אנחנו נפגשות בירושלים, ב"סטודיו משלך" – בית מוסלמי מהמאה ה-19 בתוך רחוב טובל בעצים. לא סתם בחר הצייר פנחס ליטבינובסקי במקום הזה כמשכן לאומנות שלו. עכשיו מתקיים בו מרכז אומנות לנשים שהקימה ציפי מזרחי, לקידום אומניות ושיח רב-תרבותי.

היא בת 58, נשואה בשנית ואם לשלוש. לימדה אומנות דורות של תלמידות דתיות, הקימה את הסטודיו כדי שיהיה להן מקום ליצור בו, צירפה אליו גם אומניות ערביות ואז פתחה את השערים לאומניות באשר הן. אם קירוב לבבות – אז זאת הזירה הראשונה לבנות באמצעותה גשר. לצייר את זה. לפסל את זה. ליצור את זה. להציג את זה בתערוכות.

מה שלומך?
"אוי, איזו שאלה קשה – והשבוע היא קשה במיוחד. אין לי אוויר. אני לא רואה אופק למצב הזה. השבוע התקיימה ההלוויה של הרש גולדברג-פולין, שנרצח בשבי. הוא גר לא רחוק מפה וכל הרחוב היה מלא. קילומטרים של אנשים, חילוניים ודתיים, עם עגלות ותינוקות, עמדו בצמתים ובכבישים, עד הר המנוחות.

"ירושלים היא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית ונקודות החיכוך רבות. יהודים וערבים, דתיים וחילוניים נפגשים בסופר, בקופות החולים, בתאי המדידה בקניון. נרצה או לא, אנחנו חיים כאן יחד.

"ירושלים היא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית ונקודות החיכוך רבות. יהודים וערבים, דתיים וחילוניים נפגשים בסופר, בקופות החולים, בתאי המדידה בקניון. נרצה או לא, אנחנו חיים כאן יחד"

"גם בתוך החברה הדתית בירושלים יש פלגים שונים, הגדרות עצמיות שונות. אומרים שירושלים היא חבית חומר נפץ – אבל מי שחי בה, יכול להרים את הראש מעל העננה ולראות את הרחובות השוקקים, את היום-יום. ירושלים היא גם עיר מאפשרת ורבת גיוון דווקא בגלל שהיא כל כך כבדת ראש".

תערוכה של הצלמת מיכל היימן שהוצגה ב"סטודיו משלך" ב-2022 (צילום: אלעד שריג)

ספרי לי קצת על "סטודיו משלך". איך נבט הרעיון?
"יש לי תואר שני באומנות ובמוזיקולוגיה. בשנים 2005-2008 לימדתי תולדות האומנות בבתי ספר תיכוניים. באותן שנים כמעט שלא היו לימודי אומנות במגזר הדתי מלבד באולפנה הדתית בירושלים וב'פלך'.

"מוניתי להיות מדריכה להוראת אומנות, הדרכתי מורות ומנהלים ופתחתי עשרות מגמות לאומנות במגזר הדתי. רציתי לשכנע מנהלים שמדובר בידע עולם. בידע שכל בן תרבות צריך לצאת איתו מבית הספר גם אם הוא לא לומד במגמת אומנות וגם אם הוא דתי. הדתיים באים מעולם של טקסטים ולא של דימויים ויזואליים. הם חסרים את זה.

"רציתי לשכנע מנהלים שמדובר בידע שכל בן תרבות צריך לצאת איתו מבית הספר גם אם הוא לא לומד במגמת אומנות וגם אם הוא דתי. הדתיים באים מעולם של טקסטים ולא של דימויים ויזואליים. הם חסרים את זה"

"אחרי עבודה של כמה שנים והכנסת אלפי תלמידים בשערי לימודי האומנות – בעיקר תלמידות יש לומר, כי לא נורא שבנות יציירו קצת, אבל בנים? – רציתי להמשיך לדוקטורט. חשבתי שמי שלמדו במחזורים הראשונים במגמות לאומנות שפתחתי, בטח כבר סיימו תארים בבצלאל או בשנקר ורציתי לחקור את תוצאות המהפכה הקטנה, ולראות מה עושה אומנית דתייה. ראיינתי עשרות בוגרות שלי שסיימו לימודי אומנות גבוהים".

