מה פולנייה, מה בדיחות, "אימא היא אימא, בשם אלוהים. בפולין עצמה, על-פי-רוב אתה גר איתה עד שאתה מתחתן, ולעתים עוד זמן רב אחרי כן. וכשאתה עוזב את דירתה, היא באה אליך לעזור במטבח או עם הילדים. לפעמים היא אפילו באה לאמריקה לזמן-מה ועושה קניות ומבשלת. לפעמים נעשה קצת לא נוח במטבח קטן, והאימא רבה עם הבת, או עם הבן. אבל ביסודו של דבר, האימא מוכרת וקרובה כמו נעלי הבית שהיא מדשדשת בהן ברחבי הדירה, ואיך להסתדר איתה זה לא עניין המצריך דיון ארכני. האוויר האופף אותה אינו טעון אימה גותית שכזאת".
הכותבת היא אווה הופמן, בספרה "זרה בין המילים" ("עם עובד", ספרייה לעם, תרגום יפה: שרה בליך). הופמן היא יהודייה פולנייה שנולדה ב-1945 להורים שהצליחו להסתתר בזמן המלחמה. כשהייתה בת 13, היגרה עם המשפחה מקראקוב לקנדה, ובהמשך למדה, השתקעה ופיתחה קריירה בארצות הברית. באמריקה הופתעה לגלות את האימה הגותית שאליה היא מתייחסת, זו שהולידה בדיחות כה רבות.
בישראל התפתח לא רק זן הפולנייה, אלא גם הפולנייה-לא-חשוב-מאיזו-עדה. היא אפילו לא צריכה להיות אימא: יש לי חבר מרוקאי, שבכל פעם שאני מצלצלת אליו, המשפט הראשון שלו הוא: "למה את לא מצלצלת?". זו גרסה נחמדה לקבלת הפנים שערכו בילדותי קרובים מצד אימי. בכל פעם שהגעתי לביקור משפחתי, קידמו את פניי במשפט: "נו, סוף סוף רואים אותך פעם". לא "מה שלומך?", לא "טוב לראות אותך", קודם כל טרונייה תוקפנית.
בישראל התפתח לא רק זן הפולנייה, אלא גם הפולנייה-לא-חשוב-מאיזו-עדה. היא אפילו לא צריכה להיות אימא: יש לי חבר מרוקאי, שבכל פעם שאני מצלצלת אליו, המשפט הראשון שלו הוא: "למה את לא מצלצלת?"
למותר לציין שזה לא עודד אותי לחזור. ברגע שיכולתי, שחררתי את עצמי מהחובה להתייצב מול בית הדין הזה. מאוחר יותר אף ייסדתי את הליגה נגד רגשי אשם בלתי מוצדקים, כך שכאשר ידידי משלח את הרפליקה האוטומטית, אני מזכירה לו, בלי אירוניה, שהוא מתבלבל בתפקיד, ומיד אנחנו עוברים לעיקר.
* * *
מה הקשר בין היסודות המוכרים לנו לבין אלה שבפולין. אבל לפני כן, שאלה: למה דווקא הפולנייה התפתחה לממדים מיתיים ומפלצתיים? גרוטסקה פוגענית.
אחת התשובות: זו הנקמה ביוצאי פולין שהשתלטו על המדינה לקראת הקמתה, ועוד הרבה יותר ממה שחושבים. מילים רבות בעברית המדוברת הן ממקור פולני:
- ג'וק בא מז'וק (חיפושית) לפני שהגיע התיקן;
- רוֹגָלֶה זו עוגה מסורתית ובפוזנן אוכלים אותה ביום העיר (בגודל ובצורה של קרואסון, עם מילוי שקדים והמון סוכר);
- רמונט זה שיפוצים;
- שְמַטְקָה זו מטלית או סמרטוט;
- אוֹי זה אוֹי;
- פריזורה ופיגורה הן מילים בפולנית, כמו גם אינסטלטור (שבפולין הוא לא שרברב אלא כולבויניק) ובלגן (שקיימת גם ברוסית).
יש עוד רבות, אבל הדוגמה החזקה ביותר היא אימוץ הסיומת הפולנית –ציה או –יה במילים שבאנגלית ובצרפתית מסתימות ב-tion: אמביציה, ריאקציה וגם טלוויזיה, רוויזיה ועוד.
הדוגמה החזקה ביותר היא אימוץ הסיומת הפולנית –ציה או –יה במילים שבאנגלית ובצרפתית מסתימות ב-tion: אמביציה, ריאקציה וגם טלוויזיה, רוויזיה ועוד
נחזור לאימהות. שורה של נחקרים אישרו את הנחתי המוקדמת: האימהות שלנו, של בני דורי, נושאות בשורת הפולניוּת, הקצינו את המקור שהביאו מהגולה.
השימוש בנשק העלבון אכן קיים בתרבות הפולנית, אבל לא עד כדי איום קבוע בישיבה לבד בחושך. "מה עשיתי שזה מגיע לי?" הוא משפט שילדים שומעים מאימותיהם, אבל רק לפעמים ולא כפזמון חוזר.
חשוב שהילדים ילמדו, אבל אין חובה להיות עורך/ת דין או רופא/ה. האכזבה המתמדת מהילדים אינה קיימת, כי אין ציפיות מדויקות כל כך. גם לא דחוף להתחתן. והנקודה החשובה ביותר: המניפולציות לעידוד רגשי אשם ביחסים המשפחתיים, אינן מפותחות כאן ברמה המוכרת לנו.
העניינים הרבה יותר פשוטים: האבטיפוס של מָטְקָה פּוֹלְקָה, האימא הפולנייה, הוא אישה מלאה, חמה, עקרת בית, שמקדישה את חייה למשפחה ולילדים. זהו, זה הכול.
העניינים הרבה יותר פשוטים: האבטיפוס של מָטְקָה פּוֹלְקָה, האימא הפולנייה, הוא אישה מלאה, חמה, עקרת בית, שמקדישה את חייה למשפחה ולילדים. זהו, זה הכול
אם הפולנים שראיינתי חשבו על מקבילה, הייתה זו האם האיטלקייה. ובאסוציאציה מיידית, הזכירו את טיפוס הרווק המתבגר, שנשאר אצל אימא ובכלל לא רוצה להתחתן, כמו שמכירים גם באיטליה. אל היידישע מאמע התוודעו צעירים דרך התרבות האמריקאית. וודי אלן ו/או מי מהסופרים הידועים. הסטודנטים שלי פוערים את עיניהם כשאני מספרת על משמעות הכינוי "פולני/ה" בישראל.
פסיכולוגית סיפרה, שהבדיחה הידועה הבאה נפוצה בפולין במילייה המקצועי שלה: שלוש אימהות יהודיות שותות קפה ביחד. אחת מתגאה בבן המוצלח שלה, שקנה לה מתנה יפה ליום ההולדת. השנייה מתפארת בבנה שנתן לה מתנה עוד יותר גדולה. והשלישית אומרת: "מה אתן יודעות, הבן שלי משלם כל שבוע לאשה אחת, רק כדי לדבר עליי במשך שעה".
הילדים כאן, בפולין, הם מעל לכל במשפחה, אבל אין ציפייה לתמורה. בעסקה הפילנטרופית הזאת, כלול כבוד בסיסי של צעירים אל מבוגרים, לא רק כלפי ההורים ולא מתוך פחד.
זה נכון לכל מקום באירופה ובולט מאוד. "סתוֹם, יא זקן" ממש לא קיים כאן. להפך, יש נימוס ברמה שמפתיעה אותי בכל פעם מחדש. לעומת זאת, מונחת לפניי עדותו של גבר בן המקום, שאומר שבסדר החשיבות אשתו נמצאת לפני ילדיו, כי הם יגדלו ויעזבו את הבית ואיתה הוא יחיה כל חייו.
מה שמוביל לשאלה: באמת, איפה האבא? איפה הוא התחבא כל השנים כשרעייתו הרוויחה ביושר את הבדיחות על חשבונה? אה, הוא הלך לעבודה. כי ניהול ענייני משפחה זו לא עבודה.
מה שמוביל לשאלה: באמת, איפה האבא? איפה הוא התחבא כל השנים כשרעייתו הרוויחה ביושר את הבדיחות על חשבונה? אה, הוא הלך לעבודה. כי ניהול ענייני משפחה זו לא עבודה
ובכל זאת נוצר כנראה איזה ואקום, שמישהו, כלומר מישהי, הייתה חייבת להשתלט עליו. והיא עשתה את מה שחונכה לעשות, תפסה את ראשות הממשלה ואת כל התיקים החשובים: חוץ, פנים, חינוך, אוצר וביטחון. והעיקר, לגרסה היהודית, נוסף הגורם המזרח תיכוני: נולדו לה ילדים בלבאנט, שהוא מדינה אמריקאית.
זה שאבא הביא פרנסה לא משחרר אותו מאחריות. לפני שהוא הלך לעבודה הוא התחתן איתה. גם בוגר מבוא לפסיכולוגיה לחובבים יוכל להסביר את התופעה, שגברים לא מעטים בישראל קוראים לנשותיהם אימא ולא בשמן הפרטי, גם כאשר ילדיהם לא נמצאים בסביבה.
אוי אימא מסכנה, היא לא סתם מתקרבנת, היא באמת נכשלה, גם במשפט המפתח "אני כבר אנוח בקבר" – יש לי הרגשה שהיא לא תגיע לשם כל כך מהר.
המאמר פורסם לראשונה באתר "אחר" בעריכת רון מיברג, בינואר 2010
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם