כל אחד בנוי אחרת. הפילים נודדים על פני מרחקים גדולים ומתקשרים ביניהם באמצעות תדרים נמוכים שמגיעים לטווח של קילומטרים רבים. כך הם לומדים מה קורה בהמשך הדרך, ואפילו יכולים לקרוא לעזרה.
האוזניים המחודדות של החתולים מאפשרות להם לשמוע תדרים גבוהים. הם שומעים אפילו רחשי כרסום. בזכות יכולתם לסובב את אוזניהם הם מזהים מהיכן בדיוק מגיע הרעש וכך הם צדים את טרפם. גם אנחנו, בני האדם, בנויים כדי לשרוד. טווח התדרים המוגבל שלנו מאפשר לנו להכחיש. לסנן קולות שאם נשמע חיינו לא יוכלו להמשיך כשהיו.
האוזניים המחודדות של החתולים מאפשרות להם לשמוע תדרים גבוהים. גם אנחנו, בני האדם, בנויים לשרוד. טווח התדרים המוגבל שלנו מאפשר לנו להכחיש. לסנן קולות שאם נשמע, חיינו לא יוכלו להמשיך כשהיו
נראה שגם הזוועות בעזה משודרות בתדר מיוחד. תדר אותו האוזן הישראלית הנורמלית אינה שומעת. רק כך אנו יכולים להמשיך לעבוד, ללמוד, לבלות ולהתנהג כרגיל. כשלא נדע מה קורה שם, ייחסך מאתנו חוסר האונים המלווה את הידיעה כי מה שקורה שם נעשה בשמנו. אולי אפילו בידי אנשים קרובים לנו.
כאשר יש כשל והתדר חודר את מערכת הסינון וההכחשה – אי אפשר לנשום, אי אפשר לאכול, אי אפשר לשמוח.
מתחילת אוקטובר הצבא ניתק את צפון עזה מגישה לאספקה חיונית.
בשבוע אחד באוקטובר דיווח האו"ם על לפחות שבע תקריות של הרג המוני. כמעט שני מיליון אנשים ברצועה מתמודדים עם חוסר ביטחון תזונתי.
זה רק חלק ממה שקורה בעזה ונשאר בעזה. לא חודר.
הסרט "אזור העניין" משרטט את חיי משפחתו של רודולף הס, מפקד אושוויץ, שברקע חייה נמצא כל הזמן מחנה ההשמדה. כאשר צפיתי בסרט חשתי בחילה מתפשטת בגופי. באותם ימים לא ידעתי עדיין לאן מדיניות הממשלה ופעילות הצבא ידרדרו אותנו.
בסרט, היחידה מבני המשפחה ששמעה את הצעקות והירי שמעבר לגדר היא חמותו של הס, שמגיעה לביקור קצר. היא לא מצליחה להתעלם מהעשן השחור שעולה מהארובות ומהר מאוד בורחת מהבית בלי להגיד דבר. יש זוועות שמשאירות מחנק וקשה לתת להן מילים. אינני משווה כמובן את הנעשה בעזה לאושוויץ, רק את הבחירה הסלקטיבית של בני אדם מה הם בוחרים לשמוע ומה הם בוחרים לעשות עם מה שכן שמעו.
נראה שהזוועות בעזה משודרות בתדר מיוחד, שהאוזן הישראלית הרגילה לא שומעת. כשלא נדע מה קורה שם, ייחסך מאתנו חוסר האונים, המלווה את הידיעה כי מה שקורה שם נעשה בשמנו. אולי אפילו בידי קרובים לנו
אני לא רוצה להיות כמו חמותו של הס. אני לא רוצה להיות מאלו שרואים ובורחים. אני רוצה לצעוק את מה שמגיע אליי מעזה. אני רוצה שכולם פה יידעו מה קורה שם בשמם. בשמנו. אני רוצה שיידעו על הילדים הרעבים, על בתי החולים המופצצים, על משפחות שנמחקו בשלמותן.
אני רוצה לקרוע את הבגד ולשבת שבעה על החברה שלנו. למוטט אותה ולהקים עולם חדש מתוך ההריסות. עולם שבו נשמע את כל התדרים, גם אלו שכואבים.
אני מעריצה את אלו שמאמינים שאפשר אחרת, ששומעים ורואים את הנעשה בעזה ומצליחים לנסח משהו מלבד כעס וכאב. אותי רודפות השאלות – איך נסביר לילדים שלנו את מה שקרה פה? איך ניתן הסבר למעשים ואיך נצדיק את השתיקה? מה נשאיר אחרינו? אם לא נמצא אחיזה האם נמשיך ליפול וליפול? האם ניתן לטפס חזרה מהתהום?
ובין לבין עולים במוחי הרהורים מעולמות אחרים – אולי אנחנו צריכים להחביא את העזתים בבתינו כמו חסידי אומות העולם. אולי נחסום בגופנו את הגבול בעזה ולא נאפשר לאף אחד להיכנס לשם.
ואולי כל מה שנותר הוא לגעת באלו שנשאר להם לב, נפש ומוסר בסיסי, לאפשר להם לראות ולהרגיש מעבר למנגנוני ההגנה. להבין שאנחנו חלק מעם שמבצע, לכאורה, פשע מלחמה.
אני רוצה שיידעו על הילדים הרעבים, בתיה"ח המופצצים, המשפחות שנמחקו. אני רוצה לקרוע את הבגד ולשבת שבעה על החברה שלנו, ולהקים עולם חדש מההריסות – בו נשמע את כל התדרים, גם הכואבים
האם זה אפשרי? האם ניתן להרחיב את התדרים? האם נצליח לשמוע? מנסה לדבר על שלום. מנסה לדבר על תקווה וכל הזמן שואלת את עצמי "עד כמה אני מנותקת?".
שירה ויזל, זמרת מחאה, השיר האחרון שלה "האבנים מטפטפות דמעות" מדבר על ההשתקה ועל החיים שלה פה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם