אני זוכר את 6 באוקטובר לפני שנה. בדיוק מלאו 50 שנים למלחמת יום הכיפורים לפי התאריך האזרחי. הייתי נסער.
גם שבועיים קודם לכן, ביום הכיפורים לפני שנה, הייתי נסער. כי אז מלאו 50 שנה למלחמה ההיא לפי התאריך העברי.
אני ממש זוכר אותי חושב על המלחמה שבה הייתי תינוק. קורא עליה בלי סוף. צופה בסרטים או בסדרות שקשורות בה.
אני זוכר את ההרגשה הזו כשאני צופה בערב יום הכיפורים לפני שנה בסרט שערך תאגיד השידור הישראלי (כי זו משמעותו העמוקה של שידור ציבורי) מצילומיו של מי שהיה הכתב הצבאי של רשות השידור המנוחה בסיני במהלך מלחמת יום הכיפורים, רון בן ישי.
אני זוכר את ההרגשה הזו כשאני צופה בערב יום הכיפורים לפני שנה בסרט שערך תאגיד השידור הישראלי (כי זו משמעותו העמוקה של שידור ציבורי) מצילומי הכתב הצבאי של רשות השידור בסיני במהלך אותה מלחמה
רון תיעד את הדברים ובשלב מסוים הציל חיי פצועים בקרב. לכן הוא היה אזרח שקיבל צל"ש מהרמטכ"ל. הוא נראה נבוך כשקיבל את העיטור.
ככה הרגשתי ביום הכיפורים הקודם. 50 שנה למלחמת אוקטובר 1973 לפי התאריך העברי.
ככה הרגשתי בערב שמחת תורה לפני שנה. 6 באוקטובר 2023. כלומר, 50 שנים למלחמה ההיא לפי התאריך האזרחי.
אני זוכר שהייתי ילד.
אבא שלי סיפר לי על מלחמת יום הכיפורים בה היה קצין במילואים. הוא סיפר כיצד דיברו החיילים והקצינים הישראלים עם קצינים בצבא המצרי בהפסקת האש בסיני. כיצד לחצו ידיים. התיידדו. החליפו תשורות קטנות. קיוו לשלום. רצו לחזור הביתה. רצו לחיות.
מספר שנים אחר כך הגשימו אנואר סאדאת, מנחם בגין וג'ימי קרטר את החלום שלהם. מימשו את התקווה. עם דמויות חשובות משני הצדדים וגם מממשל קרטר. כולל שר החוץ משה דיין שהכה על חטא היוהרה שקדם למלחמת יום הכיפורים, שר הביטחון עזר וייצמן והיועץ המשפטי הצעיר לממשלה, פרופסור אהרן ברק.
אני זוכר את הכנסים משנה שעברה. בדיוק לפני שנה.
כנסים במלאת 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. ראש אמ"ן ורמטכ"ל ואנשי צבא בכירים בשירות פעיל ובדימוס. אנשי אקדמיה. בעיקר היסטוריונים. דמויות ציבור בעבר ובהווה. דיברו על הלקחים שהמודיעין הפיק. שצה"ל הפיק. שכולנו הפקנו. על הצורך בצניעות. בזהירות. מי יכול היה לדעת מה מחכה לנו ביום שלאחר מכן.
אני זוכר את הכנסים במלאת 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. ראש אמ"ן ורמטכ"ל, בכירי צבא ואנשי אקדמיה. דיברו על הלקחים, על הצורך בצניעות. בזהירות. מי יכול היה לדעת מה מחכה לנו ביום למחרת
אני זוכר את השלטים בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית עד לפני שנה. שלטים שעליהם תמונות גולדה מאיר ובנימין נתניהו עם הכיתוב "מחדל 73-מחדל 23". חששנו מאד מהמלחמה. אבל לא העלינו בדעתנו מה יגיע באמת.
כן, חששתי מאד ממלחמה אבל לא העליתי בדעתי טבח שכזה. מחדל שכזה. הפקרה שכזו. קריסת מערכות שכזו.
בטח לא דבר שיאפיל בחומרתו מכל בחינה על זוועת 6 באוקטובר 1973. על זוועת מלחמת יום הכיפורים, שבסופה כעבור 3 שבועות היו הישגים צבאיים כבירים, הפסקת אש מול מצרים וסוריה, חילופי שבויים, ועדת חקירה ממלכתית, רמטכ"ל מודח ושבור לב והפגנות בדרישה להתפטרות ראשת הממשלה ושר הביטחון. הפגנות שהובילו מהר להתפטרות השניים. משה דיין היה ממובילי הסכם השלום כעבור מספר שנים. גולדה מאיר מתה שבורת לב בשנת 1978.
מלחמה מחרידה שבה נהרגו חיילים. מלחמה מחרידה שבה נשבו חיילים. לא נטבחו אזרחים. לא נחטפו אזרחים. לא נכבשו יישובים בלב מדינת ישראל. לא נכבשו בסיסים במדינת ישראל הריבונית. לא הוחרב חבל ארץ שלם.
ביום 6 באוקטובר 1973 האדמה רעדה.
אבל ביום 7 באוקטובר לפני שנה היא רעדה אפילו יותר.
מה שכתבתי למעלה הוא תיאור תמציתי מדי של מה שהרגשתי במלאת 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. אתמול לפני שנה.
כך הרגשתי בערב יום הכיפורים לפני שנה.
כך הרגשתי ביום הכיפורים לפני שנה.
כי התאריך העברי סימן 50 שנה.
וכך הרגשתי גם ביום 6 באוקטובר לפני שנה.
כלומר, זה היה גם בערב שמחת תורה לפני שנה.
כי התאריך האזרחי-לועזי סימן 50 שנה.
יום לאחר מכן היה היום הנורא בתולדותינו.
יום לאחר מכן החל היום שאינו נגמר.
כן, חששתי מאד ממלחמה אבל לא העליתי בדעתי טבח שכזה. מחדל שכזה. הפקרה שכזו. קריסת מערכות שכזו. בטח לא דבר שיאפיל בחומרתו מכל בחינה על זוועת 6 באוקטובר 1973
השבוע מלאו 365 ימים לחורבן 7 באוקטובר 2023.
אנו מציינים שנת הפקרה של 101 ישראלים.
מתוכם לכל היותר 66 בחיים בתנאי שואה. לכל היותר.
השבוע צוינה גם אבן דרך שוברת לב בכל הכרוך באווירת ההתלקחות שקדמה לרצח יצחק רבין ביום 4 בנובמבר 1995:
השבוע צוינו גם 29 שנים להפגנה ההיא בכיכר ציון.
5 באוקטובר 1995.
ההפגנה בה עמד בנימין נתניהו על המרפסת מול קריאות ושלטים שאיני רוצה לזכור את תוכנם.
אז השבוע – 5 באוקטובר 2024 – חלפו 29 שנים מאז.
אתמול – 6 באוקטובר 2024 – ציינו 51 שנים למלחמת יום הכיפורים.
הלב כבד. פיזית.
והיום?
היום 7 באוקטובר 2024.
חלפה שנה.
חלפה שנת בלהות.
במדינת ישראל. ברצועת עזה החרבה. בגדה. בלבנון. במזרח התיכון כולו. על סף מלחמת ישראל-איראן.
היום 7 באוקטובר 2024.
שנה בדיוק מאז 7 באוקטובר 2023.
אני באמת חושב שמדינת ישראל לא תתקיים ללא דמוקרטיה, ללא אנושיות, ללא השבת החטופים והחטופות הנותרים וללא מציאת פתרונות מדיניים (שמושתתים גם על מאזן הרתעה צבאי לא אחת) שיאפשרו קיום סביר לכל הישראלים, לכל בני הארץ הזו, לשכנינו הלבנונים ולכל בן ובת אנוש.
היום 7 באוקטובר 2024. חלפה שנה. חלפה שנת בלהות. במדינת ישראל. ברצועת עזה החרבה. בגדה. בלבנון. במזרח התיכון כולו. על סף מלחמת ישראל-איראן. שנה בדיוק מאז 7 באוקטובר 2023
היום 7 באוקטובר 2024.
אבל האמת היא שהיום עדיין 7 באוקטובר 2023.
מפני שזהו יום שלעולם לא נגמר.
עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם