מרב רחף (צילום: דפנה טלמון)
דפנה טלמון
מרב רחף
עקורים

"שיקרו לנו, בגדו בנו, עבדו עלינו, רימו אותנו, הפקירו אותנו. אחרי 7 באוקטובר, למי נאמין? שחטו אותנו, ואף אחד לא עשה כלום"

מרב רחף. בת 52, מקיבוץ מפלסים. נשואה לאבי, אם לארבעה. עובדת בחברה החקלאית "מושבי הנגב". פונתה למלון בהרצליה ● זה המונולוג שלה

יום שבת, שבעה באוקטובר

ביום שבת בשש וחצי בבוקר, ענבל, הבת שלי (16), יצאה לאימון אופניים מכפר עזה עם קבוצת הטריאתלון שלה. כמה דקות אחר כך, היה צבע אדום והתחילו בומים חזקים. הם הסתתרו במיגונית מול קיבוץ סעד.

ברבע לשבע רועי, הבן שלי (23, משרת בקבע ביחידה מובחרת), משך את הבגדים מהמייבש, לקח את הנשק ויצא עם שלושה חברים מהקיבוץ להילחם. שמענו יריות. בשלב מסוים הזעיקו אותם לאחד הבתים ואמרו שיש מחבל. רועי נכנס לשם והצליח לאזוק אותו. הוא היה מפוקס ופעל בקור רוח.

גיל, הבן שלי (21, חייל בסדיר), הלך למקום שאליו פינו את הפצועים. אבי, בעלי, ונועם השכן שלנו, שניהם מכיתת הכוננות, ראו דרך החלון מחבלים שהגיעו לקצה הרחוב שלנו ויצאו חמושים. עשרת חברי כיתת הכוננות ועוד חמישה קצינים שגרים בקיבוץ ויצאו הביתה לחג, הצליחו לעצור את המחבלים. כמעט ארבע שעות הם נלחמו, עד שהגיעו חיילים.

עשרת חברי כיתת הכוננות ועוד חמישה קצינים שגרים בקיבוץ ויצאו הביתה לחג, הצליחו לעצור את המחבלים. כמעט ארבע שעות הם נלחמו, עד שהגיעו חיילים

כמה חודשים קודם, התקבלה הוראה מהצבא להפקיד את כלי הנשק של כיתות הכוננות בנשקיות אבל הרבש"צ שלנו לא הסכים. בדיעבד, ההחלטה שלו הצילה את מפלסים. בכפר עזה, למשל, היה מארב ליד הנשקייה ומי שהגיע לקחת נשק – נורה.

ישבתי בממ"ד עם נטע, הבת שלי (14), במשך שעות – עד שהצטרפה אלינו המשפחה שגרה מאחורינו, שהבית שלהם חטף פגיעה ישירה.

הפינוי

בשבת בערב הודיעו לנו שאפשר לצאת, אבל לא יצאנו. ענבל הייתה אצל אחותי בקיבוץ סעד ורק ביום ראשון בשבע בבוקר נסענו להביא אותה. הדרך ממפלסים לסעד נראתה כמו באב-אל-וואד. בצידי הדרך מוטלים מתים. הגעתי עם בטן הפוכה, בכפר עזה עדיין הייתה לחימה.

בדרך חזרה עברנו אצל הוריי בתקומה, בעיקר כדי להגיד לאבא שלי שהוא חייב להתפנות. המבט שהיה על הפנים שלו הוא אחד המראות הכואבים שראיתי. בבית, התאחדנו כולנו. רועי הגיע רק בארבע לפנות בוקר. נשמנו רגע. שמרנו על קור רוח וכל אחד ארז לעצמו תיק. הבנים ארזו לקראת החזרה לצבא, והבנות ארזו לעצמן טרולי.

לא ידענו לאן לנסוע. גיל, שמשרת ברמת הגולן, אמר שלא כדאי שניסע צפונה אז נסענו לחברה שלי בעין יהב. יומיים אחר כך, חברי מפלסים התחילו להתכנס בשני מלונות בנתניה.

לא ידענו לאן לנסוע. גיל, שמשרת ברמת הגולן, אמר שלא כדאי שניסע צפונה אז נסענו לחברה שלי בעין יהב. יומיים אחר כך, חברי מפלסים התחילו להתכנס בשני מלונות בנתניה

עברנו דרך ים המלח, לשם התפנתה המשפחה שלי מסעד ובהמשך ביקשנו מאבי, שנשאר בחמ"ל של מפלסים, לבוא להגיד לנו שלום בבית קמה ולהביא מהבית כמה דברים ששכחנו. חמישה ימים היינו בנתניה וביום ראשון, שבוע אחרי שבת השחורה, עברנו למלון בהרצליה.

לענבל יש גשר בשיניים ושכחנו לקחת את הגומיות מהבית אז עברנו במרפאה בנתניה. ראינו שחנויות מתחילות להיפתח, אז נכנסנו לכמה חנויות ועשינו "השלמות". במלון לא מכבסים בתדירות של בית, אז צריך שיהיו תחתונים וחזיות בכמות גדולה מהרגיל.

חייל בשדות התבואה ליד קיבוץ מפלסים (צילום: YOAV LEMMER / AFP)
חייל בשדות התבואה ליד קיבוץ מפלסים (צילום: YOAV LEMMER / AFP)

כשיצאנו לכיוון הרצליה – האוטו נתקע. היינו אני והבנות עם כל המטלטלים ואני חייבת לומר שיש אנשים נהדרים. שליח של וולט עצר לידנו והצליח להתניע את האוטו, רכב של מפלסים יצא לכיווננו ודאגו שמכונאי יבוא לקחת את האוטו, אבל מבחינתי זה כבר היה אחד יותר מדי.

סימנים בזמן

בהתחלה נתתי בשבועות סימנים. השבוע הראשון היה בסימן הישרדות אישית ומשפחתית. ללקק את הפצעים הפתוחים, לראות שכולם בסדר. השבוע השני היה בסימן הלוויות ושִׁבְעוֹת. קברנו את מתינו בכמויות, עברנו מהלוויה לשבעה לעוד הלוויה.

בהתחלה נתתי בשבועות סימנים. השבוע הראשון היה בסימן הישרדות אישית ומשפחתית. ללקק את הפצעים הפתוחים, לראות שכולם בסדר. השבוע השני היה בסימן הלוויות ושִׁבְעוֹת. קברנו את מתינו בכמויות

גם את הבנות לקחתי להלוויות של חברים ומורים ולביקורי פצועים. לנטע יש חבר כיתה מנחל עוז שנשאר יחיד אחרי שכל בני משפחתו נרצחו.

השבוע השלישי היה בסימן תחילת השגרה של הפליטות. כינסו את כל הקיבוץ והסבירו שמתחילים להפעיל מערכות חינוך כלשהן. מבחינתי זו הייתה עוד נקודת שבר. ההבנה שאנחנו כאן ואי אפשר לחזור.

השבוע הרביעי היה בסימן שלושים ואזכרות ואז תחילת שחרור החטופים. אחר כך הסימנים נספגו.

שדה ליד גדר המערכת בקיבוץ מפלסים (צילום: מרכז להב"ה נתיבות, הילה שי, מתוך אתר פיקיויקי)
שדה ליד גדר המערכת בקיבוץ מפלסים (צילום: מרכז להב"ה נתיבות, הילה שי, מתוך אתר פיקיויקי)

חיים במלון

אנחנו באים מבית פרטי בקיבוץ ועכשיו כולנו בחדר אחד וזה מאתגר, בעיקר את הפרטיות. לפעמים אני מרגישה כמו בניסוי של "האח הגדול". 500 אנשים, כולם עם לחצים ואבל, עצבות ואובדן וכורח להמשיך. המצב חרבנה. נכון, נשארנו בחיים והבית שלנו לא נהרס ועם ישראל מחבק אותנו, אבל הפינוי והנסיבות קשים.

אני מאופקת. מנסה להדחיק כדי לתפקד. המשפחה שלי אף פעם לא הייתה מהמתפנים. אפילו ב"צוק איתן", כשאבי היה במילואים, היינו יוצאים רק בסופי שבוע וחוזרים.

אני מאופקת. מנסה להדחיק כדי לתפקד. המשפחה שלי אף פעם לא הייתה מהמתפנים. אפילו ב"צוק איתן", כשאבי היה במילואים, היינו יוצאים רק בסופי שבוע וחוזרים

פעם אחת יצאנו מהבית ביום חמישי ותכננו לחזור ביום ראשון. הילדים היו קטנים. ואז היה הלילה של פעילות גולני בשג'אעיה – אחד האסונות הגדולים של "צוק איתן" – והתחילו טלפונים, אל תחזרי.

נסעתי אז עם הילדים לקריות לגן חיות והלכנו לראות סרט ומשם לאכול פיצה ועמדתי מול המוכר ולא הצלחתי להגיד לו מה אני רוצה. אמרתי לילדים, תשמעו, אני יודעת שאמרו שיש רעשים נוראיים אבל אני רוצה שנאסוף את הדברים וניסע הביתה.

מאז לא עזבנו את מפלסים. אני מעדיפה את רעש הירי מאשר להיות פה, במלון. אני מעדיפה לשמוע את זה מהבית. אני מעדיפה הכול מהבית. לא להיות בבית כל כך הרבה זמן, זו חוויה מטלטלת. אני יודעת שעכשיו זה שונה. אני יודעת שלא בטוח עכשיו להיות עכשיו במפלסים.

מיגונית בכניסה לקיבוץ מפלסים (צילום: קיבוץ מפלסים)
מיגונית בכניסה לקיבוץ מפלסים (צילום: קיבוץ מפלסים)

אבל גם בעבר לא היה בטוח
אם היו "רק" קולות של ירי, הייתי נשארת. במקרה הגרוע הייתי יוצאת לכמה ימים, אבל בטח לא לכל כך הרבה זמן. אחת הבעיות הגדולות היא שאף אחד לא יודע מתי זה ייגמר, וזה שבר.

אני מרגישה ששיקרו לנו, בגדו בנו, עבדו עלינו, רימו אותנו, הפקירו אותנו. אחרי "צוק איתן" באו כל האלופים להסביר לנו על המנהרות והגדר, והאמנו. אחרי שבעה באוקטובר, למי נאמין?

אני לא מבינה איך הממשלה הזאת עוד לא עפה. אני בזה לראש הממשלה ולחברי הכנסת. בזה לחבורת האפסים שעסוקים בג'ובים ומסדרים לעצמם מנעמים ועם ישראל לא באמת מעניין אותם. הכול מושחת וכל האמצעים כשרים.

אני לא מבינה איך הממשלה הזאת עוד לא עפה. אני בזה לראש הממשלה ולחברי הכנסת. בזה לחבורת האפסים שעסוקים בג'ובים ומסדרים לעצמם מנעמים ועם ישראל לא באמת מעניין אותם. הכול מושחת

הכי קל יהיה להפיל הכול על הצבא וגם שם, מישהו היה צריך לעמוד על הרגליים האחוריות, להגיד: עד כאן. היה פה כשל מערכתי והחיילים הפשוטים לא אשמים.

איך את רואה את מה שקרה?
אגיד את זה חד וחלק: יהודה ושומרון אינם שטחי מדינת ישראל. כל זמן שהם לא מסופחים, הם שטחים כבושים וישראל שם היא שלטון צבאי ולא אזרחי. עוטף עזה שייך לשטחי מדינת ישראל.

שלט הקורא להדיח את בנימין נתניהו בהפגנה ליד מעון ראש הממשלה בירושלים, 4 בנובמבר 2023 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)
שלט הקורא להדיח את בנימין נתניהו בהפגנה ליד מעון ראש הממשלה בירושלים, 4 בנובמבר 2023 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

לא ייתכן שתהיה הקבלה כלשהי בין מי שגר במדינת ישראל, לבין מי שגר בשטחים שישראל שולטת עליהם. לא ייתכן שמדינת ישראל לא תשמור כמו שצריך על האזרחים שחיים בשטחה. שחטו אותנו, ואף אחד לא עשה כלום. אבל המון כוחות היו בחג ביהודה ושומרון.

לא ייתכן שתהיה הקבלה בין מי שגר במדינת ישראל, לבין מי שגר בשטחים שישראל שולטת עליהם. לא ייתכן שמדינת ישראל לא תשמור כמו שצריך על האזרחים שחיים בשטחה

עבודה

אני עובדת בחברה החקלאית "מושבי הנגב" עם מערכות מידע גאוגרפיות. ממחשבת את ההיסטוריה וההווה של החלקות החקלאיות ומודדת אותן. אני מסתובבת הרבה בשטח (לפני שבעה באוקטובר, התחלתי בתהליך לקבלת רישיון לנשק כי חששו שאני מסתובבת לבד בשדות). יש לנו מטעי אבוקדו, והרבה עובדים גויסו בצו 8.

הקמתי עמדת עבודה בחדר במלון. הזמנתי מהעבודה מסך גדול וכיסא משרדי וכל מה שאני יכולה לעשות בעבודה המשרדית, אני עושה מפה. פעם בשבוע אני מגיעה לשטח, לפעמים פעמיים. את הנסיעות האלה התחלתי לעשות בשלב מוקדם יחסית וזה עוזר לי לשמור על נורמליות, סדר יום, שפיות.

בהתחלה חשבתי לעבוד בחלל עבודה משותף, אבל הבנתי שזה לא מתאים – לפחות לא בשלבים הראשונים, כשלא ידענו איך יתחיל היום ואיך יסתיים. אני מרגישה שאני צריכה להיות קרובה פיזית לבנות כי אבי נשאר עם כיתת הכוננות במפלסים.

ילדי הקיבוץ השתלבו בבתי ספר באזור. נטע לומדת בחטיבת הביניים בהרצליה, מרחק הליכה מהמלון. ענבל, תלמידת י"א, לומדת בתיכון בן צבי בגבעתיים. מקבלים אותם מאוד יפה וזה עדיין לא פשוט.

חברי קיבוץ מפלסים משחקים על הדשא של מלון דן אכדיה בהרצליה, נובמבר 2023 (צילום: קיבוץ מפלסים)
חברי קיבוץ מפלסים משחקים על הדשא של מלון דן אכדיה בהרצליה, נובמבר 2023 (צילום: קיבוץ מפלסים)

בבית הספר בשער הנגב, הן נפגשו כל יום עם ילדי יישובים אחרים במועצה שלנו וכאן זה רק החברים מהיישוב, והרבה חברות רחוקות מהן.

ביום שבו הודיעו שמתחילים לשלב את הילדים בבתי הספר היה לי קשה מאוד. זה היה סימן לכך שאנחנו לא חוזרים. שהסיפור הזה הולך להיות ארוך.

איך הבנות מרגישות?
אני לא רוצה שיישמע שאני מקטרת, אבל יש שני עניינים עיקריים שעלו. לאחת מהן יש בעיה עם ריח הכביסה במלון. היא לא מסוגלת להריח אותו. היא רוצה רק את ריח הכביסה של הבית. בהתחלה נעזרתי בחברה שלא עברה למלון ושכרה דירה בכפר שמריהו. אחר כך התחלתי לקחת כביסה גם כשאני נוסעת למפלסים.

אני לא רוצה שיישמע שאני מקטרת, אבל יש שני עניינים עיקריים שעלו. לאחת מהן יש בעיה עם ריח הכביסה במלון. היא לא מסוגלת להריח אותו. היא רוצה רק את ריח הכביסה של הבית

העניין השני הוא שהן לא מוכנות להיכנס לחדר האוכל במלון. האוכל מגעיל אותן. הן לא מסוגלות לראות את הכמויות.

האוכל עכשיו לא דומה למה שהיה בהתחלה, הרמה קצת ירדה כי אי אפשר להחזיק מתח גבוה לאורך זמן בכמויות כאלה. אז יש יותר מדי טעמים והכמויות מבלבלות לפעמים. בסופו של דבר, זה שוב חסרונו של הבית.

קיבוץ מפלסים (צילום: CC by SA Rikmal/Wikipedia)
קיבוץ מפלסים (צילום: CC by SA Rikmal/Wikipedia)

עם הזמן ארגנתי לנו אביזרי מטבח בחדר. יש לנו טוסטר וקניתי מיקרוגל ורכשתי מיני מקרר של מאה ליטר. מצחיק איך פתאום זה פתח לי את החיים. אחת לשבוע, כשאני נוסעת למפלסים, אני מבשלת ומכבסת ומכניסה לקופסאות ומביאה למלון. אמנם כל זה כרוך במאמץ לוגיסטי, אבל מאוד תורם להרגשה.

אני דואגת שיהיו לנו בחדר מצרכים בסיסיים. אני מרוצה שהסתדרתי ככה. בסופו של דבר, אנחנו אנשים קטנים עם שמחות קטנות ורצונות פשוטים.

איך את מרגישה כשאת מגיעה למפלסים?
הבתים שלנו נורא מלוכלכים. בית שעומד מיותם, מתמלא אבק. את לא נכנסת לבית נעים. בעלי גר שם לבד ואני מרגישה שהגעתי לדירת סטודנטים. אני באה, עובדת, מבשלת, דואגת שפינת הבישול במטבח תהיה נקייה, עושה מה שצריך וחוזרת למלון.

לפני כמה שבועות הצלחנו לאסוף את ארבעת הילדים והכנו בבית ארוחת ערב משפחתית. סיכמנו מראש שלא נשארים לישון. למרות ההתרגשות, לא יכולתי שלא לחשוב על מי שלא תהיה להם ארוחה משפחתית אחרי המלחמה. על אלה שלא יחזרו.

לפני כמה שבועות הצלחנו לאסוף את ארבעת הילדים והכנו בבית ארוחת ערב משפחתית. למרות ההתרגשות, לא יכולתי שלא לחשוב על מי שלא תהיה להם ארוחה משפחתית אחרי המלחמה. על אלה שלא יחזרו

לא הסכמתי שאבי ישתף תמונה בפייסבוק כי חשבתי שזה מנקר עיניים. זה לא סבב שבסופו חוזרים הביתה והכל חוזר לקדמותו. איבדנו המון אנשים. כלום לא פשוט בסיפור הזה.

מרב רחף במלון דן אכדיה, הרצליה (צילום: דפנה טלמון)
מרב רחף במלון דן אכדיה, הרצליה (צילום: דפנה טלמון)

העתיד

בכל פעם שאומרים "לשטח את עזה" אני חושבת, אי אפשר לשטח את עזה – זה לא ישים. אם החזרה שלנו הביתה תלויה בלחסל את חמאס ולשטח את עזה, לעולם לא נחזור.

אני רוצה לדעת שאני בטוחה, שמהמדינה שלי מגנה עליי ודואגת לי. ככה חשבתי וככה האמנתי ולכן הרגשתי בסדר לחיות שם. אבל אם המדינה שלי לא מגנה עליי, אני בבעיה.

אני רוצה לדעת שאני בטוחה, שמהמדינה שלי מגנה עליי ודואגת לי. ככה חשבתי וככה האמנתי ולכן הרגשתי בסדר לחיות שם. אבל אם המדינה שלי לא מגנה עליי, אני בבעיה

היה שלב שבו חשבתי שאנחנו, אנשי העוטף, צריכים לנסח נייר עמדה ולכתוב מה אנחנו דורשים כדי לחזור, אבל אני לא מצליחה לנסח לעצמי מהם הדברים.

מבחינתי, הממשלה אחראית למחדל הזה ובעיית האמון מולה התחילה עוד קודם. בנימין נתניהו לא אמין. אנשים לא מקצועיים ולא מוכשרים קיבלו תפקידים בכירים בקומבינות וחלטורות. אני לא יכולה לסמוך עליהם ואם הבית שלי לא בטוח – כל מקום כאן לא בטוח.

אני בעיקר מיואשת ולא רואה איך ממשיכים מכאן. אני לא אדם פסימי, אבל אני מתקשה לראות את הפתרון. בסופו של דבר – נחזור למפלסים. אני יודעת שלא כולם יחזרו. תמיד אחרי סבבים יש כאלה שלא חוזרים. אני מאוד מקווה שרוב הקהילה תחזור. בית זה נחמד, אבל אני לא רוצה בית ריק מאנשים.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
3
מחזקת אותך ומסכימה איתך. לדעתי בנייר העמדה צריך להיות כתוב באותיות קידוש לבנה: לא חוזרים הביתה לפני שממשלת החורבן והעומד בראשה יודחו. מבקשת ממך שלא לקחת ללב את דברי הנאצה והטמטום שכתב פ... המשך קריאה

מחזקת אותך ומסכימה איתך. לדעתי בנייר העמדה צריך להיות כתוב באותיות קידוש לבנה: לא חוזרים הביתה לפני שממשלת החורבן והעומד בראשה יודחו. מבקשת ממך שלא לקחת ללב את דברי הנאצה והטמטום שכתב פה יוסף בתגובות לפני יומיים.

הזכות היחידה של עם ישראל בארץ ישראל . היא בגלל שאלוקים נתן לנו אותה . וכפי שהצהיר גם בן גוריון . ארץ ישראל כוללת גם את יהודה ושומרון . אם את לא מאמינה באלוקים ובתורה אין לך זכות להיות כ... המשך קריאה

הזכות היחידה של עם ישראל בארץ ישראל .
היא בגלל שאלוקים נתן לנו אותה . וכפי שהצהיר גם בן גוריון .
ארץ ישראל כוללת גם את יהודה ושומרון .
אם את לא מאמינה באלוקים ובתורה אין לך זכות להיות כאן . בארץ שנכבשה מהערבים.
ולגבי ההפקרה אף אחד לא הפקיר אותך .
את וחבריך הרסתם את המדינה עם השתלטות של בית משפט פרוגרסיבי וצבא פרוגרסיבי עם טוהר נשק מזויף שגרמו לכל המלחמה האחרונה.

עוד 1,825 מילים ו-3 תגובות
סגירה