ייתכן שזה יישמע מלודרמטי, אבל זו האמת:

לנגד עינינו העייפות, מתחוללת היסטוריה פוליטית, משפטית ומוסרית שנושקת לשאול התחתיות.

מדובר ב-2 תקדימים פוליטיים מבישים שלא היו כדוגמתם בתולדות מדינת ישראל, בתקדים משפטי עגום ומסוכן שלא היה כדוגמתו בתולדות מדינת ישראל וכמובן בתקדים היסטורי מבחינה מוסרית.

לנגד עינינו העייפות, מתחוללת היסטוריה פוליטית, משפטית ומוסרית שנושקת לשאול התחתיות. ארבעה תקדימים הסטוריים שליליים בשבוע אחד. חתיכת הספק

4 תקדימים היסטוריים שליליים בשבוע אחד. חתיכת הספק.

בואו נתחיל:

1

מבחינה פוליטית, מעולם לא היה מועמד לתפקיד ראש הממשלה שכשל פעמיים ברציפות בהרכבת ממשלה לאחר שקיבל את המנדט להרכיבה בתום 2 מערכות בחירות רצופות.

כשלונו הצורב של נתניהו, אגב, אינו כשלון הימין. זהו כשלון אישי שרשום אך ורק על שמו של האיש שרמס כל נורמה ממלכתית אפשרית.

ישנו רוב פרלמנטרי ימני מובהק בכנסת:

ישראל ביתנו היא סיעת ימין לאומני קלאסית. ליברמן מסית בקביעות נגד אזרחי מדינת ישראל ונציגים הפרלמנטריים. מדובר בגזען נקלה שאינו מתגורר בכלל בתחום מדינת ישראל אלא בגדה המערבית הכבושה. בית המידות הנאה שלו ממוקם בהתנחלות שמוגדרת בלתי חוקית על פי הפרשנות המקובלת במשפט הבינלאומי.

לכל הפחות, אפוא, ישנם 65 חברי כנסת שתפישת עולמם המדינית ממוקמת בימין. ובמלים עגומות ומדויקות יותר: ישנו רוב פרלמנטרי מוצק שתומך במדיניות שהופכת את מדינת ישראל מדמוקרטיה פרלמנטרית למדינה בעלת סממני אפרטהייד בשל המשטר הצבאי שהיא משליטה בגדה המערבית לאורך 52 שנים. זאת תוך כינון 2 מערכות חוק נפרדות ומפלות בגדה בהתאם למוצא אתני.

לא מדובר אפוא בקריסת הימין המדיני הישראלי, לדאבון הלב (כמה מנציגי הימין המדיני ממוקמים גם ברשימת כחול-לבן). כמו במדינות נוספות בעולם המערבי (וזאת בהנחה הדחוקה שישראל נמנית על העולם המערבי), ישנה בישראל התחזקות שיטתית לאורך עשור של תפישות לאומניות, גזעניות ואף קסנופוביות (שנאת זרים), עד כדי איום על האופי הדמוקרטי של המדינה.

אז לא מדובר באובדן הרוב הימני בפרלמנט הישראלי. ממש לא. מדובר בפשטות בחוסר יכולתו האישית של נתניהו להרכיב ממשלה

מבחינה מדינית, מרבית הציבור היהודי במדינת ישראל נוטה ימינה. אף שגם קיים מיעוט לא מבוטל שתומך במדיניות ליברל-דמוקרטית ואף סוציאל-דמוקרטית בקרב הציבור היהודי וכן בקרב הציבור הערבי במדינת ישראל.

אז לא מדובר באובדן הרוב הימני בפרלמנט הישראלי. ממש לא. מדובר בפשטות בחוסר יכולתו האישית של נתניהו להרכיב ממשלה. לו היה מפנה המשסה מבלפור את מקומו לאחד מבכירי הליכוד המבועתים מפניו, ניתן היה להקים ממשלת ימין-חרדים לאחר בחירות אפריל 2019.

וניתן היה כמובן להקים כבר אתמול ממשלה גדולה (שמכונה בשם המכובס: ממשלת אחדות לאומית) בתוך 10 דקות, לו היה מחליט המסית השיטתי לשחרר את האחיזה הכפייתית והפרטית שלו בקרנות המזבח ברחוב הקרוי על שם הלורד ג'יימס בלפור בירושלים.

נסכם אפוא את התקדים הפוליטי העגום הראשון שמתחולל מול עינינו המשתאות:

לראשונה בתולדות מדינת ישראל, נכשל מועמד לראשות הממשלה ב-2 הזדמנויות רצופות להרכיב ממשלה. והכל כתוצאה ממצבו המשפטי החמור וכפועל יוצא מחוסר נכונותו לפנות את הבמה.

לראשונה בתולדות מדינת ישראל, נכשל מועמד לראשות הממשלה ב-2 הזדמנויות רצופות להרכיב ממשלה. והכל כתוצאה ממצבו המשפטי החמור וכפועל יוצא מחוסר נכונותו לפנות את הבמה

חוסר נכונות שנובע משילוב בין אמונתו המגלומנית שרק הוא יכול להוביל את מדינת ישראל לבין מצבו המשפטי הקשה: כמה מפחיד לחשוב על המשך המאבק המשפטי שלא מעמדת מנהיג המדינה.

2

תקדים פוליטי עגום לא פחות, טמון כמובן בעובדה שנדונה ואף נטחנה עד דק: מעולם לא התקיימו במדינת ישראל 2 מערכות בחירות רצופות באותה שנה (ואף בפער בן 5 חודשים).

עד עכשיו כמובן. שנת 2019 רושמת תקדים פוליטי עגום כל כך בתום יותר מ-71 שנות עצמאות ישראלית בשל אותה סיבה בלתי נגמרת: מצבו המשפטי של החשוד מקיסריה וחוסר נכונותו (ואף חוסר יכולתו הרגשית כנראה) להבדיל במה שכל ילד בלתי מהופנט מבחין בו – ההבדל התהומי בין האינטרס האישי שלו לבין האינטרס הציבורי.

האינטרס של אזרחי מדינת ישראל. האינטרס של הדמוקרטיה הישראלית השברירית. האינטרס של מדינת ישראל הריבונית. אינטרס שמחייב את התפטרותו המיידית.

2019 רושמת תקדים פוליטי עגום, בשל מצבו המשפטי של החשוד מקיסריה, וחוסר נכונותו או יכולתו הרגשית להבחין במה שכל ילד מבחין בו – ההבדל התהומי בין האינטרס האישי שלו לבין האינטרס הציבורי

וזאת רגע לפני שתקדים 2 מערכות הבחירות הרצופות עומד להפוך לתקדים של 3 מערכות בחירות בתחילת שנת 2020.

3

ההיסטוריה הפוליטית העגומה והכפולה דלעיל, שטומנת בחובה משבר חוקתי עמוק ומקיף, אך ורק בעטיו של נרקיסיזם נורא, קשורה כמובן בקשר ישיר ועבות בתופעה המשפטית ההיסטורית והעגומה מכל: מעולם לא כיהן במדינת ישראל ראש ממשלה שעמד לשימוע בטרם הגשת כתב אישום בעודו ממשיך לכהן (וזאת תוך שהוא מנסה להרכיב ממשלה חדשה בראשותו).

התרגלנו לאורך השנים לדברים כה מדהימים בציבוריות הישראלית, עד כי לא שמנו לב בכלל לשיא השפל שנשבר השבוע:

נכון, היה לנו ראש ממשלה שנחקר תחת אזהרה כחשוד במרמה ובהפרת אמונים כבר ב-1997 (ניחשתם נכון. התקדים של ראש ממשלה חשוד בפלילים רשום גם הוא על שם המסית השיטתי נתניהו).

מעולם לא כיהן במדינת ישראל ראש ממשלה שעמד לשימוע בטרם הגשת כתב אישום בעודו ממשיך לכהן (וזאת תוך שהוא מנסה להרכיב ממשלה חדשה בראשותו)

אחריו היו לנו 2 ראשי ממשלה נוספים שנחקרו כחשודים במהלך כהונתם: שרון המנוח ואולמרט שייבדל"א. היו לנו גם שני נשיאים חשודים בפלילים במהלך כהונתם: עזר ויצמן ז"ל שנחשד בקבלת שוחד ולכל הפחות בהפרת אמונים, בפרשת קבלת התשורות העצומות מהמיליארדר אדוארד סרוסי (תיקו נסגר בתום החקירה תוך שהוא פורש מתפקידו).

וכמובן הנשיא האנס משה קצב שנאלץ לפרוש מתפקידו ועמד לשימוע ולמשפט ואף נשלח לכלא, אך זאת רק לאחר פרישתו מהכהונה הרמה. היה לנו אפילו ראש ממשלה לשעבר שהורשע וריצה מאסר בפועל, למרבה העצב. אהוד אולמרט כמובן.

אך מעולם לא כיהן במדינת ישראל ראש ממשלה שעמד לשימוע בטרם הגשת כתב אישום במהלך כהונתו. ראש ממשלה מכהן תחת שימוע, זהו כמובן שפל חדש שלא היה יכול להתקיים במדינות דמוקרטיות סבירות או בעניינם של מנהיגים בעלי תחושת בושה מינימלית.

4

ולסיום: לא מדובר אך ורק ב-2 שיאים היסטוריים עגומים מבחינה פוליטית ובשיא היסטורי עגום מבחינה משפטית. מדובר גם בחרפה מוסרית וציבורית חסרת תקדים. זאת במיוחד על רקע דבריו הנכוחים (והחלולים וצבועים כל כך) של יושב ראש האופוזיציה משנת 2008 שהתמקדו בשלב מוקדם לאין ערוך משלב השימוע בטרם הגשת כתב אישום:

"ראש ממשלה תחת חקירות איבד את המנדט הציבורי והמוסרי להמשיך בכהונתו… קיים חשש ממשי ולא בלתי מבוסס שהוא יכריע הכרעות לאומיות על בסיס האינטרס האישי שלו".

שמו של יושב ראש האופוזיציה שאמר את הדברים הללו, הוא בנימין נתניהו.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.