"זה היה אחד מאותם אחרי־צוהריים קייציים של ימי שלישי שבהם אתה מתחיל לתהות האם העולם חדל להסתובב על צירו. מכשיר הטלפון על המכתבה שלי קיבל את המראה הזה של משהו שיודע שמתבוננים בו. תנועה טפטפה למטה ברחוב והתערבבו בה כמה הולכי רגל, גברים במגבעות שאינם הולכים לשומקום".
***
פעם אחרונה שבדקתי, ריימונד צ'נדלר עדיין מת מאז 24 במרץ 1959, והוא טמון בסמוך לסיסי היקרה שלו בבית הקברות בלה הויה, קליפורניה, איפה שגלי האוקיינוס השקט מלחכים חופים זהובים ושחפים צועקים ללא סיבה.
זה מורבידי ונקרופילי להגות בשייריו המתכלים של צ'נדלר חצי מאה אחרי מותו מצירוף של שתיית יתר, שברון לב ומיאוס גורף מפעולת הנשימה. אבל אלה החומרים שמהם שזר צ'נדלר קריירה קצרה, מיתית, אייקונית ותקפה עד עצם הימים הללו.
אז מדוע הציטוט בפתח הטקסט הזה נקרא כמו משהו שצ'נדלר כתב ביום רע, באחד מהערבים שבהם ישב מול מכונת הכתיבה?
לחייו היו ודאי שטופות דמעות, ידיו מוכות הספחת עטויות בכפפות לבנות, הנוזל הענברי בבקבוק לידו – מוצג התביעה מספר 4 – עם מפלסו הנמוך, מקטרתו קרה, חתולו הפרסי טאקי שרוע על השולחן בתנוחה שאינה מכאיבה לכליותיו הזקנות, וצ'נדלר מתבונן בדף הלבן התקוע במכונה כמי שביצע פשעים חמורים נגד האנושות ונמלט ממשפטי נירנברג.
העובדה שצ'נדלר מת איננה עדות בעידן החומרני והחמדני שבו אנו חיים, שפיליפ מארלו – הבלש המוסרני ונקי הכפיים שצ'נדלר הפיח בו רוח חיים – מת יחד איתו. אני יכול לא לאהוב את זה, אבל גיבורים ספרותיים אינם מתים יותר בהכרח עם מחבריהם.
כבר היינו בספר הזה כאשר סיים רוברט פארקר ב־1989 את ארבעת הפרקים שהשאיר צ'נדלר מ"פודל ספרינגס", ואפילו היו מי מאיתנו שמחאו כפיים להוקוס פוקוס הספרותי הזה משום שפארקר גדל על סגנון הכתיבה הרזה, הציני והעוקצני של צ'נדלר, עם המשפטים הקצרים המצליפים כמגבות רטובות.
לצד מעשי הסדום שנעשו בצ'נדלר היו גם יוזמות ראויות; כמו הפנייה למיטב מחברי הבלש נואר ולהזמין מהם סיפור קצר בכיכובו של מארלו. הקבצים האלה עלו יפה משום שכולם רוצים לכתוב כמו צ'נדלר
מכיוון שפשע מוצלח אחד מזמין נוסף, קיבל פארקר רשות מבעלי העיזבון הספרותי של צ'נדלר לכתוב עוד מארלו; הספר Perchance to Dream משנת 1991 ממוקם בכרוניקה הצ'נדלריאנית לפני "השינה הגדולה". פארקר מת לפני שלוש שנים ומאז לגיון גדול של שכירי־עט ממשיכים להנשים את שלוש סדרות הספרים שלו.
מלאכתם של צדיקים, כידוע, נעשית בידי אחרים, ולכן היה כה חשוב שמרטין איימיס, הסופר הבריטי, זינב בפארקר ב"ניו יורק טיימס": "למארלו אין נפש מסוכסכת ולא קונפליקט פנימי שבו הוא אמור לשלוט. מר פארקר אינו מבין ואינו מכבד את עכבותיו של מארלו; הוא מזיז אותן הצידה בחיפוש תת־הכרתי אחרי אידיאל מעודכן של נחמדות קשוחה. בסופו של הספר הופך מארלו לבריון נעים הליכות".
לצד מעשי הסדום שנעשו בצ'נדלר היו גם יוזמות ראויות; כמו הפנייה למיטב מחברי הבלש נואר ולהזמין מהם סיפור קצר בכיכובו של מארלו. הקבצים האלה עלו יפה משום שכולם רוצים לכתוב כמו צ'נדלר והביאו את מיטבם לכמה אנתולוגיות שלקחו את מארלו למקומות ראויים שאליהם לא היה מגיע.
האנתולוגיות אינן מתקזזות עם המתנקשים הספרותיים וחובה לגרור אותם בבוץ ולטבול אותם בזפת ונוצות. פארקר הירפה ממארלו אחרי שני ספרים. אולי התעשת. אולי הטמיע את הערותיה של ג'ואן רעייתו. התעורר והבין את הפשע שעשה נגד האנושות. הודה, עזב ונוחם.
לחמדנות יש סוכנים ומו"לים, ובשנה שעברה הכריזה הוצאת "הנרי הולט" כי פיליפ מארלו ישוב באדיבותו של ג'ון באנוויל, סופר מתח אירי שלעיתים חותם בשמו האמיתי ולעיתים בפסבדונים הספרותי בנג'מין בלק
אבל לחמדנות יש סוכנים ומו"לים ובשנה שעברה הכריזה הוצאת "הנרי הולט" כי פיליפ מארלו ישוב באדיבותו של ג'ון באנוויל, סופר מתח אירי שלעיתים חותם בשמו האמיתי ולעיתים בפסבדונים הספרותי בנג'מין בלק. הציטוט למעלה הוא משפט הפתיחה של "הבלונדינית שחורת העין", שמו של ספר מארלו הבא, שמזכיר את המנגינה של "האישה באגם".
***
ההיסטוריה של צ'נדלר בעברית היא נושא עגום בפני עצמו. משיחותי עם אהד זמורה המנוח, מגדולי המו"לים שקמו בישראל ומי שידע להתעלות מעל שיקולים בלעדיים של תחשיב כלכלי והיה איש ספר ולא רואה חשבון, אני יודע שלא הייתה תועלת כלכלית להוציא לאור ספרי מתח אמריקאיים וכי המנסחים המובהקים של הז'אנר – אלמור לנארד, רוברט פארקר, דשיל האמט, רוס מקדונלד וצ'נדלר – היו יותר דומים לכיבוש הקסטל מאשר לחגיגת מזומנים.
המותחנים הללו היו כה קשים לצליחה ולא משתלמים, שיהיה צורך בתחקירן במשרה מלאה כדי לגלות מי אחז בזכויות התרגום לעברית של צ'נדלר ואיבד אותן, פעם אחר פעם, משום שלא עמד בדד ליין. היו ימים שהבלגן היה כה גדול שספרים תורגמו במקביל בהוצאות שונות. אינני מוכן להישבע, אבל נדמה לי שיש שלוש גרסאות בעברית של "השינה הגדולה", ספרו הראשון של צ'נדלר.
צ'נדלר כתב שבעה ספרים וגוגל לא עזר לי להבין כמה מהם תורגמו לעברית. ממה שידוע לי Playback ו־The high Window טרם תורגמו. למרות התחושה שכמה עיתונאים שצ'נדלר היה אביהם הרוחני והיקף כתיבתם עליו היה חסר מידתיות ואחראי לאשליה שצ'נדלר נמצא בקאנון הישראלי בין עוז ליהושע, נמכרו ספריו של צ'נדלר במהדורות של 1,500–2,000 במקרה הטוב.
קשה לרמות אותי בעניין הזה משום שגם אני הוצאתי לאור צ'נדלר אחד, "שלום ולא להתראות", הנחשב בעיני רבים כטוב בספריו, לפני 30 שנה – ולא מכרנו אלף עותקים
קשה לרמות אותי בעניין הזה משום שגם אני הוצאתי לאור צ'נדלר אחד, "שלום ולא להתראות", הנחשב בעיני רבים כטוב בספריו, לפני 30 שנה – ולא מכרנו אלף עותקים.
"השינה הגדולה" היה מונח על שולחני חמש שנים תמימות, ממתין שאממש את חלקי בחוזה עם זמורה זצ"ל ואתרגם אותו לעברית. תרגומיו של צ'נדלר לעברית באו לעולם בזכות ניג'וס קטלני של עיתונאים צעירים בשלב שבו מבקש הפרפר לבקוע מן הגולם. רוח הקלגסות התרבותית שנשבה במקומותינו העדיפה את הקאנון הפרנקופילי של ז'ורז' סימנון על פני צ'נדלר.
הדעת לא תופשת מדוע נהה צרכן הספרים הישראלי אחרי אותן קוביות הונגריות משמימות בדמות "צופן דה וינצ'י" ושאר זוטות ספרותיות המדיפות יומרה, צחנה אינטלקטואלית ואקדמאית עזה, ולא אימץ לחיקו את המיטב האמיתי של ספרות הפשע.
פסקה צ'נדלריאנית אחת – שנכתבה בבוקר של הנגאובר רצחני באצבעות מוכות מחלת עור ועטויות כסיות לבנות – שווה 300 עמודים של דן בראון, הרלן קובן ודומיהם גם יחד.
