איך נצא מעזה?

פינוי פצועים במלחמת לבנון הראשונה (צילום: דובר צה"ל, ויקיפדיה)
דובר צה"ל, ויקיפדיה
פינוי פצועים במלחמת לבנון הראשונה

אז איך נצא מעזה? שאלה שבוודאי מעניינת כל אזרח, כל חייל ואולי גם מקצת מחברי הממשלה.

התשובה: קל. כלומר פשוט וכואב. לכן זה קל. קל לענות.

איך אני יודע? כבר עשינו את זה פעם ועוד פעם בלבנון.

זה ייקח כמובן 18 שנה, לא פחות. או 38 שנה. אולי יותר. ייהרגו עוד כ-1200 חיילים ואזרחים. לצערנו. הממשלה תדון ותשקול ותתלבט ותתווכח ותנסה עוד כמה מבצעים צבאיים.

זה ייקח כמובן 18 שנה, לא פחות. או 38 שנה. אולי יותר. ייהרגו עוד כ-1200 חיילים ואזרחים. לצערנו. הממשלה תדון ותשקול ותתלבט ותתווכח ותנסה עוד כמה מבצעים צבאיים

לא ממשלה אחת. יהיו כמה וכמה ממשלות שידונו וישקלו ויתלבטו וינסו עוד מבצעים צבאיים. אחרי כל מבצע הממשלה כמובן תאיים על חמאס ותבטיח בקול בריטון נחוש בהצהרה לעיתונאים בלי שאלות, שאם חמאס ינסה שוב לתקוף, ניכנס באימאימא שלו. נגיב באופן שהוא לא חלם עליו. אתם מכירים את הטקסטים האלה בעל פה.

כל זה ברור. ידוע ומוכר מראש.
זה מה שיקרה.

הממשלה לא תחליט לצאת מעזה. הציבור יזעק. ההפגנות יתעצמו.  מאות האלפים שיושבים כיום בבית מותשים מתוסכלים משבעה חודשי מלחמה, טבח, הרס ומאות ההרוגים והחטופים, ימאסו סופסוף בשקרים ויקומו מהכורסה. כיכר רבין תתמלא בארבע מאות אלף איש, יהיו איומים מימין על רה"מ ויזהירו אותו שלא יעז לסגת מעזה. עם ישראל חזק וחי יגידו לו. והוא יפחד ויטרפד.

ההלוויות ימשכו.
כל יום, כל שבוע.

עוד מטענים ועוד מלכודות. רפיח תהפוך לפיח. חאן יונס לאבק. עזה כולה תיבנה בעומק 100 מטרים מתחת לפיח ולאבק.

יהיו ארבע מאות אימהות ברחובות.

צה"ל יקים מוצבים בעזה וגם זה לא יעזור.
רקטות יעופו מעל ראשי המפקדים. רמטכ"ל יחליף רמטכ"ל.

אחרי כל מבצע הממשלה כמובן תאיים על חמאס ותבטיח בקול בריטון נחוש בהצהרה לעיתונאים בלי שאלות, שאם חמאס ינסה שוב לתקוף, ניכנס באימאימא שלו. נגיב באופן שהוא לא חלם עליו

שר ביטחון אחד אחרי השני יגיעו לסיור בגבול. בתנועות ידיים נחרצות הם יכו באוויר. יזהירו את יחיא סנוואר. למרות שהוא כבר ילך עם קטטר במנהרות, הם יחשבו שהוא עוד מנהל את העניינים ולא הנכד שלו.

זה מה שיקרה. זה ברור.
אז איך נצא בסוף?
קל.
ברור וכואב.

אולי יגיע ראש ממשלה אחר, אולי הוא ייבחר ואולי לא. אבל אם הוא ייבחר, הוא יבטיח לצאת מעזה, מיד. או תוך שנה או שנתיים.

זה כבר יהפוך ליתרון בקמפיין בחירות, והציבור, שכיום רוצה רק נקמה וכיבוש רפיח, ניצחון מוחלט ולא להיכנע לדרישות חמאס עבור החזרת החטופים, ישנה סופסוף את דעתו וידרוש לצאת מעזה. למען הבנים. למען הנכדים. למען החטופים שכבר איש  לא יידע היכן הם ואם הם חיים או מתים. רון ארדים כאלה.
ואז, רק אז, ממשלת ישראל תחתום על עסקה.

זה ברור.

גופות תמורת מחבלים חיים. זה מה שיישאר. הרב הצבאי הראשי והרבנים הראשיים יסבירו לעם כולו בדמעות שליש, כמה חשוב להביא חללים לקבר ישראל. כמה חשוב כל קבר.

חמאס יסכים כמובן. גם חזבאללה. כן כן. הבן או הנכד של חסן נסראללה יסכים.
והעסקה תצא לדרך. 132 ארונות יוצבו במעבר ארז, אלפי מחבלים יעלו לאוטובוסים וינפנפו את אות הניצחון. שתי אצבעות בצורת V.

גופות תמורת מחבלים חיים. זה מה שיישאר. הרב הצבאי הראשי והרבנים הראשיים יסבירו לעם כולו בדמעות שליש, כמה חשוב להביא חללים לקבר ישראל. כמה חשוב כל קבר

צה"ל ייצא בלילה אחד וייערך על הגבול. מועצת הביטחון תדון בהסכם על עזה עם מנהיגי חמאס. הבן או הנכד של סנוואר. עוד לא ברור.
ואז נצא מעזה.
זה ברור.

נבטיח לחזור מיד אם חמאס ישלח רקטה לשדרות. "אדמת עזה תרעד" יבטיח ראש הממשלה שיחליף אולי את בנימין נתניהו. לא בטוח. כלומר איזה נתניהו זה יהיה. אבל יקראו לו נתניהו. זה בטוח.

ונצא.
סופסוף. סוף כל סוף. לכל דבר יש סוף.
התסריט הזה ידוע וכתוב כבר מראש.

גם הדרך חזרה לעזה, זמן לא רב אחר כך כבר ברורה.
מעגל האימה, ששום ממשלה לא מעזה לשבור. מלחמה, כתישה, התקפה, חורבן, מוות, נסיגה, איומים, הצהרות ושוב.

רק לא הסדר מדיני כלשהו. כזה שסעודיה מציעה או ארה"ב מציעה או משהו שאפשר להתחיל לדבר עליו עם הפלסטינים. משהו שאפשר לחיות לצידו.

הפחד הפוליטי מפני אמירת האמת לציבור הישראלי , ימשיך לעלות בדם רב. ליושבים סביב שולחן הממשלה תמיד יותר נוח לשחק בנדמה לי. לדבר על עוצמה וכוח, לאיים על אויבנו בטוויטר, ולהבטיח אי שם בעתיד מעורפל שנגיע לניצחון וביטחון.

תמיד לפחד מפני הדבר ההגיוני שצריך לעשות, רק שלא יתפסו אותם כחלשים. חברי ממשלה אפשר לתפוס בלי מכנסיים, אבל איש לא יגיד עליהם שהם חלשים. מה פתאום.

הם יבטיחו משהו ביום העצמאות ויישבעו להילחם עד הסוף. גם בציפורניים. גם בפגרה. באחדות, ביחד עם אלפי תפילות של צבא המתפללים החרדי. מלחמה עד הניצחון.

והס מלהזכיר שלום.

הם יבטיחו משהו ביום העצמאות ויישבעו להילחם עד הסוף. גם בציפורניים. גם בפגרה. באחדות, ביחד עם אלפי תפילות של צבא המתפללים החרדי. מלחמה עד הניצחון. והס מלהזכיר שלום

הבטחות הרי לא עולות ביוקר. רק המציאות יקרה והחיים הצעירים שאי אפשר להשיב.
ככה נצא מעזה.
זה ברור.

אולי זה יקרה ב-2984. אולי קצת קודם.
תאמינו לי. כבר עשינו את זה.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 733 מילים
סגירה