בכל יום אני מתמודדת עם השאלה: איך ליישב בין הרצון שלי להאמין, לאהוב ולבטוח באנשים, לבין המציאות שראיתי ב-7 באוקטובר. בשבוע שעבר, אישה נפלאה שאני מעריכה ואוהבת ואני יצאנו לארוחת צהריים ודיברנו על אלוהים, אמונה ומצב העולם. היא כועסת, כמו רבים אחרים.

בעקבות הזעזוע מ-7 באוקטובר וכל מה שבא אחריו, העולם השתנה, כמו קליידוסקופ שמישהו סובב. כמה מחבריי – כמו זו – כועסים על אלוהים, כועסים על כך שלא הייתה התערבות אלוהית שתגן עלינו מפני הזוועות שהתרחשו. הם שואלים אותי איך אני עדיין שומרת על אמונה, איך אני לא נכנעת לזעם.

כמה מחבריי כועסים על אלוהים, כועסים על כך שלא הייתה התערבות אלוהית שתגן עלינו מפני הזוועות שהתרחשו. הם שואלים אותי איך אני עדיין שומרת על אמונה, איך אני לא נכנעת לזעם

האמת היא שהאמונה שלי לא הגיעה בבת אחת. זו לא הייתה אמונה שחונכתי להחזיק בה חזק. היהדות הייתה חלק מחיי, אבל אלוהים לא היה נוכח קבוע, ומעולם לא האמנתי שאלוהים כל-יכול.

למעשה, קיבלתי את הרעיון שאלוהים יכול להיות כל-יכול או כזה שכולו-טוב, אך לא שניהם. ואני בוחרת להאמין באלוהים ככוח של טוב, כשותף במאבקים שלנו, בתקוות שלנו ובשאיפות שלנו לעולם טוב יותר.

כפי שאני רואה זאת, אלוהים לא שולט בכאוס או מסדר את העולם עבורנו. במקום זאת, אנו נשלחים לעשות בחירות, לנסות להיות אנשים הגונים ולעשות את הדבר הנכון. ייתכן שאלוהים שולט בקוסמוס, אבל כאן על פני כדור הארץ, לנו יש את האחריות לפעול.

לכן, 7 באוקטובר לא ערער את אמונתי באלוהים, כי אני לא מאמינה שאלוהים יכול היה לעצור זוועות כאלה. זו לא הדרך שבה אני מבינה את תפקידו של אלוהים. ההרס שראינו לא היה כישלון של אלוהים, אלא כישלון של האנושות.

מה שנשבר אצלי באותו יום היה האמונה שלי באנשים. תמיד האמנתי שבבסיסם, אנשים הם הגונים, טובים וחומלים, שהכוונה לפגוע היא נדירה. אבל ב-7 באוקטובר, האמונה הזו נקרעה לגזרים. האכזריות, האלימות, חוסר האנושיות – לא הייתי מוכנה לכך. זה שבר את ליבי, ומאז אני מנסה להתמודד עם הרגשות האלה. בכל יום אני נלחמת בניסיון ליישב בין הרצון שלי להאמין ולבטוח באנשים לבין המציאות שראיתי.

ועכשיו, כשעברנו את ראש השנה, אני נזכרת בכך. ראש השנה מציין את היום שבו אנו היהודים מאמינים שאלוהים ברא את האנושות בכל תפארתה, כמות שהיא – מבולגנת, מורכבת ונהדרת. וכשאנו מגיעים לרגע מקודש זה, אני מנסה להיאחז ברעיון שאולי, למרות הכל, עדיין יש תקווה.

7 באוקטובר לא ערער את אמונתי באלוהים, כי אני לא מאמינה שאלוהים יכול היה לעצור זוועות כאלה. זו לא הדרך שבה אני מבינה את תפקידו. ההרס שראינו לא היה כישלון של אלוהים, אלא כישלון של האנושות

למרות שהאמון שלי באדם התערער, אני מסתכלת סביב, מלאת התפעלות והשתאות: אנחנו עדיין כאן על פני האדמה, עדיין מסוגלים לשתף פעולה זה עם זה – ועם אלוהים, אם נבחר להאמין – כדי להפוך את העולם הזה לחומל, צודק ומרהיב ככל האפשר.

ישנם מלאכים מסביבנו, בין אם אתם מאמינים באלה הקוסמיים או פשוט מזהים את האנשים ההגונים שדואגים זה לזה, שמופיעים בזמנים חשוכים כדי להיות קרן אור.

אפילו באחד הערבים האחרונים, כשנערכנו לקראת מתקפת טילים קרובה מאיראן, ישבתי בבר בירושלים בסוף העולם תחת שמיים ורודים. דפש מוד התנגן ברקע, ואז מישהו התחיל לשיר את השיר "It's the End of the World as We Know It" של REM. ובשולחן אחד, יהודים וערבים קנו זה לזה כוסיות ברכה ואיחלו בריאות וביטחון זה לזה.

ברגע הזה, הערפל התפוגג והאוויר היה מתוק, ואני נזכרת שפחד יגרום לך להאמין לקולות הלוחשים בחשיכה, במקום להקשיב לקול השקט והברור בלב שלך. אנחנו יכולים לבחור באיזה קול להקשיב.

כן, זהו מאמץ מודע ומתמשך, ולמרות מה שקרה מאז 7 באוקטובר, ומה שעדיין קורה, אני מסרבת לוותר. אני אעשה את הבחירה הפעילה, יום אחרי יום, לחפש את אלה שגם הם רוצים לשתף פעולה לטובת הכלל, המונעים על ידי אהבה, טוב לב והגינות. כך נוכל לבנות מחדש, צעד קטן אחד בכל פעם.

כן, האמונה שלי באנושות עדיין שבורה למדי – אבל אני לא אתן לכוחות האופל לעצור אותי מלעשות כל שביכולתי לאסוף את השברים ולבנות מחדש – גם אם יש ימים שזה מרגיש כמו לאסוף אבק.

כן, האמונה שלי באנושות עדיין שבורה למדי – אבל אני לא אתן לכוחות האופל לעצור אותי מלעשות כל שביכולתי לאסוף את השברים ולבנות מחדש – גם אם יש ימים שזה מרגיש כמו לאסוף אבק

אולי זה גם קצת אבק כוכבים – קריצה קוסמית משותפנו למעלה, שמזכירה לנו: כל עוד יש חיים, יש תקווה. אז יום הולדת שמח, אנושות. יש לנו עבודה לעשות.

סופרת, בלוגרית, עורכת הסושיאל של The Times of Israel