פסקה צ'נדלריאנית אחת – שנכתבה בבוקר של הנגאובר רצחני באצבעות מוכות מחלת עור ועטויות כסיות לבנות – שווה 300 עמודים של דן בראון, הרלן קובן ודומיהם גם יחד
בכירי סיפורת הפשע האמריקאית כצ'נדלר, האמט, שני המקדונלדים (רוס וג'ון ד.) וג'יימס קיין בזמנם, לצד הקאדר האטרקטיבי של ימינו (אלרוי, לי ברק, לנארד, פרקר, ליהיין, פלקאנוס, לוגן, הנטר והיאסן) לא נקלטו באהבה כאשר תורגמו בחריקת שן של מו"ל עיקש.
***
הצורך למצוא תשובה עברית לחיבתו של צ'נדלר לדימויים, הצלפות לשון שנונות ואותה אירוניה מודעת לעצמה השורה על כל ספריו, אינו קל כלל והוא מסביר מדוע מתרגמים מעטים בלבד מוכנים להתרסק על יורשיו הבכירים של צ'נדלר כמו ג'יימס אלרוי.
הסופרים האלה אינם מתיישרים עם חוקי התחביר באנגלית, כתובים ללא מילות חיבור ומשכללים את השפה הרזה והציורית שהגדירו צ'נדלר, האמט ובני דורם. כשאתה מתרגם את צ'נדלר, העברית אינה ניגשת אליך ומחככת את ראשה המתולתל ברגלך או משתרעת בחיקך. היא ניצבת על רגליה האחוריות ככלב שמירה ערני והודפת פתרונות יצירתיים שאינם עומדים בחוקי האקדמיה ללשון.
כל תרגום חדש לצ'נדלר נבנה על קודמו. כל מתרגם עובר דרך החור בגדר שפרצו קודמיו. איפה שעם ספריו וסיפוריו הקצרים של האמט, שקדם לצ'נדלר והיה הראשון שצייר את קווי המתאר והאופי של הבלש הפרטי עם סם ספייד ואחרים, לא נעשה מאמץ אמיתי לתרגם אותו לעברית, אצל צ'נדלר ניתן לזהות כי מפעל התרגום המגמגם והקטוע מתקרב לסיומו.
אשת העולם הכניסה למיטתו של צ'נדלר חדווה ותנוחות שלא היו בה לפניה, והיא נתנה דרור לליבידו של בעלה שידע עדנה קצרה במיוחד ואיבד מחיוניותו כאשר סיים את הקורס לשתייה מוגזמת
בשלב זה של חיינו, עם ויקיפדיה ושאר מנועי חיפוש זמינים, נותרנו פטורים מהחובה להקליד בשקדנות את קורות חייו של צ'נדלר. נאמר רק שצ'נדלר נולד ב־1888 בשיקגו, נדד לבריטניה, שם רכש את השכלתו הפורמלית ובה עוצבה אנינותו המתנשאת שעצבנה את בני תקופתו.
הוא היה בן לאב שיכור ולאם דומיננטית שהיטיבו עם עצמם ועם בנם ונפרדו מוקדם. צ'נדלר שב לאמריקה עם אימו, התגייס לצבא ושירת במלחמת העולם הראשונה בנסיבות שבהן לא נשקפה סכנה לחייו.
הוא התגלה כבטלן מושבע בגיל צעיר, התגלגל בין משרות שונות – מרואה חשבון זוטר ועד מנהל מדרג בינוני בחברת נפט – החליף כמאה כתובות, נישא לסיסי פסקל, דוגמנית־שחקנית מצודדת שעוררה את הליבידו הפעלתני שלו אך שיקרה לו בדבר גילה והסתירה ממנו את העובדה הביולוגית כי הייתה מבוגרת ממנו ב־17 שנה, מה שצמצם קשות את טווח הקשר המיני ביניהם והותיר את צ'נדלר, גבר עצוב ומורבידי בדרך כלל, עם נטיות אובדניות מובהקות בשארית חייו בלעדיה.
סיסי פסקל, שאחרי נישואיה התעקשה לבטא את שם משפחתה החדש בעגה צרפתית מעושה, שונדלה, הייתה כורת זהב מהסוג הנחות, אף שריי שלה היה מכרה דל במיוחד.
ברגע שבו נגמרו הספרים שכתב והחלו ניסיונות ההתאבדות המגושמים אחרי מותה של סיסי, לא נותרה למו"לים ברירה אלא להתחיל ולקבץ לספרים הרצאות שנשא, דברי ביקורת נוקבים שכתב על הוליווד ומכתבים
אשת העולם הכניסה למיטתו של צ'נדלר חדווה ותנוחות שלא היו בה לפניה, והיא נתנה דרור לליבידו של בעלה שידע עדנה קצרה במיוחד ואיבד מחיוניותו כאשר סיים את הקורס לשתייה מוגזמת וזכה בתואר אלכוהוליסט מדופלם.
צ'נדלר היה איש חברה רעוע, אדם מר נפש ונרגן בדרך כלל, ששיחה קטנה בנסיבות האינטימיות של לוס אנג'לס לא התאימה לו. הוא דיבר כשם שכתב, ורבים מבני שיחו ראו עצמם נפגעים, ואמצעי הקשר המועדף עליו היה כתיבת מכתבים, שהייתה אז אומנות אמיתית.
ברגע שבו נגמרו הספרים שכתב והחלו ניסיונות ההתאבדות המגושמים אחרי מותה של סיסי, לא נותרה למו"לים ברירה אלא להתחיל ולקבץ לספרים הרצאות שנשא, דברי ביקורת נוקבים שכתב על הוליווד ומכתבים ששלח לבני שיח קבועים. הוא תמיד היה מרתק ומשעשע ודבק באמת שלו על חשבון הפופולריות.
מנהלת העיזבון שלו הלגה גרין – שחיממה את מיטתו של צ'נדלר אחרי מות אשתו ובשנים ששקעה אל השינה הגדולה והסתגרה בחדר השינה שלה בביתם בלה הויה, וקיבלה את בעלה בעיקר לביקורי תה ורקיקים – היא שהרשתה להדפיס כל מה שהיה חתום עליו.
את מארלו גילמו בקולנוע המפרי בוגרט, דיק פאוול, רוברט מיצ'ם (פעמיים), רוברט מונטגומרי וג'יימס גארנר, אבל מארלו המשובח באמת היה אליוט גולד ב"שלום לנצח" של רוברט אלטמן
בקדנציה הקצרה שלו כתסריטאי בהוליווד, שכתב צ'נדלר תסריטים להיצ'קוק ("זרים ברכבת") ולבילי ויילדר ("סיכון כפול"); כתב את התסריט "הדליה הכחולה" עם ורוניקה לייק ואלן לאד; ניסה להסביר לבמאי הווארד הוקס מי הרג את שון ריגן ב"השינה הגדולה", תסריט שוויליאם פוקנר שכתב ובעיקר אבחן בשנינות קטלנית את תחלואיה של עיר הסרטים המפורכסת.
כמו סיור הכתובות, הספרים והמפות שהיו התעשייה הנלווית לכתבי האמט בסאן פרנסיסקו, שהם עירוב של מציאות ודמיון, כך היה צ'נדלר השראה ליצירות דומות שהיו חינניות לפני שהפכו לנצלניות.
את מארלו גילמו בקולנוע המפרי בוגרט, דיק פאוול, רוברט מיצ'ם (פעמיים), רוברט מונטגומרי וג'יימס גארנר, אבל מארלו המשובח באמת היה אליוט גולד ב"שלום לנצח" של רוברט אלטמן (1973).
פאוורס בות' שיחק את מארלו בסדרת טלוויזיה שלא האריכה חיים אבל שווה את ההשקעה בחיפוש אחריה. צ'נדלר כתב על פגישתו עם המאפיונר הגולה לאקי לוצ'יאנו באירופה וסיקור נפלא של טקס האוסקר.
פעם נהגתי לקנות כל הדפסה חדשה ומעוצבת יפה של ספריו, כולל חיפוש אספני של מהדורות ראשונות, אבל מתישהו הפך הפולחן הזה, כמו פולחנים אחרים, מגוחך וחסר פשר
לאוהדיו השרופים שקראו את ספריו וסימנו בהם את קטעי הכתיבה המשובחים, היה צ'נדלר גורו, דת ובית מקדש. אין לי עניין לפשפש בכליהם של אחרים, אבל אני יודע שהבטחתי לעצמי שפעם בשנה אקרא את כל כתבי צ'נדלר כדי לא לשכוח מהיכן באתי, לא החזיקה מעמד.
יש קצת זמן וספרים כה רבים לקרוא, כולל את אלה של מי שהרימו את המקל ששמט צ'נדלר מידו ונשאו אותו במרוץ שליחים, שלא קל היה לקיים.
פעם נהגתי לקנות כל הדפסה חדשה ומעוצבת יפה של ספריו, כולל חיפוש אספני של מהדורות ראשונות, אבל מתישהו הפך הפולחן הזה, כמו פולחנים אחרים, מגוחך וחסר פשר. בעיקר לא נותרו מי שאפשר לדבר איתם על צ'נדלר ועל דמותו המוסרית והמיוסרת של מארלו. המינימום שמגיע לקורא הישראלי הוא כל כתבי צ'נדלר בעברית. אפשר לוותר על הרשימות שלו למכולת.
פורסם לראשונה ב"מעריב", 2009.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם