לאחר שהדי הסופות שככו, נראה שהקמפיין לנשיאות ארצות הברית התייצב למצבו הקבוע בחודשים האחרונים: תיקו כמעט מוחלט.
אם ממש מתאמצים, אפשר לראות תזוזה מזערית לכיוונו של דונלד טראמפ: במודל של נייט סילבר, הסיכוי של האריס לנצח ירד מ-56% ל-51% מייד לאחר העימות בין סגני הנשיא לפני שבועיים – אבל אלה שנויים חסרי משמעות; הם תלויים בהמון הנחות של המודל (למשל, על ההשפעה של "נתוני הבסיס" של המירוץ ועל היחס בין סקרים לאומיים למדינתיים) וכן בנכונות הסקרים עצמם. לכל דבר ועניין, המירוץ נמצא בתיקו מוחלט.
בשל כך אפשר להתפנות ולדון בכמה נושאים יותר תשתיתיים.
1
כידוע, פעמיים מבין ארבע הפעמים בהן המנצח בבחירות לנשיאות לא קיבל את מספר הקולות המרבי בכלל האוכלוסייה אירעו ב-15 השנה האחרונות: ב-2000 וב-2016.
בעוד שב-2000 הפער בקולות, כמו גם באלקטורים, היה בסך הכל די קטן – גור הוביל בחצי אחוז בקולות והפסיד בחמישה אלקטורים (ובסיוע נדיב של בית המשפט העליון), ב-2016 הפער היה דרמטי הרבה יותר: טראמפ הפסיד להילארי קלינטון ב-2% בקולות הפופולריים אך ניצח ב-77 אלקטורים.
ב-2020, הפער בין כלל הקולות לבין התוצאה הסופית היה אף דרמטי יותר, שכן ביידן ניצח ב-4.5% מהקולות בזמן שהפער בוויסקונסין, המדינה שהטתה את הכף, היה 0.6% בלבד. מכאן ההערכה המקובלת שהאריס צריכה לזכות ב-3-4% בכלל הקולות כדי לזכות בבחירות.
אך האם המצב הזה עדיין תקף? הסיבה שנוצר פער כזה לטובת הרפובליקאים בחבר האלקטורים נובע מכך שהמדינות המתנדנדות נוטות להיות לבנות יותר, מבוגרות יותר ובעלות שיעור גבוה יותר של בעלי השכלה אקדמית מכלל האוכלוסייה – ואלו קבוצות אוכלוסייה שנוטות לרפובליקאים, ספציפית לטראמפ.
אלא שתוצאות בחירות אמצע הקדנציה ב-2022 ותוצאות סקרים שונים מעלות אפשרות שהמפה הדמוגרפית-פוליטית משתנה.
ב-2022, הרפובליקאים השיגו את ההישגים הגדולים ביותר שלהם בניו יורק ובקליפורניה; נרשמה עליה משמעותית (יחסית) של תמיכה של שחורים והיספנים ברפובליקאים. אלה נתונים שרואים גם בסקרים בתקופה זו. מאידך, הפער המגדרי הולך ומתרחב לטובת הדמוקרטים, מה שאומר שנשים, גם לבנות, נוטות להצביע לדמוקרטים בשיעורים הולכים וגדלים.
ב-2022, הרפובליקאים השיגו את ההישגים הגדולים ביותר שלהם בניו יורק ובקליפורניה; נרשמה עליה משמעותית (יחסית) של תמיכה של שחורים והיספנים ברפובליקאים. אלה נתונים שרואים גם בסקרים בתקופה זו
אם התזוזות האלה אכן התקיימו באלקטורט (והן לא תופעת דמה של סקרים), והן מקזזות זו את זו, אזי הדמוקרטים "יבזבזו" הרבה פחות קולות בקליפורניה ובניו יורק, והפער בין חבר האלקטורים לתוצאות בכלל האוכלוסייה יצטמצם.
2
טיעון משמעותי לטובת הטענה שהפער בין חבר האלקטורים לכלל האוכלוסייה נשאר כשהיה הוא הפער בין הסקרים הלאומיים – בהם האריס מובילה בממוצע בכ-3% – לבין סקרים מדינתיים במדינות המתנדנדות שבהן המרוץ בתיקו מוחלט.
מעבר לזהירות שבה צריך לצרוך סקרים – היסטורית, סקרים טועים בממוצע ב-3%, והשנה יש כמות מועטה במיוחד של סקרים – נייט כוהן מ"הניו יורק טיימס" הסב את תשומת לב קוראיו לנקודה מתודולוגית משמעותית בסקרים המדינתיים.
רוב הסוקרים, בעקבות טראומת 2016 ו-2020, החלו להפעיל שיטת שקלול לפי ההצבעה ב-2020. כלומר, שואלים את הנשאלים מה הם הצביעו ב-2020, ומשקללים את תוצאות הנשאלים לפי תוצאת ההצבעה ב-2020. כך שאם במדינה מסויימת התוצאה ב-2020 היתה 60-40 לביידן, אבל בדגימה חצי מהנשאלים ענו שהם הצביעו לביידן ב-2020, אז התשובות של הנשאלים שהצביעו לביידן משוקללות במשקולת גבוהה יותר מאלה שהצביעו לטראמפ.
הסוקרים מניחים שהאלקטורט כשלעצמו לא משתנה, רק משנה את דעתו. אלא שגם ברמת כלל ארה"ב זה לא נכון: מאז 2020 נכנסו ארבעה שנתונים לאלקטורט ונפטרו מספר דומה של מצביעים
המשמעות היא שהסוקרים מניחים שהאלקטורט כשלעצמו לא משתנה, רק משנה את דעתו. אלא שגם ברמת כלל ארה"ב זה לא נכון: מאז 2020 נכנסו ארבעה שנתונים לאלקטורט ונפטרו מספר דומה של מצביעים, ומעבר לכך ישנה כמות מפתיעה של תחלופה במצביעים בין בחירות לבחירות; מתוך 60% לערך המצביעים בבחירות נשיאותיות, אחוז מפתיע של הבוחרים לא הצביעו בבחירות הנשיאותיות הקודמות, ובמקביל אחוז דומה לא יצביע בבחירות הבאות.
ברמת המדינה ההנחה הזו אף יותר בעייתית מכיוון שישנה כמובן הגירה פנימית גדולה בתוך ארה"ב.
הסקרים של "הניו יורק טיימס" לא עורכים את התיקון הזה, ואכן מוציאים תוצאות שונות מרוב הסקרים. הם, למשל, מעידים על הובלה גדולה יותר של האריס בחגורת החלודה ושל טראמפ בחגורת השמש. בסקר האחרון שלהם, האריס הובילה ב-4% בפניסלבניה וטראמפ ב-6% באריזונה.
אם אכן התוצאות של הטיימס תקפות, האריס תנצח את הבחירות בהפרש של אלקטור אחד עד שבעה (תלוי בנוואדה). האם בהכרח זה אומר שהם צודקים? לא
אם אכן התוצאות של הטיימס תקפות, האריס תנצח את הבחירות בהפרש של אלקטור אחד עד שבעה (תלוי בנוואדה). האם בהכרח זה אומר שהם צודקים? לא. ב-2016, הסקר המדינתי האחרון של הטיימס צפה לקלינטון נצחון של 3% בצפון קרוליינה, ובבחירות היא הפסידה במדינה ב-3.5%. אבל זה הבדל מתודולוגי ששוה להיות מודעים אליו.
3
העיסוק האובססיבי מעט במרוץ הנשיאותי לא אפשר לנו עד כה השנה לסקור את המירוצים לקונגרס. קצרה היריעה לפרוס כעת סקירה מלאה, אבל אפשר לתמצת את מצב המירוץ בקצרה:
בסנאט, מצבם של הדמוקרטים בכי רע. מתוך 34 המושבים העומדים לבחירה, הדמוקרטים מגינים על 23 (כולל ארבעה עצמאיים – ג'ו מנצ'ין ממערב וירג'יניה, אנגוס קינג ממיין, ברני סנדרס מוורמונט וקירסטן סינמה מאריזונה – שהם פורמלית עצמאיים אבל מצביעים עם המפלגה).
שלושה מאלה – שרוד בראון מאוהיו, ג'ון טסטר ממונטנה ומושבו של ג'ו מנצ'ין ממערב וירג'יניה, שפורש – הם ממדינות שהצביעו לטראמפ ב-2020, שתי האחרונות באחוזים ניכרים. בסיכוי כמעט ודאי, מושבים אלה יעברו לצד הרפובליקאי.
מ-11 המושבים שהרפולביקאים מגינים עליהם, הצמודים ביותר הם אלה של ריק סקוט מפלורידה וטד קרוז מטקסס, שבהם הסקרים האחרונים הם בטווח הטעות, אבל עדיין עם הובלה ברורה של המועמד הרפובליקאי
מאידך, מ-11 המושבים שהרפולביקאים מגינים עליהם, הצמודים ביותר הם אלה של ריק סקוט מפלורידה וטד קרוז מטקסס, שבהם הסקרים האחרונים הם בטווח הטעות, אבל עדיין עם הובלה ברורה של המועמד הרפובליקאי. מכיוון שהרוב הדמוקרטי כעת הוא של שני מושבים בלבד, הסיכוי שלהם לשמור על הרוב מאוד נמוך.
גם בבית הנבחרים המצב צמוד. כל חברי הבית עומדים לבחירה, והרוב הרפובליקאי עומד על מושבים ספורים. גם הג'רימנדרינג האגרסיבי ביותר – למשל זה בלואיזיאנה, אלבמה או צפון קרולינה – בוטל בבית המשפט הפדרלים או המדינתיים, ונוצרו מפות מאוזנות יחסית.
כך שאם המתח ביחס לבחירות הנישאותיות לא מספיק, נראה שגם בית אחד – אם לא שני בתי הקונגרס – יספקו לנו בחירות מותחות במיוחד.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם