"החודשים האחרונים הם כמו תקופה של נס", אמרה השרה למשימות לאומית, אורית סטרוק, בהקלטה שהושמעה בגל"צ.

סטרוק, שחשה כנראה משוחררת מול תושבי ההתנחלות גבעת חנן, התייחסה להגברת הבנייה ביהודה ושומרון אותה היא רואה כ"משימת קודש", כלשונה.

האמירה המטורללת של סטרוק מאששת את מה שרבים מאתנו חשים לא מעט זמן, וביתר שאת מאז ה-7 באוקטובר: בתוך ישראל מתקיימות שתי מדינות. במדינה האחת חיים אנשים נורמטיבים שרוצים לחיות בשגשוג, רווחה ובטחה תחת הנהגה נקייה, אחראית ורציונלית. במדינה השנייה חיים אנשים משיחיים, קיצוניים והזויים שמוכנים (שמא אפילו שמחים?) להקריב חיי אדם עבור המטרה הקדושה של כיבוש וייהוד כל השטח שבין הירדן לים.

האמירה המטורללת של סטרוק מאששת מה שרבים חשים: בישראל מתקיימות שתי מדינות. בשנייה חיים משיחיים, קיצוניים והזויים שמוכנים להקריב חיי אדם למען כיבוש וייהוד השטח בין הירדן לים

במדינה האחת, נקרא לה "מדינת הנורמלים", אירועי ה-7 באוקטובר הם האסון הגדול בתולדות מדינת ישראל. קו שבר בו המדינה הפרה ברגל גסה את החוזה הבסיסי שלה מול אזרחיה, והפקירה גברים, נשים וילדים לידיים של ארגון טרור רצחני.

במדינה השנייה, נקרא לה "מדינת המשיחיים", ה-7 באוקטובר איננו מחדל נוראי אלא גזרה משמיים. מה שרובנו תופסים כאסון בממדים שואתיים, נתפס על ידי המשיחיים מהז'אנר של סטרוק וחבריה כ"פסיק בהיסטוריה" או כ"שלב הכרחי" בדרך ל"גאולה".

משבר עם הבית הלבן? יחסי ישראל עם העולם, ובפרט עם בעלת בריתנו הגדולה ביותר, מעניינים את סטרוק ודומיה כקליפת השום. מבחינתם, אין בעיה שנהיה מדינת מבודדת. אין דבר שהם לא מוכנים להקריב בשביל עוד התנחלות, עוד קרוואן קיקיוני ועוד מהלך שיחריב כל סיכוי לפתרון הסכסוך בימינו.

הישראלי הנורמלי מביט במציאות לאחר ה-7 באוקטובר ורואה התפרקות וחורבן. הוא רואה חיילים שנופלים במלחמה חסרת תוחלת, צפון נטוש ומופגז, קהילות ומשפחות שהתפרקו, המוני ישראלים-אחים שחיים כפליטים בארצם, כלכלה קורסת, ממשלה אטומה ומושחתת ו-120 חטופים שעדיין נמקים בעזה.

הישראלי המשיחי מביט באותה מציאות ורואה משהו שונה לחלוטין. הוא רואה התנחלויות משגשגות, תקווה מענגת לכבוש מחדש את עזה (ולמחוק את העיר על יושביה), וחש את פעמי המשיח וחדוות "הניצחון המוחלט".

במדינה השנייה, נקרא לה "מדינת המשיחיים", ה-7 באוקטובר איננו מחדל נוראי אלא גזרה משמיים. מה שרובנו תופסים כאסון בממדים שואתיים, נתפס על ידם כ"פסיק בהיסטוריה" או כ"שלב הכרחי" בדרך ל"גאולה"

אותו ישראלי משיחי, חדור אידאולוגיה מוטרפת, לא "מתרגש" מלוחמים שנופלים, משפחות שכולות, אנשים ללא בית שאיבדו את מטה לחמם, קהילות שכבר לא יחזרו או מאחיו ואחיותיו שעוברים גיהינום בעזה. אלו אולי "חוויות לא נעימות", גם בעולמו המעוות, אך הן שלב "בלתי נמנע" בדרך למימוש החזון של ארץ ישראל השלמה.

עבור ישראלים מתונים, הגיוניים ורציונליים, מטרת המלחמה המוצדקת (שבפועל הסתיימה ממזמן והפכה לדשדוש מתמשך) היא לפרק את שלטון חמאס, לייצר ביטחון ולהשיב את כל החטופים הביתה.

בשביל סטרוק וחבריה הפנאטים, המטרה היא לכבוש את עזה וליישב אותה ביהודים משיחיים כמותם. יצירת ביטחון והשבת חטופינו הם יעדים שוליים לעומת המטרה הנכספת של כיבוש הארץ.

בתפיסה המשיחית שלהם, ראוי להקריב חיילים בשביל עוד פיסת שטח ועוד מאחז מפוקפק. במדינת הנורמלים סופרים את הכיבושים של ג'מאל מוסיאלה מגרמניה, במסגרת משחקי היורו. במדינת המשיחיים של בצלאל סמוטריץ', סטרוק וצבי סוכות סופרים בינתיים כיבושים ביהודה ושומרון (ואם ירצה השם, בקרוב גם בעזה). בחזון האימים שלהם, פלישה קרקעית לג'באליה שווה לזכייה במדליה.

נכון להיום, האסטרטגיה של סטרוק, סמוטריץ', לימור סון הר מלך ושות' היא להתפלל לניצחונו של דונלד טראמפ בארה"ב, מתוך אמונה ותקווה שאיתו הם יוכלו להמשיך ולפעול בשטחים ככל העולה על רוחם.

בנימין נתניהו אינו משיחי. ביבי, שנשא את נאום בר אילן, נמנע מסיפוח ומסר כבר שטחים בחברון – יודע שסטרוק וחבריה מובילים את ישראל לתהום, אך הוא נגרר אחריהם למען שרידותו האישית.

הישראלי המשיחי לא "מתרגש" מלוחמים שנופלים, משפחות שכולות, אנשים ללא בית ואלה שעוברים גיהינום בעזה. אלו אולי "חוויות לא נעימות", גם בעולמו, אך הן שלב "בלתי נמנע" בדרך למימוש החזון

המילים השחוקות "ביחד ננצח" הפכו לסיסמה הרווחת מאז ה-7 באוקטובר. אלא שאין פה "ביחד". ה"ביחד" הוא פיקציה כמו "הניצחון המוחלט". לישראלים מתונים, שכלתנים וליברלים, אין כלום במשותף עם סטרוק וחבריה הפנאטים. להפך, הסיוט שלהם הוא הנס הגדול של הסטרוקים.

תומר פלג, עוסק בייעוץ תקשורת ויחסי ציבור. שירת בדובר צה"ל. בוגר ביה"ס לעיתונאות "כותרת" ובעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית מאוניברסיטת תל אביב. עבד 7 שנים ב"ידיעות תל אביב". שימש כדובר של ח"כ לשעבר איל בן ראובן (המחנה הציוני) ושל חברת הכנסת אמילי מואטי (עבודה).