אז מה עושה אומנית דתייה? איזו רוח גבית יש לאישה דתית שמכריזה שהיא אומנית?
"כשאת באה כאישה דתית למקום סגור ומונוליטי, אף אחד לא רוצה לראות מה יש לך להציע. מהצד השני, גם בבית יש לך חזית ואומרים לך, יש ילדים ואי אפשר ללכת למכולת עם אומנות. החברה הדתית לא צורכת מספיק אומנות פלסטית ולא מעודדת התפתחות בתחום.

"בעקבות הראיונות תפסתי את הראש ואמרתי לעצמי, ריבונו של עולם מה עשיתי? פתחתי לבנות האלה צוהר והן הוקסמו והלכו בעקבות האור, רק כדי להיווכח שאחרי תואר אקדמי אין להן מה לעשות עם מה שלמדו?

בית "סטודיו משלך" בירושלים, ספטמבר 2024 (צילום: יעל אילן)

"הבנתי שאם יש בי טיפת אחריות, אני חייבת לעזור להן. חתכתי מהמסלול המחקרי למסלול "מגדר בשטח" והחלטתי להקים מיזם למען נשים אומניות דתיות, בהגדרה הכי רחבה של דתיות. כלומר, גם חרדיות".

הסכמת לקבל גם דתיות לשעבר?
"כן, כי הן אמרו ובצדק: העולם הפנימי שלנו הוא תוצר של מה שינקנו ואנחנו מרגישות שגם אנחנו שייכות לקבוצה.

"חשבתי לעשות פיילוט של שנתיים שיכלול מנטורינג ומרחב פיזי לעבוד בו עד שאסיים את התואר, אבל כעבור שנתיים האומניות אמרו לי, עד שסוף-סוף יש לנו קבוצה וסוף-סוף אנחנו לא לבד ומציגות אומנות – את לא הולכת לשום מקום!

"חשבתי לעשות פיילוט של שנתיים שיכלול מנטורינג ומרחב לעבוד בו עד שאסיים את התואר, אבל כעבור שנתיים האומניות אמרו לי, עד שסוף-סוף יש לנו קבוצה ואנחנו לא לבד ומציגות אומנות – את לא הולכת לשום מקום!"

"וככה, במשך שמונה שנים שימש 'סטודיו משלך' רזידנסי לנשים דתיות. מט"י ירושלים הצטרפו למיזם ונתנו מנטורינג עסקי. לימדו את האומניות איך לנהל סטודיו, משא ומתן מול גלריות וכו'".

אני זוכרת שלפני כמה שנים הגעתי לראות את אחת התערוכות שהוצגו בסטודיו במיקומו הקודם בשכונת קטמון בירושלים. אני זוכרת מקלט לא גדול במיוחד, כשבתוכו, וגם בחוץ, מוצגות עבודות יפיפיות שנוצרו בעקבות שירתה של זלדה.
"לאורך השנים הצגנו כמה וכמה תערוכות של אומניות הסטודיו וקיבלנו לא מעט חשיפה. בהתחלה עבדנו במקלט בקטמון וכדי להציג את האומנות – יצאנו החוצה, למרחב הפתוח.

בית "סטודיו משלך" בירושלים, ספטמבר 2024 (צילום: תמר מור סלע)

"עשינו תערוכה בשכונת מוסררה צפון, השכונה של הרב ברלנד, אחרי שהוא ברח. השכונה הייתה מפורקת. מלאה סמים ופשיעה. החלטנו לתלות שם עבודות אומנות במרחב הציבורי. אחרי שהם צעקו עלינו וחלק מהעבודות הושחתו – היו תושבים שתלו ברחובות עבודות משלהם.

"היה לנו פרויקט בשוק מחנה יהודה בבית שהיה שייך לישיבת עץ חיים. ב-2016 הייתה לנו תערוכה בקיבוץ בארי והצגנו גם במשכן לאומנות בעין חרוד. למעשה, 'סטודיו משלך' הוא הפיסקה הראשונה בתולדות האומנות הישראלית, שיצאה מהחברה הדתית כקבוצה".

היחס של חברות דתיות לאומנות בכלל ולאומנות נשים בפרט, הוא יחס מורכב. הוא אפילו לא דו-ערכי. העיסוק באומנות פשוט פחות לגיטימי לאישה.
"בכל חברה מסורתית ושמרנית הדבר הכי חשוב הוא להתחתן, ללדת ילדים ולקיים משפחה. הדבר הזה משותף לדתיות ולערביות. לכן פתחנו את שערי הסטודיו גם לאומניות ערביות. אנחנו מדברות את אותם צרכים וחולקות את אותם קשיים.

"בחברה דתית באשר היא, יש לחץ להביא ילדים – והרבה. אבל אומנות דורשת פניות. אומנות היא דבר טוטאלי. גם אימהות היא דבר טוטאלי בעיקר בחברות מסורתיות. יחד, למדנו לשלב".

"בכל חברה דתית, יש לחץ להביא ילדים – והרבה. אבל אומנות דורשת פניות. אומנות היא דבר טוטאלי. גם אימהות היא דבר טוטאלי בעיקר בחברות מסורתיות. יחד, למדנו לשלב"

בינואר 2020 עבר הסטודיו מהקטמונים לשכונת טלביה, לבית מוסלמי מהמאה ה-19 ששימש הסטודיו של הצייר פנחס ליטבינובסקי, צייר אייקוני ולא מאוד ידוע בציבור הרחב, למרות שהיה חתן פרס ישראל ב-1980.
"קודם כל, המעבר סימן שינוי באופי הסטודיו. מראשית ימיו, הסטודיו התארגן כקולקטיב – קבוצה של אומניות דתיות שפועלות יחד בתמיכה של משרד התרבות, עיריית ירושלים וקרנות. בשלב מסוים האומניות הדתיות רצו לפעול בשדה האומנות, בלי הנישה. בלי השייכות לקבוצת "אומניות דתיות".

חדר העבודה של פנחס ליטבינובסקי שמשמש כיום את אומניות "סטודיו משלך", ספטמבר 2024 (צילום: תמר מור סלע)

"חשבתי שאם אנחנו רוצות קול נשי מגוון, הוא צריך לבוא ממקום על-מגזרי. ככה הפכנו מקולקטיב של נשים אומניות דתיות וחרדיות, למרכז לאומנות נשים. לא רק דתיות, ולא רק יהודיות, ולא רק מהארץ. זהו המרכז לאומנות נשים הראשון מסוגו בישראל.

"חשבתי שאם אנחנו רוצות קול נשי מגוון, הוא צריך לבוא ממקום על-מגזרי. ככה הפכנו מקולקטיב של נשים אומניות דתיות וחרדיות, למרכז לאומנות נשים.זהו המרכז לאומנות נשים הראשון מסוגו בישראל"

"הבית, שהיום הוא הסטודיו שלנו, נבנה בראשית המאה הקודמת על ידי משפחת סלמן, משפחה מוסלמית ירושלמית עשירה. בשלב מסוים הם סגרו את הקומה השנייה והשכירו אותה למשנה לנציב העליון הבריטי, הנרי גרני. ב-1948, במלחמת העצמאות, ברחה משפחת סלמן והשאירה את הבית ריק. הנכס הוכרז רכוש נטוש.

"כמה שנים אחר כך נכנס אל הבית הצייר פנחס ליטבינובסקי, שחי ויצר בו ואירח את כל הבוהמה. עם פטירתו ב-1985, הבית נסגר על ידי המשפחה על חפציו: הבגדים בארונות, הסלון, הרהיטים, השטיחים, הווילונות והאטלייה שבו היו 6,000 עבודות שהעלו אבק. קפסולה שקפאה בזמן. מבין שאריו, נשאר רק הנכד, היום בן 77.

"במהלך השנים ניסתה עיריית ירושלים לשכנע את המשפחה לפתוח את הבית לטובת האומנות ותושבי העיר, ללא הצלחה. החלטתי לפנות אליו גם. אמרו לי, הוא יזרוק אותך כמו שהוא זורק את כולם. זה לא קרה.

ציור של פנחס ליטבינובסקי שמציג בתערוכה "ובחרת בחיים – זו אומנות" המציגה בבית אבי חי בירושלים, ספטמבר 2024 (צילום: תמר מור סלע)

"כשנכנסנו לבית, הנכד השמיד 95% מאוסף הציורים. זה קרה מול עיניי. הרגשתי שאני חוזה בהשמדת נכס תרבות לאומי ולא יכולתי לעשות שום דבר. חלק מהעבודות שנותרו, מוצג בימים אלה בתערוכה "ובחרת בחיים – זו אומנות" בבית אבי חי בירושלים".

איך מקיימים עכשיו מרכז אומנות לנשים שהוא, פחות או יותר, תמצית הנושאים שמצויים בתחתית סדר העדיפויות הלאומי: אומנות ונשים?
"מאז פרוץ המלחמה, האומניות הערביות לא מגיעות לסטודיו. אנחנו שומרות איתן על קשר רצוף ומחכות לימים רגועים יותר. אנחנו באמת מאמינות שעל המצע של נשים ואומנות, אפשר לבנות גשרים וקומות של אמון, קירוב לבבות והפריה הדדית. אבל בדרך הזאת, יש גם תלאות.

"המלחמה חרבשה לנו שיתוף פעולה עם מדינות הסכמי אברהם. תכננו פרויקט, שקיבל תמיכה משגרירות ארה"ב, שנועד לשמר את מסורת הרקמה של שלוש קהילות נשים: אתיופיות מישראל, פלסטיניות מזרח ירושלמיות והאמזיריות המרוקאיות.

"כבר כמה שנים מתקיימים ב"סטודיו משלך" מפגשים עם רוקמות ממזרח ירושלים, עם נשות לקיה בנגב ועם רוקמות אתיופיות. רצינו לשמר את המסורת כי הצעירות כבר לא רוקמות וכי אנחנו יודעות שדרך אומנות הרקמה מועבר ידע גנאלוגי, גאוגרפי, זהותי ומשפחתי כמובן.

"לכל אזור גאוגרפי יש דגמים והשפעות אחרות, אבל הרוקמות כמובן מנוצלות. אפשר לקנות רקמות בכלום כסף ולמכור בהון עתק. הצענו שיתוף פעולה לבתי אופנה עלית כמו גוצ'י, פראדה ולואי ויטון.

"לכל אזור גאוגרפי יש דגמים והשפעות אחרות, אבל הרוקמות כמובן מנוצלות. אפשר לקנות רקמות בכלום כסף ולמכור בהון עתק. הצענו שיתוף פעולה לבתי אופנה עלית כמו גוצ'י, פראדה ולואי ויטון"

"הרעיון הוא להשתמש בדגם של רקמה אותנטית להדפסה על טקסטיל כשמאחורי כל רקמה יש פנים, שם וסיפור חיים. הכסף שייכנס בעד כל שימוש ברקמה, יעבור ישירות לרוקמת. בעקבות המלחמה, הקפיאו האמזיריות את השתתפותן והשארנו להן דלת פתוחה לחזור כשירגישו בטוחות יותר".

תערוכה של הצלמת מיכל היימן שהוצגה ב"סטודיו משלך" ב-2022 (צילום: אלעד שריג)

בואי נדבר קצת על מעשה האומנות. על משמעותו, יופיו, תרומתו לאדם, לחברה ולתרבות האנושית.
"אני חושבת שאומנות היא סוג של נבואה וגם של רפואה. אומנות היא שפה אוניברסלית של הנפש. היא גשר.

אחת לחודש הפגשנו אומניות מהחברה הערבית והיהודית, חלקן דתיות, בחיפה, לוד וירושלים. הפער בין האומניות מבחינה אידאולוגית דתית היה לפעמים תהום שאין לה סוף ולמרות זאת, הן המשיכו להגיע למפגשים

"לפני ארבע שנים, למשל, היה לנו פרויקט שנקרא "מנהיגות נשים בתרבות" עם בית הגפן בחיפה. יעלה חזות ינוקא הייתה אז המנהלת האומנותית. אחת לחודש, במשך שנה, הפגשנו אומניות מהחברה הערבית והיהודית, חלקן דתיות, בשלוש ערים מעורבות: חיפה, לוד וירושלים. הפער בין האומניות מבחינה אידאולוגית דתית היה לפעמים תהום שאין לה סוף ולמרות זאת, הן המשיכו להגיע למפגשים גם אחרי אירועים ביטחוניים מאוד קשים.

"לא פעם חשבתי שזהו, נגמר, אבל כולן חזרו. כולן הבינו שכנשים, המאבקים וההתמודדויות שלנו דומים כמו גם הצורך הקיומי והתשוקה לעסוק באומנות".

אני מניחה שהמלחמה השפיעה גם על התוכניות בתוך הסטודיו ולא רק על שיתופי הפעולה.
"מייד אחרי שבעה באוקטובר, החלטנו לשנות את סדר התערוכות. להקדים תערוכות של אומניות מהעוטף. האוצרת שלנו, מיטל מנור, הובילה אותן בהמון רגישות.

"הראשונה שהציגה היא האומנית רעות ישעיהו מקיבוץ כיסופים. אחריה, הוצגה תערוכה של סופי ברזון מקאי ובימים אלה מוצגת התערוכה "מה שנשאר" של זיוה ילין, שתיהן חברות קיבוץ בארי ומנהלות גלריית בארי שנשרפה באסון. רצינו לתת להן מקום ליצור בו. להסיח את הדעת מהזוועות שראו וחוו. שתי התערוכות היו מוכנות עוד לפני שבעה באוקטובר ואפשר לראות איזה חוש נבואי היה לשתיהן".

תערוכה של זיוה ילין מקיבוץ בארי ב"סטודיו משלך", ספטמבר 2024. היצירות נוצרו לפני השבעה באוקטובר 2023 (צילום: תמר מור סלע)

מה עושה לך טוב בימים האלה?
"מוזיקה. אני אוהבת לשמוע מוזיקה ישראלית, מוזיקה עכשווית וגם פיוטים. אנחנו נמצאות בחודש אלול ואני מרגישה שנשארתי אי שם, בשמחת תורה.

"אלה ימים נוראים שלא נגמרו ואני שומעת את פיוטי הסליחות, למרות שאני לא מההולכות לבית הכנסת, ופתאום הטקסטים האלה שמבקשים רחמים וחמלה – וכבר שנה שלמה אנחנו מבקשים רחמים וחמלה – עשו לי משהו.

"אלה ימים נוראים שלא נגמרו ואני שומעת את פיוטי הסליחות, למרות שאני לא מההולכות לבית הכנסת, ופתאום הטקסטים האלה שמבקשים רחמים וחמלה עשו לי משהו"

"יש פיוט של יוצאי ספרד ועדות המזרח שנקרא "עת שערי רצון להיפתח" או, "העוקד והנעקד והמזבח". כתב אותו רבי יהודה שמואל אבן-עבאס שחי במרוקו במאה ה-12. בימים ימימה, שרים את הפיוט הזה לפני תקיעת השופר בראש השנה. ואני שומעת אותו ומרגישה כמו זבוב על החמור שמוביל את האב ואת בנו לעקדה. ופתאום, הוא כל כך עכשווי.

"אני מרגישה שאנחנו כעם וכחברה, קשורים ועקודים ואין איל שבא ונאחז בסבך ומציל אותנו. ומי שאמור להציל אותנו – כשל בתפקידו כאב. אין הנהגה ובטח שלא אחדות".

ואם ההנהגה תתחלף, תשתנה התמונה? הנוף יהיה אחר?
"אני חושבת שגם אחרי שהוא יעוף, גם אם יהיה מישהו אחר – ויהיה מישהו אחר כי הוא חייב ללכת – אנחנו בצרות גדולות. מה עושים עם האי-ודאות? עם הביטחון הקיומי הרעוע?

מתוך תערוכה של סופי ברזון-מקאי, מנהלת גלריית קיבוץ בארי, שהוצגה ב"סטודיו משלך" (צילום: אלעד שריג)

"המקום הזה הפך להיות שביר מכל בחינה והראשונים להיפגע הם מוסדות התרבות. אני לא יודעת אם נצליח לשרוד. הרי הדבר הראשון שמקצצים בו הוא התרבות, כי תרבות נחשבת חמאה ולא לחם. אבל אנחנו חייבות תרבות בשביל לשרוד. בשביל להישאר שפויות".

יש בך גם תקווה?
"אם לא הייתה תקווה, אנשים לא היו יוצאים לרחובות. מי שאין לו תקווה – הוא פאסיבי. אולי זו דרך להתחמק מתשובה, אבל בא לי נס. משהו מעל הטבע, כי אני לא רואה מוצא בדרך הטבע.

"אם לא הייתה תקווה, אנשים לא היו יוצאים לרחובות. מי שאין לו תקווה – הוא פאסיבי. אולי זו דרך להתחמק, אבל בא לי נס. משהו מעל הטבע, כי אני לא רואה מוצא בדרך הטבע"

"אספר לך משהו. לפני שבועיים טסתי לברלין במסגרת תכנית מנהיגות "קדם" של המשרד למורשת. יצאתי עם קבוצה של יזמים, מנהלי ארגונים ואקדמאים והגענו לביקור במוזאון היהודי בברלין.

"שם, הדרכתי את הקבוצה על שתי יצירות: אחת תלויה בתצוגת הקבע, של הרבנית בוגרת בצלאל יעל שמעוני שעומדת בראש ישיבה אורתודוקסית לנשים ומלמדת גמרא; והשנייה – מוצגת בתערוכה על סקס יהודי, של האומנית חגית מולגן. שתי העבודות נוצרו במסגרת 'סטודיו משלך'.

ציפי מזרחי לצד יצירה של יעל שמעוני במוזאון היהודי בברלין (צילום: באדיבות המצולמת)

"היצירה של שמעוני מבקרת את האישה הדתית שמסתירה את עיניה מפני הגמרא ומשאירה אותה לגברים. היא ציירה שער גדול ואישה קשורת עיניים עומדת בפתח על פדסטל. מתוך הציור, משתלשל חוט אדום שמסתיים בפקעת שמונחת לידו. והחוט זה, הוא כמו תקוות חוט השני. נשים מוזמנות לאחוז בו, ולהיכנס בשערי הגמרא.

"ואגיד לך עוד משהו: הגרעין של הסכסוך – הוא דתי. ואני חושבת שפתרון הסכסוך יהיה דתי. כלומר, למרות שדת היא אם כל המלחמות, אני חושבת שאם יקומו מנהיגים דתיים משתי הדתות – האסאלם והיהדות – ויובילו אחריהם אנשים לכיוון של חיים, רק הם יוכלו לפתור את התסבוכת הזאת. לבוא מהמקום הדתי ולדבר אל המקום הדתי של הצד השני.

"אבל הם צריכים לקום. ואני לא רואה כרגע הנהגה, גם לא הנהגה דתית, שיכולה להוביל".