מלחמה ו/או שלום גרסת נתניהו

הדהירה של בנימין נתניהו אל עבר "הניצחון המוחלט" המשיכה גם השבוע חרף ההצהרות האופטימיות (מדי) של שר החוץ האמריקאי אנתוני בלינקן על עסקה ההולכת ומתקרבת.

אם מקיאוולי היה קם לתחייה, נתניהו היה יכול היה ללמד אותו שיעור או שניים על איך אומרים דברים שונים לאנשים שונים; כיצד מסיתים נגד הקורבנות עד שהם הופכים לאויבי העם; וכיצד מקריבים מדינה על מזבח האינטרסים האישיים.

ייתכן שנתניהו חשש לרגע ממלחמה אזורית, אך לאחר שראה את נושאות המטוסים האמריקאיות מתקרבות לחופי ישראל, התעודד וחזר למלאכתו: לשקר, לבלבל ולהסית. ראש ממשלת ישראל אוהב לקרוא. לא מן הנמנע שיש ברשותו גם את ספרון החובה בכל בית רודן, הכולל עצות להתנהלות יעילה במצבי משבר.

נתניהו מאשים את הצבא, את שר הביטחון שלו, את המערכת המשפטית, את בני הקיבוצים ואת יצחק רבין באסון שקרה במשמרת שלו – וזה עובד לו

העצה הראשונה באותו ספרון היא להאשים באסון את כולם, גם אם אתה ניצב בראש הפירמידה. כמו שאומרים ברוסית, "המלך טוב אך בני האצולה רעים". נתניהו מאשים את הצבא, את שר הביטחון שלו, את המערכת המשפטית, את בני הקיבוצים ואת יצחק רבין באסון שקרה במשמרת שלו – וזה עובד לו.

במקביל נתיניו מאבדים את שפיותם ומציעים להקריב לחמאס את ילדיהם של הרמטכ"ל ושל שר הביטחון, אך פוסחים על אחד והיחיד – מי ששולט בישראל כבר 15 שנים, בנימין נתניהו.

עטיפת הספר "מר הפקרה" (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

אבל השקרים שעובדים יפה בארץ מאבדים מקסמם מעבר לגבול. שם אויבי ישראל דווקא רואים מצוין את המחדלים, את האחדות הפגומה ואת הסדקים הרבים שהתרחבו מאוד בעידן נתניהו.

הם גם בונים על זה שהוא ימשיך במדיניותו הכושלת שהפכה ארגון טרור קטן ומפורר למפלצת עוצמתית, ירחיק מישראל את ידידותיה ויפגע באופן אנוש באפשרות לעצב ברית אזורית משמעותית עם המחנה הערבי המתון.

התנגשות בצפון בהשתתפות איראן, שעלולה להפוך למלחמה אזורית, היא עדיין אופציה ריאלית למדי. עדיין אפשר למנוע אסון נוסף

התנגשות בצפון בהשתתפות איראן, שעלולה להפוך למלחמה אזורית, היא עדיין אופציה ריאלית למדי. עוד לא מאוחר להרים את הראש ולומר שהקסם האפל הוא בעצם סתם חיזיון אור קולי חסר טעם. עדיין אפשר למנוע אסון נוסף.

הנסיך הסעודי תחת אש

לא עבר שבוע מאז שהנסיך הסעודי מוחמד בן סלמאן כיכב במדור הזה אחרי שהצהיר כי הוא חושש מרצח פוליטי – והינה שוב חוזר הניגון. הפעם השליט הסעודי הצעיר, שלמעשה מנהל את המדינה בשמו של אביו החולה והמבוגר, הואשם על ידי בכיר סעודי שערק למערב בזיוף חתימת המלך סלמאן כדי לפתוח במלחמה נגד תימן בשנת 2015.

תמונתו של יורש העצר מוחמד בן סלמאן במכה, ערב הסעודית (צילום: AP Photo/Amr Nabil)

סעד אל־ג'עברי, בכיר לשעבר בשירותי המודיעין הסעודיים שהיה מקורב ליורש העצר הקודם הנסיך נאיף, טען בראיון ל־BBC שבן סלמאן היה מאוד להוט לקבל החלטות – ופתח במלחמה נגד החות'ים בתימן בשנת 2015 על דעת עצמו אחרי שזייף את החתימה המלכותית. "בני ברית אמריקאים עודכנו על הנעשה רק כ־12 שעות לפני המתקפה על תימן", נאמר בראיון.

ג'עברי מתאר את יורש העצר הסעודי בתור איש תאב שלטון ובעל גחמות שמנסה להוביל מדיניות שונה מקודמיו כדי להאיץ את תהליכי המודרניזציה בארצו. אין בכך חדש: מאז שאביו התיישב על כיסא המלך והנסיך הצעיר הפך ליורשו, פרסומים רבים תיארו את אישיותו ואת סגנונו של יורש העצר הסעודי כאיש חסר רחמים, אימפולסיבי ובלי מעצורים.

העולם הערבי תמיד היה רווי בשליטים כאלה, שנהנו מכוח אבסולוטי וקיבלו החלטות גורליות לבדם, בלי להסתמך על יועצים או מקורבים. מה ששונה במקרה של בן סלאמן זה כמובן מרכזיותה של ארצו בזירה המזרח תיכונית

יש לומר שהעולם, ובמיוחד העולם הערבי, תמיד היה רווי בשליטים כאלה, שנהנו מכוח אבסולוטי וקיבלו החלטות גורליות לבדם, בלי להסתמך על יועצים או מקורבים. מה ששונה במקרה של בן סלאמן זה כמובן מרכזיותה של ארצו בזירה המזרח תיכונית, העושר המדהים שלה והשלטון האבסולוטי.

מכלול המשתנים הללו יוצר שבריריות יוצאת דופן ופוטנציאל לפורענות גדולה אם הדברים לא יסתדרו לפני התוכניות של בן סלמאן. לנוכח התעצמותה של איראן מחד והפופולריות של התנועות האסלאמיות הפונדמנטליסטיות מאידך, ערב הסעודית מוכרחה להיות עוגן של יציבות. היום נראה שהיא הולכת ומתרחקת מהיעד הזה.

תמונותיהם של הנסיך הסעודי בן סלמאן ואביו מוקרנות באירוע ספורט בסעודיה (צילום: AP Photo/Amr Nabil)

"ג'ון סטיוארט" המצרי הסתבך באמירות אנטישמיות

מעריציו הרבים של הקומיקאי המצרי באסם יוסוף התאכזבו לגלות השבוע כי חשבון ה־X שלו (טוויטר לשעבר) הפסיק להיות פעיל. הם מיהרו להאשים את אילון מאסק בסתימת פיות ואת "הלובי היהודי" בהפעלת לחצים עליו. לאחר זמן קצר התברר שיוסף בחר לסגור את חשבונו לבדו.

בפוסט שפרסם ברשת אינסטגרם הוא רמז לכך שמשפחתו קיבלה איומי מוות וזה מה שגרם לו להפסיק לצייץ ב־X. ממה שידוע, יוסף לא הגיש תלונה במשטרה ואין פרטים נוספים בנושא.

במהלך עשרת החודשים האחרונים יוסוף הפך מקומיקאי נועז ומוכשר שיצא בזמנו נגד האחים המוסלמים במצרים והספונסרים הקטאריים שלהם, לפעיל פרו־פלסטיני שהסתבך לא פעם באמירות אנטישמיות

אולם, במהלך עשרת החודשים האחרונים יוסוף הפך מקומיקאי נועז ומוכשר שיצא בזמנו נגד האחים המוסלמים במצרים והספונסרים הקטאריים שלהם, לפעיל פרו־פלסטיני שהסתבך לא פעם באמירות אנטישמיות ואנטי־ישראליות.

יוסוף הכחיש את זוועות 7 באוקטובר וטען ש"אלה דברים שלא מאפיינים את המוסלמים ואת הערבים". הוא גם טען שהתקשורת העולמית מנוהלת על ידי יהודים, וכי ההגדרה של האנטישמיות למעשה מונעת ביקורת על ישראל.

בינואר השנה יוסוף גם האשים את ישראל בכך שהיא "חטפה ילדים תימנים כי הוריהם לא היו לבנים מספיק". רגע לפני שחשבונו נסגר הוא אף קרא למעריציו להפסיק לפחד מהאשמה באנטישמיות. "האם אתם עדיין מפחדים שהציונים הללו יאשימו אתכם באנטישמיות?" הוא שאל את תומכיו.

מה קרה ליוסוף שהפך לא רק לפרו־פלסטיני אלא גם לאנטי־ישראלי ואנטישמי? האם הוא החזיק בדעות האלה מאז ומעולם ורק עכשיו הן נחשפו או שמא הוא הושפע דווקא מהסביבה הפרוגרסיבית לאחר שעבר לארה"ב לפני עשור?

נדמה כי יוסוף לקח יותר מדי פניות לא נכונות עד שהלשון המושחזת שלו החלה להפיק ארס מסוכן. בכך הוא פוגע ביהודים באשר הם – ולא עשה מאומה עבור הפלסטינים

נדמה כי יוסוף לקח יותר מדי פניות לא נכונות עד שהלשון המושחזת שלו החלה להפיק ארס מסוכן. בכך הוא פוגע ביהודים באשר הם – ולא עשה מאומה עבור הפלסטינים. כמה חבל, כמה עצוב.

פסטיבל אבו דאבי מוקיר את התזמורת של דניאל בארנבוים

תזמורת דיוואן מזרח־מערב, שנוסדה על ידי המנצח והפסנתרן המפורסם דניאל בארנבוים, חוגגת בימים אלה 25 שנה. הפרויקט המיוחד הזה, שמשלב נגנים ישראלים ופלסטינים, נולד בימים יותר אופטימיים, כאשר בישראל וברשות הפלסטינית רבים עדיין קיוו שרוחות השלום יביאו את הבשורה המיוחלת.

לפני כמה ימים בבירת איחוד האמירויות התקיים מופע של התזמורת המפורסמת. תוכנית הערב כללה את הקונצ'רטו לכינור ברה מז'ור של יוהנס ברהמס, אופוס 77, ואת הסימפוניה מס' 8 בדו מז'ור של פרנץ שוברט. הביצוע יוצא הדופן של אן־סופי מוטר, יחד עם הניצוח המיומן של בארנבוים, החיה את יצירות המופת הקלאסיות הללו והשאיר את הקהל נפעם.

"פסטיבל אבו דאבי נשאר מחויב להעשרת הנוף התרבותי באמצעות שותפויות עם פסטיבלים ואומנים מובילים. קונצרט יום השנה הזה מדגיש את המחויבות האיתנה של הפסטיבל לאומנות, מוזיקה ותרבות ככלים להארה, דו־קיום ודיאלוג, והשיתוף עם פסטיבל המוזיקה של ריינגאו מסמן אבן דרך משמעותית נוספת במשימה המתמשכת לחגוג ולתמוך באומנויות בקנה מידה עולמי".

עצוב לחשוב כי בעוד שבאבו דאבי מוקירים את פועלה של התזמורת המיוחדת הזאת, הן בישראל והן ברשות הפלסטינית שיתוף פעולה בין יהודים לערבים הופך כיום למשימה בלתי אפשרית כמעט

עצוב לחשוב כי בעוד שבאבו דאבי מוקירים את פועלה של התזמורת המיוחדת הזאת, הן בישראל והן ברשות הפלסטינית שיתוף פעולה בין יהודים לערבים הופך כיום למשימה בלתי אפשרית כמעט, גם כאשר מדובר בנגינה משותפת שרק מוסיפה יופי והרמוניה לחיים של כולנו.

השבוע בתולדות מזה"ת: ההפיכה באיראן

ההפיכה באיראן ב־1953 הייתה מבצע של שירותי המודיעין של בריטניה וארה"ב להפלת הממשלה הנבחרת בראשות מוחמד מוסאדק. המבצע, שכונה "מבצע אייאקס", נבע בעיקר מהלאמת תעשיית הנפט האיראנית על ידי מוסאדק, שפגעה באינטרסים הבריטיים.

המונים בכיכר הפרלמנט באיראן אחרי שראש הממשלה מוחמד מוסאדק טען כי בלם את ניסיון ההפיכה, 16 באגוסוט 1953 (צילום: AP)

מוסאדק היה מנהיג לאומני ודמוקרטי שהוביל תנועה לרפורמה ועצמאות כלכלית באיראן. תוכניותיו השאפתניות כללו הלאמה של תעשיית הנפט האיראנית, רפורמות חברתיות בתחום של זכויות עובדים והרחבת הביטוח הסוציאלי, רפורמות אגרריות רבות, חיזוק המוסדות הדמוקרטיים, הגבלת כוחו של השאה וגיוון של הכלכלה האיראנית שנשענה בעיקר על נפט.

הרפורמות האלו נתפסו כאיום על האינטרסים המערביים באזור. המבצע נגד מוסאדק כלל קמפיין תעמולה, שוחד לפוליטיקאים ואנשי צבא – וארגון הפגנות המוניות. לאחר ניסיון כושל ראשון, הצליחה ההפיכה ב־19 באוגוסט 1953, כאשר תומכי השאה השתלטו על טהרן והדיחו את מוסאדק.

המבצע נגד מוסאדק כלל קמפיין תעמולה, שוחד לפוליטיקאים ואנשי צבא – וארגון הפגנות המוניות. לאחר ניסיון כושל ראשון, הצליחה ההפיכה ב־19 באוגוסט 1953

ראש הממשלה נעצר ונשפט, השאה פהלווי חזר לשלוט בארצו ואיראן הפכה לבעלת ברית של המערב, מה שעצר את הרפורמות שתוכננו על ידי מוסאדק. ב־2013 ממשלת ארה"ב הודתה רשמית במעורבותה בהפיכה וב־2023 ה־CIA לקח אחריות על המבצע, מה שמדגיש את חשיבותו ההיסטורית של האירוע ביחסי איראן–מערב.