אדיב מזעל (צילום: דפנה טלמון)
דפנה טלמון
אדיב מזעל
עקורים

"הקשר אל הבית ואל האדמה הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות שלנו. לא מקובל אצלנו לחיות בשיכון. נאלצתי להתמודד עם אינספור תלונות. אנשים לא הבינו איפה הם נמצאים ומה לעשות"

אדיב מזעל, בן 35 מהכפר הבדואי עַרַבּ אֶל-עַרַאמְשֶׁה عرب العرامشة. מנהל הקהילה של הכפר. פונה לנצרת, משם לעכו, משם לשבי ציון ● זה המונולוג שלו

יום שבת, שבעה באוקטובר

בשעת בוקר מוקדמת התחילו להגיע הודעות על בלגן בדרום. ראיתי סרטונים של טנדרים מסתובבים בשדרות ועליהם מחבלים. חשבתי שמדובר בהודעות כוזבות, משהו שאנשים משתפים כדי לאסוף לייקים. אי אפשר היה להאמין שזה אמיתי. כעבור כמה שעות התחילו פרסומים על חטיפות.

כשהבנתי שהבלגן רציני, דיברתי עם הרבש"צ שלנו, מדחת מגיס, בחור מוכשר בן הכפר, רב סרן בצה"ל. חודש לפני כן הוא נכנס לתפקיד.

מדחת אמר שהכול אמיתי וכבר התקבלה הוראה להיכנס לכוננות. עקבנו בדאגה אחרי החדשות ויומיים אחר כך, הוא אמר לי שקבוצת מילואימניקים צריכה להגיע אלינו כי יש חשש להתחממות בגבול הצפון.

מדחת אמר שהכול אמיתי וכבר התקבלה הוראה להיכנס לכוננות. עקבנו בדאגה אחרי החדשות ויומיים אחר כך, הוא אמר לי שקבוצת מילואימניקים צריכה להגיע אלינו כי יש חשש להתחממות בגבול הצפון

ערכנו קנייה גדולה, נשות הכפר הכינו להם מאכלים ואפו פיתות עם זעתר והייתה אווירה טובה. ב-13 באוקטובר, היה ניסיון חדירה לכפר. באותה תקרית נהרג סמח"ט 300, סא"ל עלים עבדאללה והנהג שלו. המחבלים חוסלו.

בעקבות התקרית נשלחו עוד כוחות לערב אל-עראמשה. ב-16 באוקטובר קיבלתי שיחת טלפון מסגן ראש המועצה האזורית מטה אשר, שאליה אנחנו שייכים. הוא אמר שיש הנחייה לפנות את הישובים צמודי הגדר.

 הכפר ערב אל-עראמשה על גבול לבנון (צילום: JALAA MAREY / AFP)
הכפר ערב אל-עראמשה על גבול לבנון (צילום: JALAA MAREY / AFP)

שכנענו את התושבים להתפנות למרות שהייתה התנגדות. היו כאלה שחששו שזה יהיה פינוי קבע, היו שחששו שהאויב ינסה לכבוש את הכפר. הסברנו שהמצב רגיש וצריך להתפנות עד שדברים יתבהרו.

קצת היסטוריה

לפני קום המדינה, היה עראמשה כפר מבודד על גבול לבנון שמפוזר על פני שלוש גבעות. ביוני 1938 פשטו פלוגות הלילה של וינגייט על הכפר ורצחו שני חברי כנופייה שהסתתרו בו. בעקבות התקרית, כרתו תושבי עראמשה ברית עם השכנים מקיבוץ חניתה.

עם קום המדינה, שיתפו תושבי עראמשה פעולה עם חברי חניתה וקיבוץ אילון בהתנגדותם לבריטים. היה גם ניסיון לגרש את תושבי הכפר ללבנון, שנכשל בעקבות התערבות החברים מחניתה ואילון. עד היום יש קשרים חזקים בין ותיקי עראמשה לוותיקי אילון.

עם קום המדינה, עראמשה שיתפו פעולה עם חניתה ואילון. היה גם ניסיון לגרש את תושבי הכפר ללבנון, שנכשל בעקבות התערבות החברים מחניתה ואילון. עד היום יש קשרים חזקים בין ותיקי עראמשה לוותיקי אילון

עראמשה הוא היישוב האחרון בשטח ישראל שהיה בו שלטון צבאי, בעיקר בגלל הקרבה לגבול והיחסים עם תושבי דהרה, כפר בדואי לבנוני שהיה מחובר אלינו לפני קום המדינה. יש בכפר תושבים עם קרובי משפחה שחיים שם.

עד נסיגת צה"ל מלבנון יכולנו לעבור דרך מעבר ראש הנקרה לביקורי משפחות אבל אחרי זה, משפחות נחתכו. בשנת 1959 קיבלנו זכות הצבעה. בכפר אין תעשייה ורוב התושבים (1,763 במספר) עובדים כשכירים בחוץ.

בני שבט ערב אל-עראמשה וחברי קיבוץ אילון בחפלה משותפת ב-1939 (צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף דב ירמיה, הספרייה הלאומית)
בני שבט ערב אל-עראמשה וחברי קיבוץ אילון בחפלה משותפת ב-1939 (צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף דב ירמיה, הספרייה הלאומית)

הפינוי

אחרי מסע שכנועים, הסכימו תושבי הכפר להתפנות. קבוצה קטנה התפנתה למלון במזרח ירושלים והרוב התפנו למלון בנצרת. אחרי יומיים סיפרו החבר'ה שהתפנו למזרח ירושלים שהם חווים התנכלות, כנראה על רקע לבושן הפחות צנוע של הבנות שלנו. יצרתי קשר עם ראש המועצה ובעזרתו הצלחנו להעביר גם אותם למלון בנצרת.

ערב אל עראמשה הוא היישוב הלא יהודי היחיד שפונה. 700 מפונים היו במלון קראון בנצרת ו-270 במלון הגליל בנצרת. היו כאלה ששכרו בתים בצורה עצמאית והיו כאלה שבכלל לא התפנו.

ערב אל עראמשה הוא היישוב הלא יהודי היחיד שפונה. 700 מפונים היו במלון קראון בנצרת ו-270 במלון הגליל בנצרת. היו כאלה ששכרו בתים בצורה עצמאית והיו כאלה שבכלל לא התפנו

למה?
הקשר אל הבית ואל האדמה הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות שלנו. לא מקובל אצלנו לחיות בשיכון. הבדואים רוצים את הכבש ואת הפרה בחצר. כמנהל קהילה נאלצתי להתמודד עם אינספור תלונות. אנשים לא הבינו איפה הם נמצאים ומה לעשות.

ניסינו לייצר קצת עוגן והקמנו בית ספר יסודי במלון. הצלחנו לגייס תרומות מהחברה האזרחית, היהודית והערבית, בעיקר מ"אחים לנשק" ומארגון "לתת". תושבי נצרת קיבלו אותנו יפה באופן שאין לתאר ובכל זאת לפעמים הרגשתי שאנחנו לא רצויים.

אחרי חודשיים-שלושה, אנשים התחילו להרגיש את האתגר הכלכלי. מי שפונו למלון לא קיבלו מענק. המלון היה המענק. כלומר, אוכל-שתייה-שינה. אנשים כל הזמן שאלו אותי מתי יעבירו מענק למי שרוצה לשכור דירה.

אדיב מזעל, מאי 2024 (צילום: דפנה טלמון)
אדיב מזעל, מאי 2024 (צילום: דפנה טלמון)

דיברתי עם גורמים שונים וניסיתי להסביר שלא מספיק לאכול ולישון. יש צ'קים שצריך לכסות. יש עוד צרכים. מלבד זה, מי שעובדים באזור התעשייה בגליל המערבי, התקשו להגיע לעבודה כל יום מנצרת, וגם ילדי חטיבת הביניים והחטיבה העליונה נסעו ללמוד בשיח' דנון ליד כברי.

אחרי חודשיים וחצי, מחצית מהתושבים חזרו לכפר. אחרי שלושה חודשים וחצי, רובם חזרו. קיבלתי שיחות נזיפה מהמועצה ומפיקוד העורף. אמרו לי שאני לא יכול לאפשר לאנשים לחזור.

אחרי חודשיים וחצי, מחצית מהתושבים חזרו. אחרי שלושה חודשים וחצי, רובם חזרו. קיבלתי שיחות נזיפה מהמועצה ומפיקוד העורף. אמרו לי שאני לא יכול לאפשר לאנשים לחזור

אמרתי שאני מתנגד לחזרה, שאני עצמי לא חזרתי גם כדי להוות דוגמה – ויחד עם זאת, אני לא יכול לבוא בטענות לתושבים. ציינתי שכדי להחזיק את הפינוי ולאפשר לכוחות צה"ל לפעול ביישוב באופן חופשי, דרוש סיוע בדמי מחייה מחוץ לכפר.

ולא נענית?
עד היום, כמעט שמונה חודשים אחרי, לא הגיע לעראמשה שום גורם ממשלתי בכיר. הכפר עם האוכלוסייה הכי מוחלשת בגבול הצפון, עם המעמד הסוציו-אקונומי הכי נמוך, שבניו משרתים בצה"ל, שיושב ממש על הגדר – לא קיבל שום קדימות.

אני עדיין מנהל מסע שכנועים מול התושבים בעד הפינוי, אבל זה לא מצליח. כולנו מרגישים הפקרות מצד המדינה בלי שום נקודת יציאה. אני חושש שאחרי המלחמה, נראה גם משברים נפשיים.

תושבת ערב אל-עראמשה בשדות הכפר ב-2015 (צילום: נתי שוחט/פלאש90)
תושבת ערב אל-עראמשה בשדות הכפר ב-2015 (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

בחברה הבדואית, מתביישים לפנות לטיפול פסיכולוגי ונפשי. אמנם הגיעו אלינו נציגים של חוסן ועובדים סוציאליים מהרווחה אבל הם הגיעו בשלב מאוחר, כשאנשים כבר נכוו.

יש לי שיחות עם מנהלי קהילות במועצה שאומרים לי, הלוואי שהאנשים שלנו יחזרו. אני מרגיש את הדיכאון אצל מנהלי קהילות שהקהילה שלהם מתפוררת. הקהילה שלנו הצליחה לשמור על לכידות וזה לא מובן מאליו.

יש לי שיחות עם מנהלי קהילות במועצה שאומרים לי, הלוואי שהאנשים שלנו יחזרו. אני מרגיש את הדיכאון אצל מנהלי קהילות שהקהילה שלהם מתפוררת. הקהילה שלנו הצליחה לשמור על לכידות וזה לא מובן מאליו

ולאן אתה התפנית?
בהתחלה לנצרת. בסוף ינואר עברתי לעכו, שם הייתי במלון במשך חודשיים עם עוד שמונה משפחות מהכפר. משם עברתי לכפר שבי ציון. נכון להיום יש שלוש משפחות שנשארו לגור במלון וחמישים משפחות ששוכרות בתים באופן עצמאי בגליל המערבי כדי להיות בקרבת העבודה ומוסדות החינוך הזמניים. כל השאר – חזרו.

גם ההורים שלי חזרו, לצערי. אני בן יחיד בין חמש אחיות נשואות. אין לי משהו חשוב מההורים שלי, אבל למרות המצב הם רצו לחזור. הדור הישן לא יכול לסבול את הפינוי. בכל פעם שאני מקבל התראות על כניסה למקלטים, אני קודם מתקשר לדווח להם ואז שולח הודעה בקבוצות.

להורים שלי אין ווטסאפ והם קצת אדישים לעניין המקלטים, למרות שיש חדירות של כטב"מים ולפעמים גם ניסיונות חדירה של מחבלים. לפני כמה ימים מצאו גדר חתוכה באזור חניתה.

ערב אל-עראמשה, על גבול לבנון (צילום: JALAA MAREY / AFP)
ערב אל-עראמשה, על גבול לבנון (צילום: JALAA MAREY / AFP)

מאז שפרצה המלחמה אני עסוק באינטנסיביות בענייני הקהילה. ברוב הדברים אני מטפל לבד כי הוועד לא מתפקד. זאת לא תלונה, אלא עובדה. חברי הוועד עובדים בהתנדבות וקשה להם להתחייב בתקופה כזאת לדברים שמעבר להישרדות.

ברוב הדברים אני מטפל לבד כי הוועד לא מתפקד. זאת לא תלונה, אלא עובדה. חברי הוועד עובדים בהתנדבות וקשה להם להתחייב בתקופה כזאת לדברים שמעבר להישרדות

חבר ועד שצריך בכל בוקר להסיע את הילדים שלו ללימודים מחוץ לכפר ואז להחזיר אותם כי אין הסעות ולא תחבורה ציבורית כי רשמית אנחנו עדיין מפונים, ובין ההסעות הוא צריך לעבוד כדי לפרנס את משפחתו – פחות פנוי לפעילות ציבורית.

בין שני עולמות

למעשה אני לא מוצא את מקומי לא בכפר ולא במלון. אני משתדל לדאוג לא רק לעניינים הבוערים אלא גם לפעילויות תרבות כמו טיול לבני הנוער, לקשישים וגם הצגות מחוץ לישוב. איתי פועלים מנהלת המתנ"ס, עובדים סוציאלים, רכזת הנוער ורכזת הקשישים. רובם בני ובנות הכפר.

בערב, כשאני חוזר למלון, אני פוגש אוכלוסייה שרובה מבוגרים ומשפחות עם ילדים. אין רווקים כמוני וסדר היום שונה.

לפעמים אני קופץ לנהריה לשתות קפה ורואה אנשים מסתובבים, הולכים לים, קונים, יושבים בבר. ואז אני עולה לכפר ופוגש אזעקות, ירי, תנועה של כוחות ביטחון. רגע אחד מלחמה ובשני – חיים כמעט רגילים. שני עולמות הפוכים.

אדיב מזעל בשבי ציון, מאי 2024 (צילום: דפנה טלמון)
אדיב מזעל בשבי ציון, מאי 2024 (צילום: דפנה טלמון)

אני מוצא את עצמי מדחיק הרבה רגשות. יכול להיות שאחרי המלחמה כל הקושי יצוף בבת אחת, אבל כרגע אני לא ממש חושב על עצמי.

מה היחס של אנשי עראמשה למלחמה?
בשונה מהערבים שמזוהים כפלסטינים, הבדואים מעורבים בחיי המדינה. אנחנו חיים על ערכי המדינה ונאמנים לה ושירות בצבא הוא חלק מהמורשת, למרות שאנחנו לא חייבים לשרת. יש לנו חיילים, בסדיר ומילואים, רובם בשירות קרבי בגדס"ר של הגששים.

אני מעודד את בני הכפר להתגייס כי אני מאמין שהשירות יכול לתרום לעיצוב האישיות. זו לא רק הלחימה, אלא גם ההזדמנות להכיר אנשים חדשים, לצאת לעולם, לקחת אחריות ולעשות דברים לבד בלי אבא ואמא.

אני מעודד את בני הכפר להתגייס כי אני מאמין שהשירות יכול לתרום לעיצוב האישיות. זו לא רק הלחימה, אלא גם ההזדמנות להכיר אנשים חדשים, לצאת לעולם, לקחת אחריות ולעשות דברים לבד בלי אבא ואמא

יחד עם זאת, תוכלי למצוא פה שתי קבוצות: אחת – נאמנה יותר למוסדות המדינה ומתנגדת לאויב בכל מחיר; והשנייה – קבוצה קטנה שמאמינה בזכותו של העם הפלסטיני לחיות תחת שלטון אזרחי כמו בגדה, ולא תחת זרוע צבאית שיורה במי שמתנגד לה כמו חמאס בעזה. לא תמצאי כאן אף אחד שיש לו אהדה, ולו קטנה, לחמאס או לחזבאללה.

ב-2006 נהרגו אישה ושתי ילדות מהכפר מירי חזבאללה. הייתי ילד ואני זוכר שקיבלתי את זה קשה. אני זוכר את הזעם של התושבים ואת הקריאות להרוג את נסראללה. ב-17 באפריל השנה, חיזבאללה ירה כטב"ם שפגע במתנ"ס שלנו. לוחם אחד (רס"ן דור זימל ז"ל) נהרג ו-18 בני אדם – רובם לוחמים ומקצתם אנשי הכפר – נפצעו.

סרטון של חזבאללה מכטב"ם מתאבד שהתפוצץ לתוך המתנ"ס בערב אל-עראמשה ב-17 באפריל 2024

האם חזבאללה לקח בחשבון שיש ילדים במתנ"ס? תנועה אזרחית? לא! הם קוראים לנו התנחלות. מֻסְתַוְטַנֵה. התנחלות ערבית בשטח יהודי. אולי זה בגלל דגל ישראל שמונף בכניסה לכפר בגובה שבעה מטרים? אולי בגלל האנדרטה שיש בכפר לזכר החללים שלנו שנהרגו במלחמות ישראל?

האם חזבאללה לקח בחשבון שיש ילדים במתנ"ס? תנועה אזרחית? לא! הם קוראים לנו התנחלות. מֻסְתַוְטַנֵה. התנחלות ערבית בשטח יהודי. אולי זה בגלל דגל ישראל שמונף בכניסה לכפר בגובה שבעה מטרים

אחרי מלחמת לבנון השנייה, חזבאללה הקים מגדלים לאורך הגבול וממנו ערך תצפיות על היישובים. אני מאמין שהוא מכיר את המנטליות של הכפר, את לוחות הזמנים ואת המקומות המרכזיים. בשנים האחרונות עברו את הגבול גם רחפנים שהצבא לא מזהה, כי הגבול שלנו מופקר ואין נוכחות מלאה של צה"ל.

נסראללה איים יותר מפעם אחת שיכבוש את הגליל. ואיך כובשים? רק בפלישה. חמאס הקדים אותם. אגב, אני בטוח שיש שיתוף פעולה צבאי ורעיוני בין חזבאללה לחמאס גם בגלל שיש להם גורם מממן משותף: איראן.

האם אתה מרגיש שיש אפליה ממסדית סביב הפינוי?
אני מרגיש שיש אפליה ממסדית ביחס לכל היישובים המפונים. אם הייתה אפליה ממסדית רק כלפינו, היא הייתה בסוגיה של הנשק. ערב אל-עראמשה, היה עד תחילת המלחמה כפר מוּכּר לנשק אזרחי. מי שרצה ועמד בתנאים – קיבל רישיון לנשק, בעיקר בגלל הקירבה לגבול.

בעיצומה של המלחמה, המשרד לביטחון לאומי ביטל לנו את הזכאות לנשק עם הודעה בנוסח, "לאור המלצה של משטרת ישראל…" אין לזה באמת הצדקה. אחוז הפשיעה אצלנו שואף לאפס. אין בסיס ביטחוני להמלצה. אנחנו מנסים להפוך את ההחלטה, בינתיים ללא הצלחה.

חודש אחרי שנלקחה מאיתנו הזכאות, קיבלה קריית שמונה – שרחוקה מהגבול ביחס אלינו – זכאות לנשיאת נשק.

העתיד

כמנהל הקהילה אני רוצה לראות בעתיד הקרוב שיקום רציני של תשתיות, כי יש לא מעט נזק. לגבי העתיד הרחוק יותר, אני רוצה שיהיו תשתיות מתקדמות. שנמשיך את תהליך החיבור לסיבים אופטיים. שיוציאו לפועל את הקמת אזור התעסוקה שמובטח לנו כבר הרבה שנים. שמשרד החקלאות יקצה אדמות נוספות לחקלאים.

אני רוצה שנהיה קהילה מגובשת ומשגשגת, שהחינוך נמצא בראש סולם העדיפויות שלה. אני רוצה עידוד להשכלה גבוהה, הכשרות מקצועיות וסיוע במלגות. אני עצמי למדתי באוניברסיטת חיפה ועשיתי תואר שני במדע המדינה.

בעתיד העוד יותר רחוק, הייתי רוצה להיות חלק ממעגל מקבלי ההחלטות. להגיע לכנסת או למשרד ממשלתי גדול ולהשפיע. אולי אפילו להקים את המפלגה הבדואית הראשונה.

בעתיד העוד יותר רחוק, הייתי רוצה להיות חלק ממעגל מקבלי ההחלטות. להגיע לכנסת או למשרד ממשלתי גדול ולהשפיע. אולי אפילו להקים את המפלגה הבדואית הראשונה

ומה דעתך על התנהלות הממשלה?
בממשלה מכהנים אנשים חסרי כישורים וחסרי ידע והכשרה בתחום שעליו הם ממונים. הם נמצאים שם רק כדי לשרוד פוליטית ולגזול כספים בשביל הקבוצה שלהם. עד היום לא הועברו תקציבים לרשויות המקומיות ואין תכנית שיקום למפונים ל"יום שאחרי" – לא בהיבט הכלכלי, לא בהיבט החינוכי וגם לא בזה הנפשי.

אדיב מזעל (צילום: דפנה טלמון)
אדיב מזעל (צילום: דפנה טלמון)

בשבעה באוקטובר הממשלה כשלה. כמה פעמים הזהירו את ראש הממשלה? הרי הוא תמיד מחפש את מי להאשים. אבל לא הוא הבעיה. הבעיה היא העדר שהולך אחריו.

בוא נדבר על העדר.
למשפחה שלי היה עדר של שלוש מאות עיזים. כילד, הייתי יוצא עם דוד שלי למרעה. אלה היו השנים הכי יפות. החל משנת אלפיים – הכול השתנה. הטכנולוגיה נכנסה חזק. אני מתגעגע לשנים האלה. לעדר, לטלפון הקווי, לחיבור האנלוגי. הטבעי.

האם אתה אופטימי?
ההורים שלי, בני הכפר מדורי דורות, אומרים שזאת המלחמה הכי ארוכה שהייתה כאן והם חוו לא מעט מלחמות. אף פעם לא היו חילופי אש יומיומיים כמו עכשיו.

ההורים שלי, בני הכפר מדורי דורות, אומרים שזאת המלחמה הכי ארוכה שהייתה כאן והם חוו לא מעט מלחמות. אף פעם לא היו חילופי אש יומיומיים כמו עכשיו

היום עליתי לכפר והיה הרבה ירי של חזבאללה ויירוטים של כיפת ברזל. זאת השיגרה. כבר עכשיו אני יודע ששנת הלימודים הבאה תיפתח במוסדות הזמניים. בכפר – לא ייפתח שום דבר, וזה מכניס עוד ייאוש. האי וודאות – נמשך.

עוד 2,028 מילים
סגירה