4 בנובמבר 1995

ראש הממשלה יצחק רבין בעת הפסקה בדיון על הסכם הביניים עם מצרים, במליאת הכנסת בירושלים, 1975 (צילום: משה מילר, לע"מ)
משה מילר, לע"מ
ראש הממשלה יצחק רבין בעת הפסקה בדיון על הסכם הביניים עם מצרים, במליאת הכנסת בירושלים, 1975

בשנים האחרונות אינני מגיע אל העצרת בכיכר רבין, כיכר מלכי ישראל. בעבר נהגתי ללכת כמעט כל שנה כי ככה זה. זהו בערך הדבר היחיד שעוד יכולתי לעשות כדי לשווק את עצמי לעצמי. כדי להתנחם בכך שעוד לא הכל עטוף יבלות וכדי להיות עם האנשים השפויים שלי, המתמעטים והולכים, הנאֶפדים שתיקה מיואשת.

קשה לנו להגיד מה אנחנו חושבים על המדינה שלנו כיום, ובעיקר על מי שעומד בראשה בחיוכו הזחוח והנכלולי. אז אינני מגיע לעצרת שנתית ואני מסתפק בהפגנה שבועית בכיכר העיר.

קשה לנו להגיד מה אנחנו חושבים על המדינה שלנו כיום, ובעיקר על מי שעומד בראשה בחיוכו הזחוח והנכלולי. אז אינני מגיע לעצרת שנתית ואני מסתפק בהפגנה שבועית בכיכר העיר

בכל זאת, מדי שנה אני צופה בשירים בערוצים השונים ובנאומי מנהיגים, והשירים זורמים לי מן הבמות וגם הארץ זורמת לי וכל הסמלים הם במקומם הנכון. אני חושב אז לעצמי עד כמה אנחנו כבר לא רלוונטיים.

ואני זוכר את דברי הוַלְקִירִיות של הימין. באחד מימי הזיכרון ליצחק רבין דיברה אחת מהן בתכנית של רזי ברקאי, אשר העניק שתי דקות לכל מיני אישים, מן הימין ומן השמאל. כל אחד היה צריך להגיד מה עשה והיכן היה כששמע על רצח רבין (שלום אדוני המלך) ואיך הייתה המדינה נראית היום לולא נרצח יצחק רבין.

היא לא יורקת על קרובי חטופים, אבל היא אמרה שאיננה יכולה להבין מדוע מאשימים את הימין, ושנמאס לה כבר מכל הפסטיבל הזה. והיא דיברה עברית כל כך טובה וכל כך יפה. המילים, הדיקציה, ההטעמה, היו כל כך שלנו. אבל התוכן היה מלא שנאה.

היא לא אמרה את המילה בוגד, אבל המילה הזו נשבה מכל הברה מהוקצעת וצוננת שיצאה מפיה. היא ישבה בבית וצפתה בסרט ופתאום הודיעו שרבין נרצח. ומה היה קורה אם רבין לא היה נרצח? אז לבטח לא היה אוסלו, ולא הייתה כל רדיפת הימין הזו, ולמלכי ישראל עוד הייתה כיכר, כמו שמגיע להם, וגם היא הייתה זוכה לראות את הסוף של "קרוקודייל דנדי", כמו שהיה מגיע לה באותו ערב, ונמאס לה כבר מכל הפסטיבל הזה, והיא לא התיזה את המילה "בוגד".

וחשבתי (כמה צפוי) על הארץ שאיננה עוד, ושנשארו לנו רק השירים. עַל הַנֶּגֶב יוֹרֵד לֵיל הַסְּתָו, וּמַצִּית כּוֹכָבִים חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ. חשבתי, שגם בשנת 2023 יכולתי להיות אחד מן הילדים של החורף ההוא, שנת 73'. ושאם צריך עוד כוח, אז ניתן. הלא בִּיגִיעָה וּבְאַהֲבָה אֹפֶל לֵיל נָאִירָה, בִּיגִיעָה וּבְאַהֲבָה כָּל מִכְשׁוֹל נָסִירָה. וזכרתי כמה אהב יצחק רבין את השיר ההוא, על הילדים של חורף 73'.

ומה היה קורה לולא רבין נרצח? אז לבטח לא היה אוסלו, ורדיפת הימין הזו, ולמלכי ישראל עוד הייתה כיכר, כמו שמגיע להם, וגם היא הייתה זוכה לראות את הסוף של "קרוקודייל דנדי", כמו שהגיע לה באותו ערב

הארץ שלנו הפכה למרחב וירטואלי. לתו בין תווים. מין מפתח סול שכזה, מסוגנן, מפורזל, שפותח את השירים, את הדלת אל הנפש, אל תוגת הישראליות שלנו (קְרוּעַת לֵב אַךְ נוֹשֶׁמֶת).

חשבתי שוב שבאמת אנחנו יכולים לקרוס. אבל אז זו הייתה מחשבה מרוחקת, ערטילאית. לא מכאן ולא מעכשיו, וגם אני הייתי מאד צעיר. כמה עשורים מאוחר יותר, זה כאן וזה עכשיו, אולי בעוד שלושים שנה, אולי פחות. מחוץ הולמים כל השבטים הרעבים והם מתפוצצים בחגיגה שחורה ואקסטרווגנטית של ייאוש. אבל לא בגללם אנו עלולים לקרוס, אלא בגלל הכרסום היומיומי בכל הסמלים שלנו, בכל צדקתנו.

והלא יכולים אנו להם, לא כי חזקים אנו, וטכנולוגים, וכל-יודעים ויש לנו 8200. אנו יכולים כי הרעב שלנו הוא עתיק ובוער וכל כך ללא תחתית, ועדיין לא בא על ריפויו, ומותר לנו לומר לעצמנו ולעולם שצודקים אנו. אבל כבר איננו עושים זאת ואנו מתייחסים לאמת ולצדק, לשלום ולמלחמה, באופן אינטלקטואלי או קוניוקטורלי בלבד. מה מתאים ומה לא מתאים, ומה יקדם וממה עדיף להתעלם, כי זה לא יועיל ואיזו חשיבות תהיה לזה בעתיד, לאור ההיסטוריה.

מבית תשכֵּל חרב הזדון והשחיתות וְנוֹתַרְנוּ מְעַט מְרַבִּים שֶׁאֵינָם עוֹד בֵּינֵינוּ. עוד יש מי שממשיך לעשות את שלו, את כל הדרוש. אבל עכשיו כל כך קשה. מה שרצינו לחדש כאן דרש כל כך הרבה תעצומות נפש, ואולי נגמר החמצן? סוף סוף, אין אתה יכול לעשות יבשה ים וים יבשה.

וְנוֹתַרְנוּ מְעַט מְרַבִּים שֶׁאֵינָם עוֹד בֵּינֵינוּ. עוד יש מי שממשיך לעשות את שלו, את כל הדרוש. אבל עכשיו כל כך קשה. מה שרצינו לחדש כאן דרש כל כך הרבה תעצומות נפש, ואולי נגמר החמצן?

הבטתי על המפעל שלנו וחשבתי, שאפילו לעצמי אני כבר נשמע ארכאי, ירחמיאלי כזה. המפעל שלנו, עָאלֵק. בכל פעם שאני עולה לירושלים אני עובר באותו כְּבִישׁ אַסְפַלְט שָׁחֹר, סְלָעִים וּרְכָסִים, וכשלא רואים אני לפעמים אפילו מגניב הצדעה, וחושב שבוודאי טעינו ואולי לא היינו מספיק מחבקים, אבל ניסינו לעשות כאן משהו והמרד שלנו הצליח, לא?

כל כך הצליח, עד שיכולנו להרשות לעצמנו להיות נדיבים ולפרק את הסמלים ואת החישוקים, את הפלמ"ח, את מערכת החינוך העברי שלנו. אבל לא השכלנו להפוך לתרבות המכוננת של הארץ הזאת, כמו שהתרבות האנגלית היא זו שכוננה את ארצות הברית.

לזמן קצר, כשהיו צריכים אותנו, היינו חמורו של משיח, אבל עכשיו – עכשיו המשיח כבר בא או שהוא ממש בדרך לכאן, והוא אינו צריך יותר את החמור שממשיך לדנדן בפעמונו הקטן.

ובכל זאת, יש שירים, הרבה שירים. וגם אחרינו יתווסף זמר עברי חדש לסידור, לדורי דורות, לתמיד. לכן, בְּטֶרֶם יוּגַף חַלּוֹן, אָנָּא שׁוּב אֵלֵינוּ בְּשָׁלוֹם, כי הַחֻרְשָׁה מַזְכִּירָה, בְּטֶרֶם חֶלְקָה אַחֲרוֹנָה תִּזָּרַע.

ואנו זוכרים כי ּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם, כִּי הוּא נוֹרָא וְאָיֹם. וגם יֵשׁ יָמִים פִּי שֶׁבַע בָּם יָרֹק הַיֶּרֶק, פִּי שִׁבְעִים תְּכוּלָה הַתְּכֵלֶת בַּמָרוֹם. וכל דור תורם את השורה שלו לסידור. הרי עוֹד שָׁנָה חָלְפָה, עוֹד שָׁנָה טְרוּפָה – אז הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה, בָּאָה עֵת לַחְזֹר, מִן הֶהָרִים, מִשָּׂדוֹת זָרִים.

ואם ארון הספרים היהודי כשלעצמו לא הצליח להיות רלוונטי מאוד למדינת ישראל, משום שהיה דליל או מיושן והתעלם מן ההתחדשות החילונית שלנו בארץ הזו ומשום שכפו אותו עלינו – אז אולי מדינת ישראל, והשירים שלה, והתוגה שלה, ו"כוחי ועוצם ידי" שלה, יהיו רלוונטיים לארון הספרים היהודי.

בכל פעם שאני עולה לירושלים אני עובר באותו כְּבִישׁ אַסְפַלְט שָׁחֹר, סְלָעִים וּרְכָסִים, וכשלא רואים לפעמים אפילו מגניב הצדעה, וחושב שבוודאי טעינו ואולי לא היינו מספיק מחבקים, אבל ניסינו לעשות כאן משהו

הלא אנו יָצָאנוּ אַט, חִוֵּר הָיָה הַלַּיְלָה, בַּמֶּרְחָבִים הִבְלִיחוּ הָאוֹרוֹת, וְאַתְּ נוֹתַרְתְּ יָפָה כִּשְׁתֵּי עֵינַיִךְ, עֵת הַדְּמָעוֹת הָיוּ בָּן עֲצוּרוֹת.

ברוך בינה הוא שגריר בדימוס. הוא כיהן כשגריר בדנמרק, קונסול כללי בשיקגו וקצין עיתונות בניו-יורק.בוושינגטון שירת פעמים - תחילה כקצין קישור לקונגרס וציר לדיפלומטיה ציבורית ובהמשך -- סגן ראש הנציגות. במטה בירושלים היה סמנכ"ל משרד החוץ ועמד בראש האגף לצפון אמריקה. כיום הוא עמית מדיניות במכון "מיתווים" למדיניות חוץ אזורית, חבר בתנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל וכן חבר-מייסד של הפורום למדיניות חוץ שהוקם לאחרונה. הוא פירסם שני ספרי שירה ופרוזה.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 952 מילים ו-1 תגובות
סגירה