לאחרונה נחשפו מערכי השיעור והטקסים שמציע ארגון "זהות" לבתי הספר הממלכתיים, במימון ובסיוע של המשרד למשימות לאומיות של השרה אורית סטרוק והאגף לתרבות יהודית במשרד החינוך.

הרשתות החברתיות והנהגות ההורים סערו בעקבות החשיפה, ובצדק. המצב שבו חודרות לבתי הספר עמותות משיחיות, שתפיסת העולם שלהן לכל הפחות אינה תואמת את מטרות חוק החינוך הממלכתי, הוא אכן הפקרות, אם לא מחדל שלטוני ברור. כמובן, העמותות עושות זאת בגיבוי ממשלתי מלא.

המצב שבו חודרות לבתיה"ס עמותות משיחיות, שתפיסת עולמן – לכל הפחות – לא תואמת את מטרות חוק החינוך הממלכתי, הוא הפקרות, אם לא מחדל שלטוני. והעמותות עושות זאת בגיבוי ממשלתי מלא

מערכי השיעור מבקשים לחנך ל"עידוד למסירות הנפש בעד עם ישראל וארץ ישראל". כשיורדים לפרטים, מתברר שהם מתעלמים – הן מחלקם של לא־יהודים בתרומה למדינה ובהגנתה, הן מהשאלות שעולות על אודות תפקוד המדינה ב־7 באוקטובר ואחריו, והן מדילמות ערכיות שונות שמזמן באופן בלתי נמנע העיסוק ב"גבורה והקרבה" (ניסוח נוסף של מטרות המערכים). קול הזעקה שעולה מהציבור הממלכתי הוא אפוא מוצדק וחשוב.

מערכת החינוך בישראל עוצבה כמערכת ציבורית ממלכתית המבוססת על ערכי יסוד מוסכמים. היא התמידה בכך בהצלחה יחסית במשך שנים ארוכות, גם אחרי שבשנות ה־50 נחלקה, בשל סיבות פוליטיות, לשלושה זרמים שונים. אולם, בעשורים האחרונים, חלוקה זו שחקה את ערך הממלכתיות במערכת החינוך, ואפשרה לכוחות פוליטיים שונים לחזק את השליטה במי מהזרמים המזוהה עמם.

בזרם החינוך החרדי, שבו לומדים כ־20% מכלל הילדים בישראל, מרבית בתי הספר שייכים למפלגות החרדיות; בתי הספר הממלכתיים־דתיים, שבהם לומדים כ־14% מכלל התלמידים, נתונים למרותה הפוליטית של מפלגת הציונות הדתית; ואילו שאר שני השלישים של הילדים – מתוכם כשליש ערבים – לומדים בזרם הממלכתי שאינו משויך לאף מפלגה פוליטית.

בעקבות הזנחה פוליטית, תקציבית ומִנהלית, וכתוצאה ישירה מהפרטה, הזרם הממלכתי רוּקן כליל מערכים דמוקרטיים והומניסטיים. תפיסת העולם המושתתת על שוויון ערך האדם, סובלנות, רדיפת שלום וחירות – ערכי יסוד של העם היהודי – נחטפה ממנו. על כן, כניסתן של עמותות משיחיות לחינוך הממלכתי (החילוני) היא מכעיסה, מקוממת ובעייתית.

בעקבות הזנחה פוליטית, תקציבית ומִנהלית, וכתוצאה מהפרטה, הזרם הממלכתי רוּקן מערכים דמוקרטיים והומניסטיים. תפיסת העולם המושתתת על שוויון, סובלנות, רדיפת שלום וחירות – נחטפה ממנו

ואולם, מדוע אנחנו מקבלים בשוויון נפש את העובדה שילדים בחינוך הממלכתי־דתי נאלצים לספוג חינוך שכזה? מדוע אנחנו סובלים מצב שבו "הדמות השנתית" של מועצת החינוך הממלכתי דתי, בשעת מלחמה, הוא הרב מרדכי אליהו, אדם שקרא לחיילים להימנע מביצוע פקודות בעת ההתנתקות? לאן נעלמו סימני שאלה? מדוע בחינוך הממלכתי־דתי ניתן לעשות אינדוקטרינציה פוליטית מוטה? מדוע אין הילד הדתי־לאומי מחונך לראות את הילד הערבי בעזה לא כאויב אלא כילד?

החינוך במדינת ישראל טעון תיקון. זה לא חדש. אבל שומה עלינו לנקוט משנה זהירות באופן התיקון. הסתפקות בהגנה על הילדים שבאים מבתים ליברליים מפני השפעות זרות היא חשובה, אך היא עלולה להתגלות כְּלֹא יותר מאשר פלסטר על איבר כרות. יתרה מכך, הסתפקות בתיקון החינוך הממלכתי בה בשעה שלחינוך הדתי והחרדי, המפלגתי והאידאולוגי, ניתנת אוטונומיה מוחלטת, תשמש כיריית פתיחה בתהליך של היפרדות דה־פקטו של החברה הישראלית לקנטונים.

רוב־רובו של הציבור הישראלי מסתייג לחלוטין מתהליך כזה, ובצדק. אין תוחלת בכך שרק חלק מילדי ישראל יזכו – לצד חינוך לפטריוטיות ולשייכות יהודית וישראלית – לחינוך לדמוקרטיה, לסובלנות, לשוויון, כל עוד החלק האחר מתחנך לעליונות יהודית ולשלילת האחר.

הממשלה הבאה תהא מחויבת לשידוד מערכות ערכי במשרד החינוך. חלק מרפורמת הענק הנדרשת (לצד היבטים של תקציבים, תקנים ותנאי העסקה), יצטרך לעסוק בשיבה לחינוך ישראלי מאחד, סביב ערכי מגילת העצמאות. זהו אינו מהלך של "זבנג וגמרנו", אלא בניית תשתית ערכית, ציבורית, פוליטית ורעיונית לאורך זמן, ונדרש אומץ לב פוליטי וציבורי כדי לקדם מהלך גורף שכזה.

אין תוחלת בכך שרק חלק מילדי ישראל יזכו – לצד חינוך לפטריוטיות ולשייכות יהודית וישראלית – לחינוך לדמוקרטיה, לסובלנות, לשוויון, כל עוד החלק האחר מתחנך לעליונות יהודית ולשלילת האחר

מי שטועה לחשוב כי בנייה־מחדש של החינוך הערכי במדינת ישראל צריכה לקחת בחשבון גם תפיסות אנטי־דמוקרטיות, בשם האחדות ובשם חופש הביטוי, לא מבין מהי דמוקרטיה ליברלית. עלינו לזכור שתפיסה ליברלית אינה "כל אחד לפי דרכו", או קבלה והכלה של כל דעה באשר היא. תפיסה ליברלית מקדמת שוויון, חירות וסובלנות, ובבוא הרגע, נלחמת כנגד מי שקם להכרית את הערכים הללו. גם בבתי הספר הדתיים.

עו״ד איתמר קרמר הוא מנהל משמר החינוך הממלכתי, מבית קרל ברל כצנלסון, גבעת חביבה ואידאה. מנהל בית ספר תיכון ומחנך לשעבר, פעיל חברתי בעל ניסיון של 20 שנים בניהול חינוכי.