו פחות או יותר מרצונם מרוב השטחים שהחזיקו בלי להשתמש ביותר מדי כוח אש, בשעה שההולנדים, הצרפתים, הפורטוגלים והספרדים עשו מאמצים רבים להיאחז במושבות שלהם, אבל איבדו אותן לתנועות השחרור.
כולן נמנעו מניסיונות לאימפריאליזציה מחודשת. רוסיה שייכת לקטגוריה אחרת, הפכפכה יותר, של דעיכה אימפריאלית. בשיא כוחן, כמה אימפריות התפרקו באופן פתאומי וכולל, בדרך כלל בעקבות אירוע אסוני שניתק את הקשרים הרשמיים בין הליבה לפריפריה.
האימפריה הרוסית, גרמניה הווילהלמינית וברית המועצות – לכולן גורל משותף. עד לרגע הקריסה הפתאומית, הקשרים המבניים והמוסדיים בין הליבה לפריפריה עדיין היו נמרצים. חשוב מכך, האידיאולוגיה האימפריאלית נותרה חיה ושלמה גם לאחר הקריסה – והובילה לניסיונות מצד אליטות המרכז האימפריאלי ליצור מחדש את האימפריות הקודמות או חלקים מהן.
לפיכך, הבולשביקים, שמעולם לא הסתירו את רצונם (ואת האמונה בזכותם) לכבוש מחדש את כל שטחי האימפריה הרוסית – שאפילו ולדימיר לנין דחה כלאומנות אימפריאלית רוסית – יצרו מחדש את האימפריה בצורת ברית המועצות, והשתלטו באכזריות על יותר מעשר מדינות שזה עתה זכו בעצמאותן לאחר שניצלו את הכאוס כהזדמנות להימלט מאחיזתה הקולוניאלית של רוסיה.
הבולשביקים היו חזקים יותר צבאית וכלכלית מרוב שכניהם, והיה בידם להחיות את האימפריה הרוסית. הנאצים נלחמו מול יריבים רבים מדי ונכשלו. המסלול של רוסיה הפוסט־סובייטית דומה לזה של גרמניה
הנאצים, מנגד, כשלו בניסיונותיהם לזכות מחדש באדמותיה האבודות של גרמניה ולבנות רייך גדול עוד יותר. באופן כללי, הצלחה או כישלון של אימפריאליזציה מחודשת תלויים במאזן הכוחות בין הליבה, הפריפריה ומדינות מעורבות כלשהן.
הבולשביקים היו חזקים יותר צבאית וכלכלית מרוב שכניהם, והיה בידם להחיות את האימפריה הרוסית. הנאצים נלחמו מול יריבים רבים מדי ונכשלו. כאן, המסלול של רוסיה הפוסט־סובייטית דומה מאוד לזה של גרמניה שבין המלחמות.
הקריסה הגרמנית ב־1918 והקריסה הסובייטית ב־1991 גררו אחריהן כאוס כלכלי, דה־לגיטימציה של שלטון דמוקרטי חדש ואת ההתגייסות של הכוחות הרדיקלים, שבתורם הצמיחו מנהיג חזק שהחיה את האידיאולוגיה האימפריאלית, הבטיח לשחזר את האימפריה והחל לספח פיסות אדמה משטחי האימפריה הקודמת, לפני שפתח במלחמה בקנה מידה מלא.
אפשר להזכיר שתי אימפריות נוספות לצורך המחשה, אף שהן מתאימות רק באופן חלקי לדפוס של קריסה פתאומית – והניסיון לחידוש.
ברגע שפולין השיבה לעצמה את עצמאותה אחרי מלחמת העולם הראשונה, המדינה החדשה החלה לפעול לכיבוש כמה משטחי ליטא, בלארוס ואוקראינה – השטחים האימפריאליים לשעבר
אף שלפולנים לא הייתה מדינה אוטונומית אחרי החלוקה השלישית והאחרונה ב־1795, האידיאולוגיה האימפריאלית של האיחוד הפולני־ליטאי פרחה, והניעה את האליטות הפולניות הישנות לנסות ולהקים מחדש את האיחוד באמצעות כמה מרידות כושלות בראשית המאה ה־19.
ברגע שפולין השיבה לעצמה את עצמאותה אחרי מלחמת העולם הראשונה, המדינה החדשה החלה לפעול לכיבוש כמה משטחי ליטא, בלארוס ואוקראינה – השטחים האימפריאליים לשעבר. הפולנים, שזכו לתמיכת מדינות ההסכמה – ובייחוד צרפת – נחלו הצלחה. רק התבוסה הקשה לגרמניה הנאצית ולברית המועצות שמה קץ לחלומות האימפריאליים של פולין.
אוסטרו־הונגריה נקרעה לגזרים בתבוסה קשה, אבל לא ביצעה ניסיונות לאימפריאליזציה מחודשת כמו במקרים האחרים בקטגוריה הזאת. האימפריה דעכה באופן בלתי הפיך במשך חצי מאה.
ההונגרים – ומאוחר יותר הצ'כים והפולנים, בסיוע התנועות הלאומיות של לאומים מרדניים אחרים – הצליחו לגרום לווינה להעביר להם סמכויות בהצלחה יתרה, כך שמקבלי ההחלטות האוסטרו־הונגרים אפילו דנו בהפיכת האימפריה לפדרציה של מדינות אוטונומיות למחצה.
התבוסה במלחמת העולם הראשונה קטעה את קשריה של וינה עם הפריפריה שלה, שחלקים גדולים ממנה פעלו מייד להשגת עצמאות. אוסטריה לא עשתה שום ניסיון לאימפריאליזציה מחודשת
התבוסה במלחמת העולם הראשונה קטעה את קשריה של וינה עם הפריפריה שלה, שחלקים גדולים ממנה פעלו מייד להשגת עצמאות. אוסטריה לא עשתה שום ניסיון לאימפריאליזציה מחודשת, שכן לא היו לה אידיאולוגיה אימפריאלית אלימה, צבא עוצמתי וכלכלה חזקה.
גם הממשלה שלה הייתה שרויה באי־סדר. בדומה לכך, לאליטות ההונגריות לא היו שום תוכניות אימפריאליות, ושאיפותיהן הסתכמו בהחזרת השטחים ההונגריים שנמסרו על־ידי בעלות הברית המערביות לצ'כוסלובקיה, רומניה וממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים החדשה.
הקריירה של רוסיה כאימפריה – בצורת האימפריה הרוסית, ברית המועצות והפדרציה הרוסית – החלה במאה ה־14 עם ההתפשטות הבלתי פוסקת של הדוכסות הגדולה של מוסקבה, שהגיעה לשיאה הטוטליטרי במאה ה־20 עם הכנעת מרכז ומזרח אירופה – והחלה לדעוך במהירות בסביבות 1990, כשמדינות הלוויין המזרח־אירופאיות השתחררו והרפובליקות הסובייטיות הלא רוסיות השיגו עצמאות.
אפילו בצורתה המצומצמת, הפדרציה הרוסית – תחילה דמוקרטית לכאורה, אחר כך סמכותנית וכיום פשיסטית – היא יורשת של אימפריה פנימית עצומה, שעשרות עמים לא רוסיים שאדמותיהם נכבשו ויושבו עדיין כלואים בתחומה.
באופן לא מפתיע באותה מידה, אימפריה שהצליחה לשרוד עד שלב ההתמדה בדרך כלל מתקיימת במשך כמה מאות. נפילה מהירה של אימפריה לרוב מתרחשת לאחר שמייסדיה נהנו מהצלחה צבאית מהירה – ואז מתו
חוקר מדע המדינה ריין טאגפרה שרטט בצורה גרפית את הרווחים וההפסדים הטריטוריאליים של אימפריות העבר. באופן לא מפתיע, הגרפים דומים לפרבולות: אימפריות עולות, מתמידות לזמן מה – ואז נופלות.
באופן לא מפתיע באותה מידה, אימפריה שהצליחה לשרוד עד שלב ההתמדה בדרך כלל מתקיימת במשך כמה מאות. נפילה מהירה של אימפריה לרוב מתרחשת לאחר שמייסדיה נהנו מהצלחה צבאית מהירה – ואז מתו, מה שמכניס את האימפריה הצעירה למשבר.
הממלכה הנרחבת, הבלתי מגובשת של אלכסנדר הגדול, למשל, היא דוגמה קלאסית לדינמיקה הזאת. חלק מהפרבולות רחבות, חלקן צרות, אבל המסלול שלהן אף פעם לא חלק – גם לא בשלב "ההתמדה היציבה" לכאורה.
תחת זאת, הוא דומה לתנועה של שוק המניות: עליות וירידות בלתי פוסקות, שלאורך זמן אכן מייצגות מגמות עלייה או ירידה. לפעמים אימפריות חדלות להתקיים באופן זמני ואז קמות שוב לתחייה, כמו המקרה של ביזנטיון אחרי מסע הצלב הרביעי ב־1204.
האימפריה הרוסית קרסה לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, אך הוקמה לתחייה במהירות על־ידי הבולשביקים. ברית המועצות, בתורה, התפרקה ב־1991 וטרם הוחייתה – אך לא בשל היעדר ניסיונות כאלה
נדרשו לקיסרים הביזנטיים כמה עשורים כדי להשיג שוב שליטה על מה שנותר משטחיהם. האימפריה הרוסית קרסה לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, אך הוקמה לתחייה במהירות על־ידי הבולשביקים. ברית המועצות, בתורה, התפרקה ב־1991 וטרם הוחייתה – אך לא בשל היעדר ניסיונות כאלה.
הצבא הרוסי כבש חלקים ממולדובה, מגאורגיה וכמובן מאוקראינה. בלארוס, בינתיים, נשאבה בהדרגה אל תוך רוסיה עד למצב שבו היא עדיין קיימת להלכה אבל משוללת ריבונות במידה רבה לאחר שהצטמצמה לכדי הכלאה בין מדינה צמיתה לקולוניה.
השאלה הניצבת בפני הרוסים, שכניהם והעולם היא האם ממלכתו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין תצליח להחזיק, ואולי להרחיב, את השטחים שכבשה, או שמא שרידיה של האימפריה הרוסית־סובייטית ימשיכו במגמת הירידה עד שהפדרציה הרוסית עצמה תיסדק? הגורמים השונים שהביאו לעלייה ולירידה של אימפריות אחרות יסייעו לענות על השאלה הזאת.
תנאים הכרחיים לאימפריאליזציה מחודשת הם צבא עוצמתי, כלכלה חזקה וממשלה יעילה. תנאים מאפשרים הם קשרים מוסדיים קיימים בין ליבת האימפריה לפריפריה שלה, אדישות או נכונות מצד מעצמות חיצוניות לקבל את ההתפשטות האימפריאלית – ושלטון סמכותני בליבה.
ללא ממשלה יעילה לא ניתן לתחזק את המאמץ המתמשך הדרוש להתפשטות. התפשטות יתר ותבוסה – ואולי אף החלפת המשטר או קריסת המדינה – הופכות במקרה הזה לתרחיש סביר
הדחיפה האחרונה לפעולה היא אידיאולוגיה אימפריאלית שמזינה את התשוקה לאימפריה. אבל חשבו מה קורה לאימפריה ששואפת להיוולד מחדש אם שלושת התנאים ההכרחיים הללו אינם מתקיימים – גם בנוכחותם של תנאים מאפשרים ואידיאולוגיה אימפריאלית.
אם ניסיונות ההתפשטות מבוצעים ללא צבא חזק מספיק וכלכלה שיכולה לקיים אותה, התוצאה תהיה מאמץ כבד מדי וכישלון. ללא ממשלה יעילה לא ניתן לתחזק את המאמץ המתמשך הדרוש להתפשטות. התפשטות יתר ותבוסה – ואולי אף החלפת המשטר או קריסת המדינה – הופכות במקרה הזה לתרחיש סביר.
כמה דוגמאות היסטוריות יכולות להדגים את הכישלון הבלתי נמנע של הניסיון הרוסי לאימפריאליזציה מחודשת. רומא המערבית לא עמדה בשלושת התנאים, דעכה ולבסוף קרסה לנוכח ירידה ביעילות הצבאית, היעדר יכולת כלכלית לייצר עודף בר קיימא תחת תקיפות ברבריות בלתי פוסקות וחוסר יעילות שלטוני הולך וגובר.
החצי המזרחי של האימפריה היה רחוק מהנתיבים העיקריים של הפלישה הברברית, אבל היו סיבות נוספות לכך שהוא שרד במשך עוד 1,000 שנים. לבד מהכיבוש המחודש של שטחים משמעותיים במאה השישית בידי הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס – שטחים שאבדו שוב לאחר מותו – האימפריה המזרחית נמנעה מניסיונות לחזור לגבולותיה הישנים.
ביזנטיון הלכה והתפוררה בעקבות מאבקי כוח פנימיים וחסרה את האידיאולוגיה האימפריאלית התוקפנית – היא העדיפה לראות את עצמה כנושאת הדגל של הנצרות האורתודוקסית
מאמץ כזה היה מצריך מלחמה ביריבים חזקים יותר צבאית, כגון הערבים, הטורקים הסלג'וקים, הבולגרים וממלכת רוס. חשוב לא פחות, ביזנטיון הלכה והתפוררה בעקבות מאבקי כוח פנימיים וחסרה את האידיאולוגיה האימפריאלית התוקפנית – היא העדיפה לראות את עצמה כנושאת הדגל של הנצרות האורתודוקסית.
לפיכך ביזנטיון ניהלה את השטחים שנותרו לה ולרוב נמנעה מניסיונות לממש שאיפות גדולות מכפי יכולתה. כפועל יוצא מכך, דעיכתה נמשכה מאות רבות. טורקיה הפוסט־עות'מאנית נמנעה מניסיונות לאימפריאליזציה מחודשת מפני שהאידיאולוגיה שלה התחלפה מנאמנות לאימפריה לנאמנות למדינת הלאום.
כמאל אטאטורק גירש את האוכלוסייה היוונית מאסיה הקטנה, אבל נמנע מהרחבת גבולותיה של טורקיה כדי שזו תכלול את יוון – והתמקד בהעברת הטורקים מהאימפריה לשעבר אל המדינה החדשה. המדינה החדשה גם הייתה מוקפת במעצמות חזקות.
המעצמות האירופאיות הקולוניאליות מעבר לים חלקו אידיאולוגיה אימפריאלית כאשר התפשטו, אבל נטשו אותה כאשר נאלצו להתמודד עם חולשתן הצבאית והכלכלית שנגרמו בשל שתי מלחמות עולם, מאבקים לשחרור לאומי וגינויים גוברים מצד הקהילה הבינלאומית.
כמו גרמניה הנאצית, גם הפדרציה הרוסית תיכשל במאמצי האימפריאליציה המחודשת שלה. הצבא שלה בינוני במובהק, כלכלתה גדולה בערך כמו זו של איטליה או טקסס, והממשל שלה נעשה יותר ויותר בלתי יעיל
לא כולן ויתרו על האימפריות שלהן ללא מאבק, אבל גם לא עשו שום ניסיון להחיות אותן. גרמניה שאחרי מלחמת העולם הראשונה שמרה על אידיאולוגיית הוֵולטמאכט ("כוח עולמי") האימפריאלית התוקפנית שהניעה את מדיניות ההתפשטות של הקיסר וילהלם השני.
למרות הקריסה הכלכלית אחרי המלחמה, הכלכלה השתקמה במהרה אחרי עליית הנאצים לשלטון ב־1933. אדולף היטלר שיקם גם את הצבא וכונן ממשלה חזקה. בהינתן התנאים והאידיאולוגיה ההכרחיים, גרמניה הנאצית פתחה באופן לא מפתיע במסע לאימפריאליזציה מחודשת.
היא הייתה יכולה להצליח אם היטלר היה מגביל את שאיפותיו לשטחים הרחבים של אירופה שכבר שלט בהם עד 1941. אולם, לאחר הפלישה לברית המועצות והכרזת המלחמה על ארצות הברית, הוא יצר מאזן כוחות שהפך את התבוסה לבלתי נמנעת.
כמו גרמניה הנאצית, גם הפדרציה הרוסית תיכשל במאמצי האימפריאליציה המחודשת שלה. הצבא שלה בינוני במובהק, כלכלתה גדולה בערך כמו זו של איטליה או טקסס, והממשל שלה נעשה יותר ויותר בלתי יעיל ובלתי יציב בשעה שהאליטות מתחילות לחתור לתפיסת השלטון לקראת התקופה שאחרי עידן פוטין, שמתקרבת להבנתן במהירות.
מה צריך לעשות המערב? היות שנחרץ גורלו של פרויקט האימפריאליזציה המחודשת של הפדרציה הרוסית, כל מה שניתן לעשות באופן מציאותי הוא להאריך או לזרז את התהליך – אך לא לעצור אותו
העתיד המיידי עלול להיות גרוע אף יותר, בפרט אם השלטון ימשיך להיות מונע מגחמותיו של אוטוקרט יחיד ולעכב חדשנות טכנולוגית וצמיחה כלכלית. למעשה, השאיפות האימפריאליות של רוסיה מתות – גם אם הקרמלין חושב אחרת. והאיש שניצח על כיליונן הוא פוטין.
האם הדברים יכלו להתגלגל אחרת עבור רוסיה? האם רוסיה הייתה יכולה להתנגד לפיתוי האימפריאליזציה המחודשת? בהינתן החיוּת של האידיאולוגיה האימפריאלית והחוזק של קשריה המוסדיים והכלכליים עם רפובליקות ברית המועצות לשעבר – ולפחות עד לאחרונה עם מדינות הגוש המזרחי לשעבר – התשובה ככל הנראה שלילית.
מה צריך לעשות המערב? היות שנחרץ גורלו של פרויקט האימפריאליזציה המחודשת של הפדרציה הרוסית, כל מה שניתן לעשות באופן מציאותי הוא להאריך או לזרז את התהליך – אך לא לעצור אותו. הארכתו פירושה הארכת הסבל שנגרם ללא־רוסים שמהווים מטרות לסיפוח מחדש ולרוסים שהוטל עליהם להשית סבל על המטרות הללו.
כל דבר שיזרז את סופו הבלתי נמנע של פרויקט האימפריאליזציה הזה יפחית את ממדי המוות וההרס. היות שההיסטוריה של האימפריות מביאה אותנו לצפות למותו של האימפריאליזם הרוסי, ראוי שהמערב ילך בעקבות הפילוסוף קרל מרקס ויפעל "להחיש את צירי הלידה של ההיסטוריה".
למזלו של המערב, ארה"ב ובעלות בריתה צריכות לעשות רק מעט יותר ממה שהן כבר עושות: לסייע לאוקראינה לשחרר את שטחיה מהכיבוש הרוסי באמצעות אספקת נשק
למזלו של המערב, שתשומת לבו נתונה כעת למשבר במזרח התיכון, ארצות הברית ובעלות בריתה צריכות לעשות רק מעט יותר ממה שהן כבר עושות: לסייע לאוקראינה לשחרר את שטחיה מהכיבוש הרוסי באמצעות אספקת הנשק הדרוש לה – ויפה שעה אחת קודם.
אם המערב ימשיך לעכב את המשלוחים הצבאיים – או אפילו לצמצם אותם – הדבר רק יאריך את התהליך הבלתי נמנע ויגביר את הסבל. כך או כך, פרויקט האימפריאליזציה המחודשת של רוסיה נידון לכישלון.
מאחר שפוטין השקיע את כל המשאבים וההון הפוליטי שלו במלחמה נגד אוקראינה, לעצור אותו שם פירושו לעצור אותו ואת פרויקט האימפריאליזציה שלו בכל מקום. גם אם תבוסה תגרום לחלק מהאליטה הרוסית ומהאוכלוסייה הכללית לשקול מחדש את שאלת האימפריה, למרבה הצער אין סיבה להאמין שהאידיאולוגיה האימפריאלית של רוסיה תגיע במהרה אל קיצה.
רק דעיכה ארוכה תביא לתוצאה הזאת. רוסיה תהפוך למדינת לאום פחות או יותר נורמלית, לא אימפריאלית, רק אם תמשיך לאבד את השטחים שכבשה, ולא רק באוקראינה.
מאחר שפוטין השקיע את כל המשאבים וההון הפוליטי שלו במלחמה נגד אוקראינה, לעצור אותו שם פירושו לעצור אותו ואת פרויקט האימפריאליזציה שלו בכל מקום
תחזית שנראית אפשרית בהחלט אם רוסיה תפסיד באוקראינה: משטרו של פוטין יקרוס, וגאורגיה, מולדובה, בלארוס – ואפילו כמה מהעמים הלא רוסיים בפדרציה הרוסית – ייחלצו מהכאוס שייווצר באמצעות השתלטות מחדש על השטחים הכבושים שלהן – או יינתקו את הקשרים עם מוסקבה בדרך אחרת.
אם לא תובס, רוסיה חלשה צבאית וכלכלית תחת ממשל מקולקל תישאר משועבדת לאידיאולוגיה ותחזור על ניסיונות האימפריאליזציה שלה, שיובילו כמעט בוודאות לאותן תוצאות: כישלון, מוות וסבל.
!["הפנים של המלחמה, יצירתו של האמן האוקראיני דאשה מרשנקו, אשר בנה את פניו של ולדימיר פוטין מלמעלה מ-5000 תרמילי כדור (צילום: AP Photo/Efrem Lukatsky)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2020/03/AP_291878581434-1.jpg ""הפנים של המלחמה, יצירתו של האמן האוקראיני דאשה מרשנקו, אשר בנה את פניו של ולדימיר פוטין מלמעלה מ-5000 תרמילי כדור (צילום: AP Photo/Efrem Lukatsky)")
אלכסנדר ג'יי מוטיל הוא פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת ראטגרס, ניוארק.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם