בדצמבר האחרון, מאהש אודדרה חתם על חוזה כדי לחיות ולעבוד חמש שנים במדינה זרה שנמצאת במרחק אלפי קילומטרים מביתו ונתונה במצב מלחמה.
אודדרה, חקלאי בן 30 מהעיר פורבנדר שבמערב הודו, היה מודע לסכנות שבעבודה בחווה ישראלית. אבל החוזה שלו הבטיח לו יום עבודה קבוע בן שמונה שעות, זכויות עובדים איתנות בהתאם לחוק הישראלי ושכר חודשי של 5,571 שקלים – פי כמה וכמה מכפי שהשתכר בפורבנדר. ההצעה נראתה טובה מכדי לסרב לה.
החקלאות הישראלית זקוקה נואשות לפועלים כמו אודדרה. בעקבות מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר ממשלת ישראל אסרה את כניסתם של אלפי פועלים פלסטינים, מרכיב חיוני בכוח העבודה החקלאי של ישראל.
בתחילת החורף החקלאים בארץ כבר חוו "משבר כוח אדם". בהיעדר כל סימן לשינוי מדיניות הממשלה, החקלאים פנו לייבוא אלפי פועלים זרים ממדינות כמו הודו, מלאווי וסרי לנקה, כדי להשאיר את הראש מעל המים.
בתחילה היו לאודדרה ציפיות גבוהות. עם המשכורת החדשה שלו, הוא יוכל לשלוח הביתה מאות דולרים בחודש כדי לתמוך בהוריו; הכסף יוכל לשמש לרכישת ציוד עבור החווה של משפחתו. יום אחד, קיווה אודדרה, הוא אפילו יוכל לקנות לעצמו בית בפורבנדר.
אולם זמן קצר לאחר שהגיע לישראל, אודדרה הבין שלמעסיקים שלו אין הרבה כוונה לכבד את החוזה. באחיטוב, יישוב חקלאי בצפון, אודדרה עבד במשמרות קטיף מתישות של 12-11 שעות; הוא חויב לעבוד בסופי שבוע ונאמר לו ששכרו יהיה נמוך בהרבה משכר המינימום. ואז, בסוף החודש, הוא לא קיבל שכר בכלל – הבוס שלו הודיע לו כי משכורתו נשלחה, באופן לא מוסבר, לסוכנות התעסוקה שלו.
(כשפנינו אליו בבקשת תגובה, המעסיק הקודם של אודדרה הכחיש שאודדרה עבד אצלו אי פעם; אולם מהגר עבודה אחר, שציין כי עבד אצל אותו מעסיק, אימת את טענותיו של אודדרה לגבי תנאי העבודה ותשלומי השכר החסרים. סוכנות התעסוקה לא השיבה לבקשת תגובה.)
זמן קצר לאחר שהגיע לישראל, אודדרה הבין שלמעסיקים שלו אין כוונה לכבד את החוזה: הוא עבד במשמרות מתישות של 11-12 שעות בשכר נמוך מהמינימום, חויב לעבוד בסופי שבוע ובסוף החודש אף לא קיבל את משכורתו. כעת הוא "ממש מתחרט" שבא לישראל
חדרי המגורים, שהחוות מספקות לפועלים, גם הם היו בקושי ראוי למגורים. במושב חצב, שבו אודדרה עבד במשך שמונה ימים, הוא ישן בחדר מאולתר שנבנה מקרשים ולוחות מתכת; השירותים שלו היו בצריף חיצוני עם רצפת עפר, ובמקלחת לא היו מים חמים. בחודשים הראשונים אודדרה השיל מעליו כעשרה קילוגרם.
כעת אודדרה "ממש מתחרט" שבא לישראל, הוא אומר, אפילו שהוא נחשב לאחד מבני המזל: אחיו, בהרט, כבר עבד בישראל כמטפל סיעודי במשך ארבע שנים ולבסוף הצליח למצוא לו עבודה בחקלאות בתנאים טובים הרבה יותר.
ובכל זאת, החוויות של אודדרה באחיטוב ובחצב רחוקות מלהיות ייחודיות. לדברי בהרט, יחס מתעלל ותנאי עבודה בלתי חוקיים הם נפוצים מאוד. "הייתי פוגש את כל האנשים החדשים שהגיעו לחקלאות. דיברתי איתם, ולכולם יש את אותה בעיה", אומר בהרט. "הם צריכים להילחם על השכר שלהם, על הזכויות שלהם, על הצרכים הבסיסיים שלהם. אף אחד לא עוזר להם. הם חסרי אונים".
החקלאות חיונית לזהות הלאומית של ישראל, אבל מגזר החקלאות של המדינה נסמך על עבודה לא ישראלית מזה עשרות שנים. ב-1967, לאחר שישראל כבשה את הגדה המערבית ואת עזה, הממשלה החליטה לשלב את תושבי השטחים בכלכלה הישראלית.
מאז, "הפלסטינים היו חלק בלתי נפרד מכוח העבודה הישראלי", אומרת אדריאנה קמפ, סוציולוגית מאוניברסיטת תל אביב שמחקרה עוסק בעבודה ישראלית. "אי אפשר לדבר על מגזרים שלמים כמו חקלאות או בנייה מבלי לדבר על המספר הגדול הזה של פלסטינים".
בשנות התשעים, בעקבות רצף פיגועי טרור פלסטיניים, ישראל התחילה "לדבר על האפשרות של פתיחת השערים למהגרי עבודה מעבר לים", אומרת קמפ. "ואז למעשה התחילו להביא עובדים ממדינות שונות". אבל פלסטינים עדיין הגיעו במספרים גדולים; ב-2021 עשרות אלפי פועלים פלסטינים היוו רבע מכוח העבודה החקלאי של ישראל.
עד לאחרונה עשרות אלפי פועלים פלסטינים היוו רבע מכוח העבודה החקלאי של ישראל. אבל אז הגיע ה-7 באוקטובר, וממשלת ישראל אסרה על כ-20 אלף עובדי חקלאות פלסטינים להיכנס שוב למדינה
ואז הגיע 7 באוקטובר. בטענה שעובדי החקלאות מעזה סיפקו מודיעין למחבלי חמאס, ממשלת ישראל אסרה על כ-20 אלף עובדי חקלאות פלסטינים להיכנס שוב למדינה (שב"כ הפריך מאז את הממצא הזה באופן חלקי). בד בבד, כ-7,800 עובדים תאילנדים, שהיו האוכלוסייה הגדולה ביותר של מהגרי עבודה בישראל בעקבות הסכם שנחתם בין ישראל לתאילנד ב-2012, נמלטו לאחר שלפחות 39 מהם נרצחו במתקפה של חמאס.
כמעט בן לילה מגזר החקלאות איבד יותר משליש מכוח העבודה הזר שלו. בשבועות הראשונים למלחמה, אף שמתנדבים ישראלים הגיעו לעזור לחקלאים שנפגעו, החוות החקלאיות ספגו הפסדים. בנובמבר, על מנת לחדש את כוח העבודה, ממשלת ישראל הודיעה כי תאפשר ל-5,000 עובדים זרים להיכנס למדינה במסגרת תוכנית חדשה.
כאשר אורית רונן שמעה על התוכנית, המחשבה המיידית שלה הייתה שהיא תוביל ל"בלגן אחד גדול". רונן, שעובדת ב"קו לעובד", עמותה להגנת זכויות עובדים הפועלת מתל אביב, הבינה היטב כמה פגיעים יהיו העובדים החדשים בהתחשב בניצול הקיים.
רונן גם ידעה שבחוות רבות אין תשתית מספיקה למגורי עובדים, היות שהפועלים הפלסטינים שעבדו בהן קודם לכן היו מגיעים מבתיהם בגדה המערבית או בעזה.
עם פרוץ המלחמה, המגזר החקלאי איבד כמעט בן לילה יותר משליש מכוח העבודה הזר שלו. הממשלה הודיעה כי תאפשר ל-5,000 עובדים זרים חדשים יוכלו להיכנס למדינה, אך הם מדווחים על התעללויות ותנאים קשים
החששות של רונן היו מוצדקים. מאז תחילת דצמבר, כאשר אלפי עובדים חדשים החלו לבוא לישראל, הגיעו ל"קו לעובד" יותר מ-300 בקשות למידע ולסיוע מצד עובדים שהתלוננו על מסכת התעללות. התנאים שאודדרה ואחרים סבלו הם הפרה בוטה של חוק העבודה הישראלי. אולם מאז מתקפת ה-7 באוקטובר חוק העבודה נאכף "פחות מבעבר", אומרת רונן. "וגם בעבר האכיפה הייתה נמוכה".
רשות האוכלוסין וההגירה, הגוף הממשלתי שאחראי לאכיפת חוק העבודה, לא השיבה לבקשת תגובה לכתבה. "יש לנו את המוקד הטלפוני לעובדים זרים, שבו הם יכולים להסביר בדיוק את הבעיה, והם ייבדקו", כתבה דוברת רשות האוכלוסין וההגירה סבין חדד בהודעת דוא"ל.
רבים ממהגרי העבודה גם מהססים לפנות למוקד של רשות האוכלוסין וההגירה מחשש לנקמה; מעסיקים "אומרים לעובדים, נשלח אתכם בחזרה להודו אם לא תעבדו כמו שאנחנו אומרים", אומר בהרט. המעסיקים "לא יכולים לעשות את זה. אני יודע את זה, אבל [העובדים] לא. הם חדשים" (החוק הישראלי מאפשר לעובדים שפוטרו להישאר במדינה 90 יום כדי לחפש לעצמם מעסיק חדש).
איום הגירוש חזק במיוחד מפני שרוב העובדים למעשה תקועים בישראל למשך חמש שנים, על פי החוזה שלהם, בשל העמלות המופרזות ששילמו לפני שהגיעו לישראל. במקרה של אודדרה, סוכן בהודו ביקש ממנו לשלם 6,300 דולר מתחת לשולחן, שאותם הוא שילם מהחסכונות של משפחתו.
רבים ממהגרי העבודה החדשים גם מהססים לפנות למוקד של רשות האוכלוסין וההגירה מחשש לנקמה או גירוש. "העובדים שמגיעים, בעיקר מהודו, שילמו אלפי דולרים למתווכים, וזה הופך אותם לפגיעים מאוד"
העמלות האלה אינן תופעה חדשה, אבל ארגוני זכויות עובדים רשמו ניצחון גדול ב-2012 כאשר ישראל ותאילנד חתמו על הסכם דו-צדדי ששם קץ לעמלות המופקעות שנגבו ממהגרי עבודה תאילנדים.
תוכנית ההגירה החדשה שגובשה אחרי ה-7 באוקטובר, אשר אינה כוללת תנאים כאלה, מאיימת לבטל את ההתקדמות הזאת. "העובדים שמגיעים, בעיקר מהודו, שילמו אלפי דולרים" למתווכים, אומרת רונן. "בשבילם זה עניין גדול מאוד, וזה הופך אותם לפגיעים מאוד".
וישנה גם המלחמה. מלבין פול, בן 29 מהעיר קראלה שבדרום הודו, נשלח לעבוד בחוות עופות ליד גבול ישראל-לבנון, אזור שמהווה מטרה לטילים של חזבאללה כמעט מדי יום מאז 7 באוקטובר.
בבוקר 4 במרץ, פול הרים את מבטו בעת שגזם עץ שקד וראה טיל מתקרב אליו ואל חבריו לעבודה. "לא היה זמן לברוח", הוא אומר. טיל הנ"ט של חזבאללה נחת "תוך הרף עין". חברו של פול, פט ניבין מקסוול, גם הוא מקראלה, נהרג במקום. פול, שעמד במרחק כמה מטרים ממקסוול, נותר עם פצעי רסיסים בצד הימני של גופו.
במרץ נהרג עובד הודי מפגיעת טיל בצפון. לעובדים החדשים יש הרבה פחות הבנה של המצב הביטחוני מאשר לפועלים הפלסטינים או למהגרי העבודה התאילנדים, שעובדים בישראל כבר עשרות שנים
"גם לפני המלחמה קרה הרבה שעובדי חקלאות שעבדו בסמוך לרצועת עזה נפצעו או נהרגו", אומרת מיכל תג'ר, עורכת דין שמנהלת את הקליניקה לזכויות בעבודה באוניברסיטת תל אביב. מקסוול הוא אחד מלפחות שישה עובדי חקלאות שנהרגו מירי טילים בעשור האחרון.
לאחר המתקפה האיראנית על ישראל ב-13 באפריל, משרד החוץ של הודו הפציר באזרחיה שנמצאים בישראל להירשם בשגרירות ההודית ו"לצמצם את תנועותיהם למינימום". האזהרה מסווה מציאות שבה לעובדים החדשים יש הרבה פחות הבנה של המצב הביטחוני מאשר לפועלים הפלסטינים או למהגרי העבודה התאילנדים, שעובדים בישראל כבר עשרות שנים.
פול וחבריו מעולם אפילו לא יודעו בכך שהחווה שלהם ממוקמת באזור צבאי סגור שתושבי מרגליות התפנו ממנו באמצע אוקטובר. "זאת הפעם הראשונה שלי בישראל", אומר פול. "לא ידעתי איפה הירי והמלחמה".
אולם רמת הניצול של מהגרי העבודה עלולה עוד להחמיר. מאז נובמבר הגיעו פחות מ-3,000 עובדי חקלאות חדשים; לדברי רונן, נחוצים עוד 8,000 עד 12 אלף עובדים על מנת להחזיר את החוות לנפח העבודה המלא שלהן. הסכם נפרד כבר נחתם כדי להביא לישראל 10,000 עובדים מסרי לנקה בחודשים הקרובים. צפוי אפוא בלגן נוסף.
להחלפת כוח העבודה הפלסטיני יהיו גם השלכות ביטחוניות עמוקות. לפני 7 באוקטובר הכנסותיהם של העובדים הפלסטינים בישראל היוו כ-20% מהתמ"ג של הרשות הפלסטינית.
בחודשים האחרונים שב"כ קרא לאפשר לפועלים הפלסטינים מהגדה המערבית להיכנס שוב לישראל, והזהיר כי התנאים הכלכליים ההולכים ומחריפים בגדה המערבית יובילו לתסיסה ולאלימות. אולם שרים מן הימין בממשלת ישראל סירבו להסיר את איסור הכניסה בטענה כי יש להימנע מעבודה פלסטינית בכל מחיר.
להחלפת כוח העבודה הפלסטיני יש גם השלכות ביטחוניות עמוקות: שב"כ הזהיר כי התנאים הכלכליים ההולכים ומחריפים בגדה המערבית יובילו לתסיסה ולאלימות
מבחינת העובדים, משכורותיהם גבוהות בהרבה מהסכומים הפעוטים שבאפשרותם להרוויח בארצות מוצאם.
לאודדרה נותר עוד הרבה לעשות: עבודתו הנוכחית, למרות שיפור משמעותי ממקומות העבודה הקודמים, עדיין מכניסה לו פחות מן הקבוע בחוזה שלו, וישנו גם העניין של קבלת המשכורות החסרות. אודדרה "ימצא פתרון", אומר בהרט. "הוא רוצה להישאר כאן, אבל בתנאים טובים – לא ככה".
על כל פנים, גל המהגרים החדשים בעקבות ה-7 באוקטובר יישאר בישראל עד 2029 – דבר שפירושו שלפחות במשך חמש השנים הבאות לעובדי החקלאות הפלסטינים לא יהיו מקומות עבודה לחזור אליהם גם אם יוסר האיסור על עבודה פלסטינית.
נראה כי הדבר הוודאי היחיד הוא שישראל תצטרך להמשיך לחפש כוח עבודה מחוץ לאוכלוסייתה שלה. "ישראל הסתמכה על כוח עבודה זר בחקלאות במשך זמן רב, פלסטיני או לא פלסטיני", אומרת קמפ. "התלות המבנית הזאת לא תיעלם".
ג'ושוע יאנג הוא עיתונאי עצמאי שדיווח על ענייני הונג קונג וניו יורק. הוא לומד פילוסופיה באוניברסיטת פרינסטון.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם