שנים רבות אני מנסה לרדת לפשרה של האבהות. ככל שאני חופר יותר, כך מתרחקת הקרקעית. ילדי גדלים סביבי כמו עשבי פרא; לפעמים מכירים בקיומי, לעתים לא. לעתים הם מייאשים, לעתים הם כמוסות חיות של אושר שאין לו גבולות. רוב הזמן אני מנסה להבין כיצד יש פתאום לילד קטן שלושה ילדים משלו וכיצד הפכה האהבה לאחריות ולחלוקה בנטל.
גם אם לא הייתי זבוב ניו יורקי עצל על קירות דירותיהם הנפרדות של וודי אלן ומיה פארו, אני יודע בדיוק מתי היה הרגע שבו הפכו השניים ממיקי זקס ואשתו לזוג נרגן, קצר סבלנות ותוקפני: ברגע שהחלו לשחק בתעשיית הילדים המגוחכת והחמדנית מבית מדרשה של פארו הצדקת.
זה טוב ויפה להצטלם יחד על שער מוסף יום ראשון של ה"ניו יורק טיימס" ולספר כמה ענוגים ומסודרים הם חייהם יחד. אבל כאשר ילדים, ועוד שבעה מהם, מתרוצצים בין הרגליים ועושים כל מה שילדים עושים, צריך להיות עשוי מחומרים קשים יותר מהחומרים האנוכיים שמהם עשויים אלן ופארו.
פרשת אלן־פארו הייתה עניין מתועב ומעורר חלחלה מיומה הראשון. הידיים המנומשות ששלח אלן אל סון־יי, בתו המאומצת, היו מוכתמות בגילוי עריות. פרשת ההתעללות המינית כביכול בבתו הקטנה דילן, שבית המשפט לא מצא לה סימוכין, נחשבת בעיני עלילה של אישה שהשקפת עולמה עוצבה בידי פרנק סינטרה ורומן פולנסקי.
אבל רוב הזמן הייתה ההתכתשות בין השניים הקזת דם פולחנית ותקשורתית, שהעולם המודרני חייב לעצמו מדי עשור. פארו ייבבה, אלן גלגל עיניים בצדקנות, עורכי הדין דפקו שעות נוספות והעיתונות חגגה. וודי אלן רוצה את ילדיו לצידו כמו שאני רוצה חור בראש. וודי אלן לא ויתר על השקט הנפשי שלו ועל זכותו ליצור את סרטיו בפרטיותו הקדושה.
וודי אלן רוצה את ילדיו לצידו כמו שאני רוצה חור בראש. הוא לא ויתר על השקט הנפשי ועל זכותו ליצור את סרטיו בפרטיותו הקדושה. הוא ראה את ילדיו כאשר התחשק לו – פריבילגיה שיכולה להוציא אבות רגילים מדעתם מקנאה
הוא ראה את ילדיו כאשר התחשק לו – פריבילגיה שיכולה להוציא אבות רגילים מדעתם מקנאה – הוא קנה להם מתנות, לקח אותם למשחקים של ה"ניקס", לארוחת צהריים של פירושקי וקוויאר ב"חדר התה הרוסי" והחזיר אותם הביתה כמו שמחזירים דוב מאולף לכלוב שלו אחרי שרכב על אופניים בזירת הקרקס. וודי אלן, עד הרגע שבו התפוצץ הסיפור המסריח הזה, היה אב־טיפוס נדיר של אבהות: הרואה ואינו נראה.
משפט אלן־פארו לא טרד את מנוחתי לחצי דקה. אני שונא כאשר אנשים שיש להם הכול בחיים עוצרים לרגע את הרולס־רויס הכסופה שלהם ויורדים לעשות סיבוב קטן בשכונת עוני. אינני טוען כי למפורסמים, מוצלחים ועשירים אין צרות; אין לי סבלנות לצרות שהם מביאים על עצמם.
עד השבוע לא נתתי דעתי לשאלה איזה סרט יפיק אלן מהפרשה האומללה. לא ביכיתי את הסתלקותה של פארו מסרטיו. לא צהלתי עם שובה של דיאן קיטון להציל. אבל השבוע נפל דבר נורא בניו יורק. זה היה רגע שבו היה אמור כל מי שיש לו אוזניים לזקוף אותן. אליוט וילק, השופט במשפט פארו־אלן, גיבש עמדה עקרונית בסוגיה שמשגעת אותי כבר עשר שנים. בפסק דין שערורייתי ותקדימי כאחד, הגדיר כבוד השופט וילק מהי אבהות.
והרי בדיוק בשאלה הנצחית הבלתי פתורה הזאת אני מתחבט שנים כה רבות: אבא מהו? האם אב הוא אותו נציג מובהק של הדור הקודם, שעבד קשה מחוץ לבית וששעות המנוחה והפנאי שלו היו קודש; או אולי אבא הוא היצור המודרני המטורטר והמושפל, המתרוצץ רוב חייו הבוגרים בין קודקודיו הלא מתחברים של שילוש קטלני: ילדים, קריירה, אהבה.
השופט במשפט פארו־אלן גיבש עמדה עקרונית בסוגיה שמשגעת אותי כבר עשר שנים. בפסק דין שערורייתי ותקדימי כאחד, הגדיר כבוד השופט מהי אבהות. והרי בדיוק בשאלה הזאת אני מתחבט שנים
האם אב הוא אותה דמות מיתולוגית שגידלה אותנו בהוראות לקוניות אך מלאות חמלה וידע, או אולי אבא הוא השלומפר השמנמן המסיע את ילדיו לעשרות חוגים, מדהים את אשתו במיטה, מבשל ביד ימין, מרוויח כסף ביד שמאל ודוחף את עגלת חייו ביד האמצעית. בדיוק כשהתרגלתי למחשבה כי אגמור את חיי ללא תשובה, בא השופט וילק והסביר לעולם אב מהו.
השופט וילק שלל את יסודות אבהותו של אלן, הרחיק אותו מילדיו, חוץ משעות ביקור קצובות, וכתב מסמך שמאפשר לכל אם ממורמרת וקשת יום לקחת את ילדיה מבעלה. "אלן לא הראה כישורים של הורה שיאפשרו לו לקבל תחת חסותו את שלושת ילדיו כפי שביקש בפנייתו לבית המשפט. התנהגותו כאב לא הייתה הולמת, לא הייתה אחראית, חסרת רגישות ואנוכית. הוא בלתי אמין, חסר לב, אב שלא ידע את שמות המורים של ילדו או מיהו אחיו לחדר בביתה של פארו", כתב כבוד השופט וילק.
* * *
אינני יודע למה התכוון השופט וילק במלים "בלתי אמין וחסר לב", אבל אני מניח כי הדברים מכוונים לעובדה שאלן לא בילה עשרות שעות על רצפת חדר ילדיו, בתנוחה שוברת גב בגילו המבוגר, והרכיב איתם פאזלים. גם אני מביט לפעמים ממרומי גובהי על הרצפה הרחוקה, חושב על ברכי הדפוקות ומחפש תירוצים לא לרדת לשם, אל עולם הדמיון. מצד שני, ילדים כילדיו של אלן, עם משאביהם הכספיים הניכרים של הוריהם, תקועים עמוק בעולם משחקי הווידיאו, משחקי המחשב, עולם הכבלים והערצת ה-NBA, והורים נתפסים בעיניהם ככספומט חביב שגם מנשק אותם לילה טוב.
חלק ניכר משנותיהם במערכת החינוך לא ידעתי את שמות מוריהם של ילדי, מהסיבה הפשוטה והאינטימית שבתוך תוכי, בגרעין האנרכיסטי שלי, ראיתי אותם אוכלים ערמות של קש, סובלים, נעלבים ונפגעים, ולא חשבתי כי ידיעת שמה הפרטי של המורה או מפגש חם איתה, ישפר את מצבם או ישנה את השקפתי על חשיבותה של מערכת החינוך בחיי ילדי.
אינני יודע למה התכוון השופט וילק במלים "בלתי אמין וחסר לב", אבל אני מניח כי הדברים מכוונים לעובדה שאלן לא בילה עשרות שעות על רצפת חדר ילדיו והרכיב איתם פאזלים
הורים מחלקים ביניהם את המטלות של חייהם המשותפים, וקורה לעתים שהורה אחד מופקד, בלי ששאלו לדעתו, על הזרמת מזומנים למשק בית ולסגנון חיים שזולל שטרות בכמות של מכונית אמריקאית; בשעה שההורה השני משתמש בכסף כמלגת התפנות לטפל בילדים, להקדיש להם זמן ולהכיר את מוריהם.
לרוב, החלוקה הזאת אינה מחזיקה מעמד לאורך זמן. נישואים רבים מתפרקים כאשר אחד השותפים להסכם שבעל פה מחליט שההסכם פג. זה הרגע שבו ידיעת שם המורה הופכת לעניין של חיים ומוות.
גם מי שלא היה זבוב על הקיר של פארו־אלן מבין כי הכול היה בסדר עד שעננה שחורה העיבה על האידיליה. לפארו לא היתה קריירה ללא אלן. אם היא רצתה לגדל שבעה ילדים, רובם מאומצים על בסיס הומניטרי, היא הייתה צריכה להתחתן עם אלברט שווייצר ולא עם וודי אלן. בשנים שבהן היו יחד הייתה פארו טרמפיסטית על הקריירה של בעלה, וספק אם דמי המזונות מבעליה הקודמים היו מחזיקים את הפנטהאוז המפואר שלה באוויר ללא הסיוע הכלכלי המסיבי של אלן.
מה שנורא מרגיז בני זוג בנושא כסף וחיים טובים זה כמה קשה צריך לעבוד כדי לקיים אותם.
"תרומתו הפיננסית, נכונותו לקרוא להם סיפורים לפני השינה, לקנות להם מתנות, להתראות עימם בארוחות בוקר – אינם מפצים על חוסר יכולתו לשמש להם מורה דרך", קבע השופט וילק
"תרומתו הפיננסית, נכונותו לקרוא להם סיפורים לפני השינה, לקנות להם מתנות, להתראות עימם בארוחות בוקר – אינם מפצים על חוסר יכולתו לשמש להם מורה דרך", קבע השופט וילק, "תרומותיו אלו אין בהן להצדיק את העובדה שהוא כמעט לא היה מעורב בעניינים הבסיסיים בחיי המשפחה היומיומיים שלהם".
אני מוכן לממן תא טלמסר מכספי, כדי לשמוע את ההקלטות של כל האבות שיאזרו אומץ ויודו שהשופט וילק תיאר עד הפרט האחרון את עיקרי תפקודם כאבות. אני מעריך שקלטת של 24 שעות לא תכיל את כל ההודעות.
השופט וילק תיאר את חיי ואת אחריותי כאב, וכפי שזה נשמע מפיו, אני מפלצת. סגנון החיים המודרני, המהיר והאגרסיבי, כופה עלינו התנהלות מסוימת. אני מנסה לקרוא בין שורותיו של וילק, כי בעצם אני ודאי מפסיד משהו מאיכותם של ילדי, מהחן שלהם, מההחלטות הקשות והקלות הקשורות בהם. אבל אינני מוכן שווילק יגרש אותי מביתי. תרומתי הפיננסית מאפשרת להם את כל הדברים הטובים והלא טובים שיש לחבריהם. אני מניח כי הם היו חיים יפה גם בלעדיהם, אבל ודאי היו רוחשים לי רע אלמלא הפניתי חלק ממשאבי להנעים להם את חייהם.
אני קורא להם סיפורים לפני השינה. לפני השינה שלהם, כמובן, ולפני עבודת הלילה שלי שגוררת אותי באוזני עד השעות הקטנות של הבוקר. לרוב אני נרדם לפניהם מהסיפורים שאני מקריא להם, מעיר את עצמי בסטירות, עושה מקלחת קרה ויושב לעבוד. בלילה כולם ישנים, ואז אני מסתובב בביתי, איש זעף ומבודד, אב עם אות קין על מצחו, מביט בהם יפים ושלווים, חולמים על המתנה שהזמינו לפעם הבאה. אני קונה להם מתנות שהופכות לגדולות ויקרות יותר, כי לכולם יש, ואני רואה אותם בארוחת הבוקר כי את ארוחת הצהריים אני מכין להם בעצמי.
השופט וילק תיאר את חיי ואת אחריותי כאב, וכפי שזה נשמע מפיו, אני מפלצת. אבל אינני מוכן שווילק יגרש אותי מביתי. תרומתי הפיננסית מאפשרת להם את כל הדברים הטובים והלא טובים שיש לחבריהם
למרות שאינני מורה דרך שלהם בשכר – מישהו עליז ושעיר בסנדלים תנ"כיים מהחברה להגנת הטבע – נדמה לי כי הדוגמה האישית שאני מעניק להם חשובה יותר מכל שיחה שאני יכול לקיים איתם על החיים. גם אתי לא דיברו על החיים. הסבירו לי שכסף לא גדל על עצים, שאבא עובד קשה, שאסור לעשן סמים, לרכוב על אופנועים ולהכניס אצבע לשקע. את מה שאני יודע על החיים אני יודע מהתבוננות; וראה זה פלא: אני ממש בסדר.
אני יודע כי פועלה של האישה, אמי או אימכם, לא נחשב בשנים שבהן היינו אנו ילדים, אבל מאז זרמו מים רבים במכונת הכביסה. בהשוואה לאבי, אני שילוב נדיר של טבח, עוזרת, ריצ'רד גיר וד"ר מרקוס וולבי. בפעם הראשונה שבה ראה אותי אבי שוטף כלים, הוא לקח אותי הצידה ושאל אם הרופא הורה לאשתי לא להכניס ידיים למים.
אלן היה מעורב בחיי היומיום של משפחתו כשם שאני מעורב בחיי היומיום והלילה של משפחתי, ואני לא מאחל להם להישאר בלעדי. פסיקתו של כבוד השופט וילק היא שרירותית, ריאקציונרית ושערורייתית יותר מכל מעשה מטופש שאלן עשה בחייו. היא תקדימית, מכיוון שאם לא יערערו עליה, היא תחלחל אל תוך חיינו לפני שנספיק להגיד סון־יי.
צילום וודי אלן, המחזיר את בנו סאצ'ל אל דירת אימו, כאשר הזאטוט מכסה את פניו, ליווה השבוע את הידיעות שהתפרסמו בעיתונים. אפילו הצילום המגמתי הזה לא מספר את הסיפור האמיתי.
פסיקתו של כבוד השופט וילק היא שרירותית, ריאקציונרית ושערורייתית יותר מכל מעשה מטופש שאלן עשה בחייו. היא תקדימית, מכיוון שאם לא יערערו עליה, היא תחלחל אל תוך חיינו לפני שנספיק להגיד סון־יי
הילד נראה מבוהל, אולי אפילו בוכה, מסתיר את עיניו בשעה שאביו אוחז בו מאחור. אבל רק אב שבילה עם ילדיו יודע שכך מתנהג ילד שהתעורר במושב האחורי של המכונית והוא יוצא אל הלילה ואל הבזקי המצלמות. כל מה שהוא רוצה זה שאביו יכניס אותו למיטה, יכסה אותו וינשק אותו לילה טוב.
וודי אלן הוא אב טוב כשם שאני ואתה הורים טובים. אנחנו עושים את המקסימום שאף פעם אינו מספיק, אבל אף אחד, גם לא שופט, אינו יכול להדביק לנו אשמה לפשע שלא ביצענו.
פורסם לראשונה ב"חדשות" 1993
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם