בזמן שהייתי שגרירת ישראל במדינות הבלטיות (לטביה, ליטא ואסטוניה), בוריס דקיינידזה, יהודי בן 32 מגיאורגיה שהיה מנהיג "הבריגדה הווילנאית", הורשע בהזמנת רצח עיתונאי שחקר את מעלליו.

העד העיקרי נגדו היה מי שסחט את ההדק, אך למרות הבעייתיות בכך ערעורו נדחה והוא הוצא להורג בירייה לעורפו. בכך היה לאדם האחרון שהוצא להורג בליטא, אשר הייתה אז, ב-1995, בהליכי הצטרפות למוסדות אירופיים-דמוקרטיים ונדרשה להתאים את עצמה לכללים המקובלים בקרב מדינותיהם.

העד העיקרי נגד היהודי הגיאורגי דקיינידזה, שהורשע בהזמנת רצח – היה מי שסחט את ההדק. אך חרף הבעייתיות ערעורו נדחה והוא הוצא להורג בירייה לעורפו. בכך היה לאדם האחרון שהוצא להורג בליטא

@petrasdovidaitiis

#mafia #dekanidze #boris #1990 #latvia #bmwm3 #vilniausbrigada

♬ original sound – Petras Dovydaitis

עשרים שנה לאחר מעשה, כאשר העליתי על הכתב זיכרונות מעבודתי במשרד החוץ, עדיין תהיתי האם וכיצד היה עליי לפעול מתוקף תפקידי כנציגת מדינת ישראל כדי להציל אותו.

כתבתי:

"האדם האחרון שהוצא להורג בליטא – זאת אחרי משפט שנוי במחלוקת – היה יהודי. הוא קבור בבית הקברות היהודי בווילנה, לא רחוק מקברו של הגאון מווילנה, החכם בן המאה ה-18. כשהגעתי עם אורחים לקברו של הגאון, חשבתי על השני. האם היותו יהודי הטילה עליי אחריות מיוחדת לעצור את ביצוע גזר הדין?".

האחריות כלל לא הייתה שלי. זאת בראש ובראשונה כי דיפלומטים לא מחליטים על דעת עצמם כיצד לפעול בעניינים עקרוניים, בוודאי לא בענייני פנים של המדינות בהן הם משרתים.

במנהל תקין, אמנם הם מספקים תשומות וממליצים על צעדים ולכן יש להם חלק בגיבוש מדיניות ועמדות, ותפקידם לבצע אותן, אבל הם אינם עצמאים בסוגיות מהותיות. בנוסף, המשפחה גייסה עורך דין שעלה בצעירותו מליטא והוא פעל במרץ מול הרשויות בישראל כדי לשכנע אותן להתגייס להצלת חיי הנדון למוות.

נכון, דקיינידזה לא היה צדיק. גם אני לא. אבל גדלתי על האמירה ממסכת סנהדרין ולפיה "כל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא". הערך של חיי אדם והחובה לפעול למענו טבוע בי. שמא בכל זאת הייתי צריכה לעשות משהו? אולי היה ראוי?

עשרים שנה לאחר מעשה, כאשר העליתי על הכתב זיכרונות מעבודתי במשרד החוץ, עדיין תהיתי האם וכיצד היה עליי לפעול מתוקף תפקידי כנציגת מדינת ישראל כדי להציל אותו

עבר עוד עשור. שוב נזכרתי בעניין, לאחר שחולצו גופות של ששה חטופים שחייהם קופדו, כמו חייו, בירייה לעורף. אלו שמות: הירש גולדברג פולין (23), עדן ירושלמי (24), אלמוג סרוסי (27), אורי דנינו (25), אלכס לובנוב (33) וכרמל גת (40).

כמו רבים אחרים, גם תגובתי המיידית למשמע ההחלטה לא לזוז מציר פילדלפי הייתה "אבל זהו גזר דין מוות!". הדיווחים על הישיבה שבה התקבלה ההחלטה היו מצמררים. מי הצביע נגד? רק שר הביטחון.

לא מדובר באדם שסרבנותו אומנותו, אלא במי שהקדיש את חייו הבוגרים לביטחון ישראל. במקום להיות חותמת גומי לראש ממשלה, שכל הסקרים מעידים כי הציבור אינו מאמין לו וחושד במניעיו – שמא היה ראוי שאתם, חברי קבינט חורצי גורלות, תתעמקו בעמדת יואב גלנט?

מה חשבתם כששמעתם על רצח החטופים? איך אתם מרגישים, כאשר אתם צופים בלוויות? האם אתם בכלל צופים בהן? האם התחרטתם על הצבעתכם? אולי עולה בכם מחשבה שהייתם צריכים לפעול אחרת, שנדרש לתקן, שעדיין לא מאוחר? או שאתם מתייחסים לנרצחים כאל נזק אגבי בשימור הקואליציה וקידום המטרות הסקטוריאליות שלכם?

אני כאמור לא צדיקה, אך דברים שכתבתי מתוך אנושיות בסיסית עשרים שנה אחרי הוצאתו להורג של בוריס דקיינידזה, פושע שלא הייתה לי כלפיו שום אחריות למעט לאום משותף, מעידים שמותו היה כתם קטן אך מתמשך על מצפוני.

כמו רבים אחרים, גם תגובתי המיידית למשמע ההחלטה לא לזוז מציר פילדלפי הייתה "אבל זהו גזר דין מוות!". הדיווחים על הישיבה שבה התקבלה ההחלטה היו מצמררים. מי הצביע נגד? רק שר הביטחון

ואתם, שרי ישראל? מה מצפונכם אומר לכם בעת הזאת?

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות להאחר התפרקות ברה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.