ספרו של מייקל אייזנברג "אנו הישראלים ההרואיים – קריאה כלכלית ואקטואלית בפרשת השבוע" (הוצאת סלע מאיר, 2024), הוא ספר קריא, קליל, הנקרא בשטף. מראי המקומות הם במקומם ואינם מקשים על הקורא.

המחבר משרטט בספרו את דמותה החדשה של החברה הישראלית כחברה הרואית. הוא מתאר חברה שצריכה ויכולה ללמוד על חוסן, כלכלה וממשל מפרשת השבוע, ולשיטתו – בזכות יישום ערכי הנצח נהפוך למדינה משגשגת ומובילה, שמניעים אותה אנשים הרואיים שאכפת להם.

המחבר משרטט את דמותה החדשה של החברה הישראלית כחברה הרואית, שיכולה וצריכה ללמוד על חוסן, כלכלה וממשל מפרשת השבוע. לשיטתו – בזכות יישום ערכי הנצח נהפוך למדינה משגשגת ומובילה

עטיפת הספר: אנחנו הישראלים ההירואיים

הבעיה המרכזית של הספר היא שהוא אנכרוניסטי. הדוגמאות לכך רבות. אמנה כמה מהן:

1. אייזנברג כותב:

"התורה איננה מנחילה דת לפרטים. התורה בונה אומה" (עמ' 14).

אך האם ניתן לדבר על אומה בהקשר התנ"כי? שהרי מובנה של אומה היא התלכדות הלאום עם המדינה. בישראל ישנה התלכדות של הלאום עם הדת, מה שמוציא את האזרחים הלא יהודים מהכלל הזה של הלאום. הלאום במדינת ישראל הוא אקסקלוסיבי יהודי ולא אינקלוסיבי ישראלי של "מדינת כל אזרחיה". אתוס לאומי אנכרוניסטי הוא בהשלכת ההווה הישראלי על העת העתיקה, שבה טרם היו לאומים.

2.  בפרשת שופטים מציגה התורה מודל פתוח ותחרותי עבור משרתי המקדש. על הלויים והכוהנים כותב המחבר:

"במקום תחרות על שירות, העוגה חולקה בין הכוהנים באמצעות משמרות קבועות. בנוסף, גם במתנות הכהונה שמתחלקות מחוץ למקדש התקבצו הסכמים שמנעו תחרות. תחת השם האירוני, 'מכירי כהונה', האזרחים נתנו באופן קבוע וידוע מראש את המתנות שלהם" (עמ' 104).

האם גם אז ניתן לדבר על "אזרחים"? הרי בני העם היו נתינים של המלך או השופט.

3. בפרשת וילך כותב אייזנברג:

"עם ישראל חשב שהם זכו למנהיג שהוציא אותם מעבדות לחירות, ויוביל אותם להקמת מדינה עצמאית" (עמ' 119).

האמנם ניתן לדבר אז על "מדינה עצמאית"? ואיך זה עולה בקנה אחד עם הדיון בקהילות יהודיות (ראו למשל עמ' 251)

4. בפרשת נח ובסיפור מגדל בבל נכתב:

"ה' התערב ודחף את האנושות למודל כלכלי המבוסס על אומות שונות" (עמ' 141).

ושוב קיים אנכרוניזם במילה "אומות".

5. על פרשת דברים נכתב בספר:

"משה מנחיל חזון על פיו לא נלחמים בעמים איתם אנו חולקים היסטוריה ואתוס לאומי" (עמ' 165).

אתוס לאומי? שוב מדובר באנכרוניזם.

6. למרות ההיאחזות בתנ"ך ובעולמה של היהדות מציין המחבר מאמר בו הציע:

"שמדינת לאום ישראלית היא המקום בו ניתן לבחון ולפתח נושאים" (עמ' 227).

מדינת לאום ישראלית? של כלל האזרחים הישראלים? זו חריגה מהקו התנ"כי יהודי של המחבר.

על הלויים והכוהנים כותב המחבר: "תחת השם האירוני 'מכירי כהונה', האזרחים נתנו באופן קבוע וידוע מראש את המתנות שלהם" האם גם אז ניתן לדבר על "אזרחים"? הרי בני העם היו נתינים של המלך או השופט

*  *  *

למרות כשלים אלו יש למחבר מספר תובנות מעניינות. כך למשל הוא מאבחן נכונה:

"מערכת מדינת הרווחה (היא) לקראת קריסה" (עמ' 28 , עוד ראו בעמ' 150-151).

על הבינה המלאכותית הוא כותב:

"היכולת לארגן ידע רב ומגוון באמצעות כלי טכנולוגי עתיד לשנות לא רק את מקור פרנסתם של רבים אלא גם את המבנה החברתי אליו התרגלנו במאתיים השניים האחרונות" (עמ' 88).

במקום אחר הוא כותב בהקשר זה:

"אני רואה לנגד עיני דור של יזמים המקדמים יזמויות קטנות יחסית מבוססות בינה מלאכותית, שמחליף ציבור של עשרות ומאות עובדים בחברות הגדולות" (עמ' 242).

כותרת אחד הפרקים ממש מאירה עיניים:

"בפרשת כי תשא משה יורד מהר סיני עם לוחות הברית ומגלה שעם ישראל עובד את עגל זהב. בגלל שמשה התעכב על ההר, הציבור היה קצר רוח  והיה נכון לשלם מחיר יקר רק כדי להימנע מאי הוודאות. מי שמשקיע בסטארטאפים המושתתים על טכנולוגיות חדשות, מתמודד עם חוסר ודאות. בתחום זה, אורך רוח הוא אחד הכלים החשובים להגשת תוצאות יוצאות דופן" (עמ' 218).

לסיכום, זהו ספר קריא שיש בו תובנות נכונות לצד גישה אנכרוניסטית בעיקרה.

יוסי ברנע הוא מוסמך האוניברסיטה הפתוחה בלימודי דמוקרטיה בין תחומיים. בעבר היה מזכיר עמותת "אני ישראלי" שפעלה להכרה בלאום הישראלי. כתב ביקורות על ספרים ומאמרים בכתבי עת ועיתונים שונים.