ליאורה האריס (צילום: דפנה טלמון)
דפנה טלמון
ליאורה האריס
עקורים

"אני לא מרגישה עכשיו בטוחה בשום מקום. אני מרגישה כלואה. בלילות, אני ישנה עם ג'ינס וחולצה כדי שאם חלילה מישהו ייכנס, לפחות אהיה לבושה"

ליאורה האריס, בת 41 מתלמי יוסף. אם יחידנית לשתי בנות (10, 9). עובדת בכלבו לחקלאי במושב. פונתה למושב פארן ● זה המונולוג שלה

נולדתי בתלמי יוסף ב-1982. ההורים שלי, שעלו לארץ מדרום אפריקה ב-1979, הם ממפוני סיני. הם פונו ב-1981 מתלמי יוסף, שהיה אז קרוב לימית. אבא ואמא מספרים שהיו נוסעים לחופשות קמפינג בראס-בורקה ואבא עשה רישיון נהיגה על טוסטוס ברפיח, שם גם היו עורכים קניות.

עם הפינוי, עברו חלק מהתושבים לגור בנתיב העשרה ובמקומות אחרים. לא כולם המשיכו לתלמי יוסף החדש.

ביום שישי, ערב שמחת תורה, ניקול אחותי שגרה בבאר שבע באה אלינו עם בעלה וילדיה. גם סאשה, חברה קרובה שלי, הגיעה עם שני ילדיה מרחובות. אחותי נשארת בדרך כלל לישון כאן, אבל הפעם החליטה לחזור.

אחרי הארוחה סאשה ואני הלכנו למסיבה ליד נחל הבשור. היו שלוש מסיבות באותו ערב: מסיבת נובה ברעים, מסיבה ליד נירים, והמסיבה הזאת ליד נחל הבשור, שארגנה חברה שלי שהזמינה חברים כבר מיום חמישי לקמפינג על גדות הנחל.

לא רצינו להפיל ארבעה ילדים על ההורים שלי, אז חזרנו הביתה באחת בלילה. גם הילדים הקימו אוהל בדשא אבל בלילה שבין שישי לשבת, נכנסו לישון בתוך הבית.

יום שבת, שבעה באוקטובר

בסביבות שש וחצי הבת שלי עתליה, בת 10, העירה אותי ואמרה, אמא קומי יש מלא בומים. לא שמעתי אותם. לא היה צבע אדום. בדרך כלל אני לא מתעוררת מהבומים, אלא אם הם חזקים במיוחד או אם יש נפילה קרובה. התעוררתי והבנתי שזה לא משהו "רגיל".

מושב תלמי יוסף בנגב המערבי

אני גרה בתלמי יוסף מגיל אפס, מכירה את כל הרעשים. יודעת להבחין אם מדובר בשיגור שלנו, שיגור שלהם, יירוט, ירי מסוקים, ירי מנשק חם. מכיוון שאין לי ממ"ד בבית כי אני גרה בקרוואן בשטח של ההורים שלי, הלכנו לממ"ד שלהם.

הספקנו להתארגן ולהביא כמה בובות ושמיכות ועוד מזרן וחשבנו שנסגור את הדלת ונוכל להמשיך לישון. יש בממ"ד מקרר מיני עם מים ונשנושים ומהבחינה הזאת היינו בסדר. לקחנו טלפונים ומטענים ונכנסנו לממ"ד. היינו שמונה אנשים ושלושה כלבים.

ואז הגיעה הודעה בקבוצת הווטסאפ "ביטחון תלמי יוסף" שיש חדירת מחבלים וצריך להיכנס לממ"ד. אני לא זוכרת אם כתבו גם לנעול אבל בעקרון אנחנו לא נועלים כי אם יש צורך בחילוץ – זה מקשה עליו. ובכל זאת לפני כמה שנים הוספנו בריח, אחרי חדירת מחבל לשדה אברהם. אבא שלי התקין בריח כזה לעוד אנשים במושב וברגע שכתבו שיש חדירה – נעלנו.

ואז הגיעה הודעה בקבוצת הווטסאפ "ביטחון תלמי יוסף" שיש חדירת מחבלים וצריך להיכנס לממ"ד. אני לא זוכרת אם כתבו גם לנעול אבל בעקרון אנחנו לא נועלים כי אם יש צורך בחילוץ – זה מקשה עליו

ואז היה צבע אדום. לא היינו מודעים בכלל לגודל הסיטואציה שבה אנחנו נמצאים. באיזשהו שלב נפל החשמל וכולנו היינו עם סוללות חלשות אז החלטנו לנסות לישון. שעה אחר כך, כשהחשמל חזר – נפל האינטרנט. אמרנו שכשיחזור החשמל נדליק טלוויזיה ונתעדכן. שמענו יריות וטילים וירי של מסוקים, שזה משהו חריג. הכמות הייתה היסטרית.

פחדת?
מאוד. עד היום אני פוחדת.

ממה את פוחדת?
תשמעי, לפני כמה ימים היה מעלינו יירוט. אנחנו נמצאים באמצע שום מקום ליד הגבול עם ירדן ואני פוחדת שייפול עלי טיל או שחלילה יקרה משהו בגבול. לא משנה לאן תלכי במדינה הזאת, תמצאי את עצמך ליד איזה גבול. אני פוחדת שיקרה משהו לבנות שלי.

מחבלי מחאס ליד קיבוץ ניר עוז ב-7 באוקטובר 2023 (צילום: AP Photo/Hassan Eslaiah)
מחבלי מחאס ליד קיבוץ ניר עוז ב-7 באוקטובר 2023 (צילום: AP Photo/Hassan Eslaiah)

בכל אופן, באותה שבת, בשלב מסוים כולם היו רעבים. סאשה ואני החלטנו לצאת להכין משהו לאכול וההורים שלי אמרו שייקחו אחד אחד לשירותים. על הדרך נכנסתי לחדר של ההורים שלי והדלקתי טלוויזיה וראיתי: מאתיים הרוגים.

הבנתי שקורה משהו ממש רע – ואני עם פוסט טראומה מאובחנת מכל הסבבים הקודמים. כל רעש מקפיץ אותי, כל טריקת דלת, כל מטוס שעובר מעליי. הכול מושך את תשומת הלב שלי. סבלתי מהתקפי חרדה קשים והחלטתי ללכת לעשות אבחון ולקבל טיפול.

הרבה זמן סירבתי לטיפול פסיכולוגי. חששתי שאתפרק ולא אצליח לתפקד ואני המבוגרת האחראית. אבל כשהתקפי החרדה החמירו ולוו בנדודי שינה, ממילא היה לי קשה לתפקד, אז התחלתי טיפול.

הרבה זמן סירבתי לטיפול פסיכולוגי. חששתי שאתפרק ולא אצליח לתפקד ואני המבוגרת האחראית. אבל כשהתקפי החרדה החמירו ולוו בנדודי שינה, ממילא היה לי קשה לתפקד, אז התחלתי טיפול

מה הרגשת באותן שעות מתמשכות?
הייתי בפחד קיומי, אבל תפקדתי. ביקשתי מסאשה שתצפה בחדשות והלכתי להכין אוכל. על הדרך נעלתי את כל הדלתות, סגרתי תריסים וכיביתי אורות. הבאנו את האוכל לממ"ד וביקשתי מאמא שלי שתלך לראות חדשות כי לא רציתי לדבר ליד הילדות.

ואז התחילו להגיע עוד ידיעות. מספר הקורבנות עלה בהתמדה. הכנסתי את כולם לממ"ד ואמרתי, תקשיבו זה רציני ואנחנו יוצאים מפה רק לדברים דחופים. נדמה לי שסאשה וההורים שלי חשבו שאני היסטרית, שאולי זה חלק מהפוסט טראומה וייתכן שבאמת היה לה חלק.

נזכרתי שסיפרתי פעם לפסיכולוגית שלי שיש לי חלומות שנכנסים אליי מחבלים הביתה. דיברנו על הסבירות שמשהו כזה יקרה. הרי יש לנו גבול עם גדר חכמה וכיפת ברזל והצבא קופץ על כל שקית שנוגעת בגדר. ידענו ששומרים עלינו, אבל מסתבר שהפחדים שלי היו מוצדקים.

חייל צה"ל בקיבוץ ניר עוז אחרי מתקפת חמאס בשמיני עצרת, 30 באוקטובר 2023 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)
חייל צה"ל בקיבוץ ניר עוז אחרי מתקפת חמאס בשמיני עצרת, 30 באוקטובר 2023 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

אל תלמי יוסף לא חדרו מחבלים. חברי כיתת הכוננות זיהו אפשרות לחדירה קרובה אבל היו פזורים ומוכנים עם שני רובי M16 וארבעה כלי נשק אישיים. שמענו הרבה ירי קרוב מנשק חם. אני לא זוכרת מה אמרתי לבנות.

מפעם לפעם הגיעו הודעות מקבוצת הביטחון: הודעה על 1,400 פצועים, הודעה על איסוף מידע על מי שהיו במסיבה ברעים. ניסיון למצוא מנותקי קשר. ביום ראשון בבוקר עדיין היינו בממ"ד ובשעה 10:17 התקבלה הודעה: יש מחבלים ביתד. ב-10:40 עוד הודעה: חברים, כרגע אין יציאות מהמושב עד להודעה חדשה.

הפינוי

בשום מלחמה לא התפניתי, אבל במלחמה הקודמת זה השפיע לא טוב על הבנות שלי. החלטתי שבפעם הבאה, אתפנה. ביום ראשון נשלחה הודעה על פינוי מאורגן בליווי צבאי. פחדתי לצאת ופחדתי להישאר והתקשרתי למישהו שאני סומכת עליו ושאלתי, מה אתה אומר? והוא אמר, קחי את הילדות וצאי.

ההורים שלי לא הסכימו להתפנות למרות שהתחננתי אליהם בדמעות שאי אפשר להישאר במצב כזה. מצד אחד הרגשתי שאני משאירה אותם למות מאחור ומצד שני, הרגשתי שאני חייבת לעוף משם.

ההורים שלי לא הסכימו להתפנות למרות שהתחננתי אליהם בדמעות שאי אפשר להישאר במצב כזה. מצד אחד הרגשתי שאני משאירה אותם למות מאחור ומצד שני, הרגשתי שאני חייבת לעוף משם

מה לקחת במזוודה?

חולצה אחת, זוג אחד של מכנסיים. בגדי קיץ לבנות, אבל לא מספיק. לא היה זמן להתארגן, לא חשבתי על מה אני אורזת. לקחתי את סכין המטבח הכי טובה שלי, כך שאם יהיה מחבל, אוכל להתגונן איכשהו. לקחתי את התרופות לפיברומיאלגיה שאובחנה אצלי ובתוך זה פחדתי שיגיע התקף אחרי שהייתי בתקופה טובה וחזרתי לעבוד ודברים התחילו להסתדר.

הייתה תקופה עם הפיברו שהייתי מרותקת למיטה בלי יכולת לזוז. לקח זמן עד שהבינו מה יש לי. אני משתדלת לא לעשות נסיעות ארוכות מחשש להתקף שיקשה עלי להחזיק את עצמי מספיק ערנית.

ליאורה האריס עם הכלבים בדירתה הזמנית במושב פארן, נובמבר 2023 (צילום: דפנה טלמון)
ליאורה האריס עם הכלבים בדירתה הזמנית במושב פארן, נובמבר 2023 (צילום: דפנה טלמון)

התחנה הראשונה הייתה לאחותי בבאר שבע. ישנו שם לילה אחד. עדכנתי אותה ואת אחי שאבא ואמא לא הסכימו להתפנות ואחותי כעסה עליהם ואח שלי, שהוא האדם הכי רגוע בעולם, התקשר וצרח עליהם לצאת. ביום שני הם הגיעו והביאו איתם את הכלבים שלי.

חיפשתי מקום שבו אוכל להיות עם הכלבים ונסעתי לחוות בודדים ליד מצפה רמון. אם זו לא הייתה חופשה מאולצת, בטח הייתי נהנית. קיבלו אותנו כל כך יפה שאין לי מילים לתאר.

חיפשתי מקום שבו אוכל להיות עם הכלבים ונסעתי לחוות בודדים ליד מצפה רמון. אם זו לא הייתה חופשה מאולצת, בטח הייתי נהנית. קיבלו אותנו כל כך יפה שאין לי מילים לתאר

בבית נשארו שני חתולים וחמישים תרנגולות. השכנים שנשארו לעבוד בחקלאות ובכיתת הכוננות מטפלים בהם. אחרי שבוע בחווה נרשמתי לבית מלון באילת שהסכים להכניס כלבים וברגע האחרון ביטלתי. המחשבה להיות בעיר גרמה לי ללחץ בחזה.

שתי החברות הכי טובות של הבנות שלי נמצאות בפארן והן היו צמאות לחברה. קיבלתי טלפון של אשת קשר בפארן ששלחה לי טלפונים של אנשים שפותחים את יחידות הדיור שלהם.

איך נראה היומיום?

אנחנו גרות בבית קטן מידות. יותר קטן מדירת חדר. אין סלון והמטבח בתוך החדר. מיד כשהגענו, החברה הכי טובה של אנבל, בת התשע, חיכתה לנו ולקחה את הבנות לסיור במושב.

בהתחלה חשבנו לגור ביחידה הזאת יחד עם ההורים שלי כי לא מצאנו להם מקום אחר, אבל אז מישהי מהמושב אמרה שאי אפשר לגור בצפיפות כזאת ומצאה להם מקום אצל זוג שהבן שלהם גויס בצו 8 ויש לו יחידת דיור נפרדת.

מבט אווירי על מושב פארן בערבה (צילום: CC by SA Matanba/Wikipedia)
מבט אווירי על מושב פארן בערבה (צילום: CC by SA Matanba/Wikipedia)

אנחנו לא עושים כלום ועושים הרבה. אני מכבסת אצל השכנים ממול שהשמישו חאן שהיה מושבת כמה שנים ומשמש עכשיו חיילי מילואים. הקימו שם חדר כביסה שמשמש גם מפונים. כשהגעתי לחדרון, היו בו טוסטר אובן, כיריים ומקרר פצפון. פינת האוכל שלנו היא שולחן קטן בחוץ.

תחושת התלישות מאוד מוחשית. תלשו אותנו מהבית אחרי רצח המוני. בשונה מהקיבוצים, חברי המושבים פזורים בכל מיני מקומות וכל אחד בסרט שלו. אני מרגישה תלושה מכל בחינה. מצד שני, יש אנשים נהדרים שמתנדבים פה ודואגים לנו לכל דבר. יש לי קצת עזרה ממשרד הרווחה כי אני חד-הורית ללא "מזונות".

למה את הכי מתגעגעת?
לבית שלי. לפינה שלי בסלון שבה אני מבלה את רוב זמני עם היצירות שאני יוצרת – החל מתכשיטים, פלסטלינה, ציור ופיסול. שבועיים אחרי שפרצה המלחמה, נסענו לתלמי יוסף לקחת עוד חומרים ליצירה, לפנות את הפחים ולרוקן את המקרר כי הוא היה מלא בשר שהתקלקל בגלל הפסקות החשמל והיה ריח מזעזע.

מה זה בשבילך בית?
שאלה מורכבת. אני רוצה לחזור לנוף הילדות שלי, לבית שבו גדלתי ובו גידלתי עד עכשיו את בנותיי. אני רוצה לחזור לגינה היפה שלי, לעצי הפרי שטיפחתי כל השנים, לתרנגולות ולחתולים שלי שנשארו מאחור, לשכנים ולחברים, להכול! כל אלה מרכיבים את הבית.

אני רוצה לחזור לנוף הילדות שלי, לבית שבו גדלתי ובו גידלתי עד עכשיו את בנותיי. אני רוצה לחזור לגינה היפה שלי, לעצי הפרי שטיפחתי כל השנים, לתרנגולות ולחתולים שלי שנשארו מאחור, לשכנים ולחברים, להכול!

מצד שני, בית אמור להיות מקום שבו את מרגישה בטוחה ואני לא משוכנעת שאי פעם אוכל להרגיש בטוחה בבית שלי. אני לא מרגישה עכשיו בטוחה בשום מקום. אני מרגישה כלואה. בלילות, אני ישנה עם ג'ינס וחולצה ולא בפיג'מה כדי שאם חלילה מישהו ייכנס, לפחות אהיה לבושה.

באחד מימי השישי, אמא שלי הכינה את הארוחה שהיא מבשלת בכל יום שישי. עוף בלימון. הכי פשוט וכל כך טעים. ופתאום, לרגע, הרגשתי בית.

גידולי תותים בתלמי יוסף (צילום: ד"ר אבישי טייכר, פיקיוויקי)
גידולי תותים בתלמי יוסף (צילום: ד"ר אבישי טייכר, פיקיוויקי)

בית הספר בעין יהב

לפני כמה שבועות נפתח במושב עין יהב מרחב למידה למפוני אשכול. בהתחלה פחדתי לשלוח לשם את הבנות, כי פחדתי כשהן לא צמודות אליי. אבל הבנתי שלטובתן, אני חייבת לבסס להן שגרה. למרות שבית הספר שהקימו פה מהמם, מכיל ועוטף, אני עדיין בחרדות כשהן לא לידי.

בכיתה של אנבל יש תשעה ילדים ובכיתה של עתליה עשרים ילדים. כולם מהמועצה האזורית אשכול, גם המחנכות. הם מתחילים ללמוד בתשע בבוקר, שזה נהדר. בבוקר יש שיעור אחד של לימודי ליבה ושאר היום, כך הבנות מספרות, מועבר בכיף. מי שצריך שיעורים פרטניים – מקבל אותם.

בקרוב ייכנסו שיעורים פרטניים גם לפן הנפשי בעזרת ציור ובעלי חיים, והדבר הכי נהדר הוא שאחת לשבוע יש להם יום יער. זה היום האהוב עליהן – והלוואי שככה בית הספר היה נראה תמיד. יש הסעות הלוך וחזור, והלימודים מסתיימים בשעה 13:00.

בקיצור, זה בית ספר חלומי עם צוות נהדר, כיתות קטנות ותגבור של מורה חיילת בכל כיתה. לומדים מה שבאמת חשוב, ובשאר היום לומדים בצורה מהנה. ככה צריכה להראות ילדות.

העתיד

תלמי יוסף זה גן העדן שלי ואני רוצה לחזור לשם. פעם ידעתי ששומרים עליי, היום אני יודעת שלא. כרגע אין שום ידיעה לגבי העתיד. אני מתנהלת על טייס אוטומטי, עושה מה שצריך, התפקוד מאתגר. אין בהירות לגבי כלום, כי מצד אחד לא נחזור עד שנדע שזה בטוח ומצד שני איך נרגיש בטוחים?

עברנו שבר גדול. בגדו באמון שלנו, בעם שלנו. כל 120 חברי הכנסת צריכים לתת את הדין. כולם שותפים בוועדות השונות, כולם מעורבים ולכן – כולם צריכים להתפטר.

עברנו שבר גדול. בגדו באמון שלנו, בעם שלנו. כל 120 חברי הכנסת צריכים לתת את הדין. כולם שותפים בוועדות השונות, כולם מעורבים ולכן – כולם צריכים להתפטר

ליאורה האריס (צילום: דפנה טלמון)
ליאורה האריס (צילום: דפנה טלמון)

אני חושבת מה היה קורה אילו אותו אירוע היה מתרחש ביום ראשון בבוקר. כולנו היינו עכשיו בלי ילדים, כי בית הספר שלנו נמצא בטווח ארבעה קילומטרים מהגבול.

איך אני יכולה להחזיר את הילדות שלי ללמוד שם? איך בכלל אפשר לחזור כשנראה שחצי מהילדים לא יחזרו וגם חלק המורים והמטפלים? לילדות שלי יש חברים מהכיתה שאיבדו בני משפחה, בני משפחה נעדרים, בת כיתה שלי (שהייתה שוטרת במסיבה ברעים) נרצחה.

הבנות שלי ראו אותי בוכה ושאלו למה אני בוכה ואמרתי להן שקרה משהו לחברה שלי והן שאלו, אמא, היא פצועה או נהרגה?

אנחנו לא יודעים איך נחזור לחיות בתלמי יוסף וזה שובר את הלב ומצד שני, גם אם אקבל משק במקום אחר – הוא לא יהיה הבית שלי. נראה לי שתחושת התלישות תלווה אותי עד שאחזור, אם בכלל.

אנחנו לא יודעים איך נחזור לחיות בתלמי יוסף וזה שובר את הלב ומצד שני, גם אם אקבל משק במקום אחר – הוא לא יהיה הבית שלי. נראה לי שתחושת התלישות תלווה אותי עד שאחזור, אם בכלל

כמות התמיכה שאנחנו מקבלים מתושבי פארן לא תאמן. בעלת הדירה שלי קיבלה אותי בלי לדעת אם היא תקבל על זה פיצוי. כל דבר שאני מוציאה מהפה יש פה מישהו שמוכן לעזור. הקהילה בפארן קיבלה אותנו בזרועות פתוחות וידיים מושטות. כל כך טוב שלאנשים אכפת ככה, וכל כך רע לך שקשה להכיל את כל הטוב. ואיפה הממשלה?

עוד 1,988 מילים
סגירה