בעת פרסום טור זה חלפו יותר מ־30 שעות מאז רצף האזעקות האחרון על ישראל, פרט להתרעת שווא ב־03:00 בלילה בערב אל־עראמשה. למעלה מיממה שאזרחי המדינה לא נדרשו לרוץ למקלטים ולמרחבים המוגנים.
אפליקציות כמו "צופר" ו"פיקוד העורף", שהפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים ב־14 החודשים האחרונים, עדיין לא הוסרו מהניידים. יידרש זמן עד להסרתן, שכן הטראומה עדיין טרייה. בינתיים, נוח להתרגל ולהתמכר לשקט, לו יהי.
מרבית הישראלים מתקשים להאמין שהסיוט בצפון הסתיים. הגיהינום בנגב המערבי, עם קיבוצים חרבים ו־101 חטופים הנמצאים בעזה, ממשיך ללוות את חיי היום־יום. לכן, הנפש הישראלית מתקשה למצוא מרחב לנשימה עמוקה של הקלה. הציבור חשדן כלפי ההסכם, ספקן כלפי צה"ל ואיבד את האמון בממשלה.
גם התנהלות ראש הממשלה לא חיזקה את האמון. הוא פרסם הודעה מוקלטת, נמנע מלהשיב על שאלות ולא יצא מהמרחבים המוגנים שבהם הוא שוהה כדי להגיע לסיור שטח בנהריה, מרגליות או קיבוץ מנרה
בעוד ממשלת לבנון פרסמה נוסח רשמי וחתום של הסכם הפסקת האש, ההנהגה הישראלית ממשיכה במשחק חתול ועכבר עם הציבור. גם התנהלות ראש הממשלה לא חיזקה את האמון. הוא פרסם הודעה מוקלטת, נמנע מלהשיב על שאלות ולא יצא מהמרחבים המוגנים שבהם הוא שוהה כדי להגיע לסיור שטח בנהריה, מרגליות או קיבוץ מנרה.
במה עסוקים בנימין נתניהו וממשלתו ביום חתימת הסכם הפסקת האש? בחקיקה לפגיעה בתקשורת הישראלית, בחיזוק מעמד נבחרי הציבור (חוק החסינות המוחלטת של ח"כ טלי גוטליב) ובהשפלת משפחות החטופים בדיוני הכנסת.
אי אפשר להאשים את הישראלים שלא קונים את ההסכם בין ארה"ב, צרפת, לבנון וישראל. 14 החודשים שחלפו מאז טבח 7 באוקטובר לימדו את האזרחים להסתמך בעיקר על עשייה אזרחית – על השכנים, החברים וארגוני המתנדבים. אלה הפכו למשענת אמיתית – ולא כוחות הביטחון או נציגי הממשלה.
האמון הציבורי בממשלה כה נמוך, שביממה שחלפה מאז החתימה על ההסכם רק מעטים עשו את דרכם צפונה. אלו שחזרו, הגיעו בעיקר כדי לבדוק את הנזק ולתכנן את צעדיהם הבאים.
האמון הציבורי בממשלה כה נמוך, שביממה שחלפה מאז החתימה על ההסכם רק מעטים עשו את דרכם צפונה. אלו שחזרו, הגיעו בעיקר כדי לבדוק את הנזק ולתכנן את צעדיהם
חברי כנסת מהאופוזיציה פרסמו ביקורות נרחבות על ההסכם, כאשר חלקם העלו רעיונות שנראים לא ריאליים. שר הביטחון לשעבר אביגדור ליברמן טען ש"ללא רצועת ביטחון בתוך שטח לבנון" אין לתושבי הצפון סיבה לשוב לבתיהם. זאת, על אף שליברמן יודע היטב שמשמעותה של רצועת ביטחון היא כיבוש ישראלי – מהלך שלא אושר בעבר ולא יאושר באף פורום.
שר ביטחון לשעבר אחר, בני גנץ, העלה מספר נקודות, שחלקן נראות סבירות יותר, כמו הצבת נקודות בידוק של צבא לבנון במעברי הליטני. עם זאת, הוא הוסיף גם דרישה להטלת אמברגו נשק על מדינת לבנון – מהלך מורכב מאוד מבחינה בינלאומית, וכזה שלא ניתן לביצוע בטווח הזמן המיידי.
ההסכם, במועדו הנוכחי, לא משקף ניצחון מוחלט של צה"ל על חזבאללה, אלא פשרה מחויבת המציאות עבור צבא הזקוק לריענון כוחות, מלאים וחלפים. תחושת החמיצות כלפי ההסכם נובעת גם מהנושאים שאינם מדוברים. אחרי 14 חודשי לחימה רצופים, לישראל אין די כוח אדם, תקציב, תחמושת וכלים להמשיך להילחם.
חזבאללה אומנם ספג מכות קשות ביותר, ואפילו ביממות האחרונות לפני החתימה צה"ל הפליא את מכותיו, אך ממשלת ישראל נאלצה לעצור. צה"ל זקוק להתארגנות מחדש.
האם טראמפ יהיה מחויב להסכם בין ארה"ב, צרפת, לבנון וישראל החל מ־20 בינואר 2025? התשובה היא כן, אך אם משהו ישתבש, אין ספק שהוא ימהר להאשים את הממשל הקודם
אולם, כדאי בכל זאת להתעכב על כמה נקודות שעלולות להתפתח למהמורות בעתיד. ראשית, ממשל טראמפ הנכנס שותף במידע אך אינו מחויב להסכם. אומנם בארה"ב נהוגה המשכיות בהסכמים שאליהם הגיע ממשל קודם, אך ההיסטוריה מלמדת שמצבים כאלה נוטים להפוך לנקודות חיכוך.
כך, למשל, נאלץ הנשיא ג'ו ביידן להוציא את כוחות ארה"ב מאפגניסטן בהתבסס על משא ומתן והסכם שנחתמו בתקופת דונלד טראמפ. מעטים זוכרים, אך טראמפ היה הנשיא שחתם על הסכם שלום עם ארגון הטרור הטליבאן.
כאשר הגיע מועד הנסיגה, ביידן היה הנשיא, והיציאה של צבא ארה"ב מקאבול הפכה לאחד האירועים המחרידים בתולדות הנסיגות. טראמפ, מצדו, תקף את ביידן במשך שנים על ביצוע הנסיגה, אף שהוא עצמו היה מי שחתם על ההסכם.
גם הנסיבות הפוליטיות סביב הסכם הגרעין עם איראן (JCPOA) היוו מקור לחיכוכים אינסופיים בין הממשלים. הנשיא ברק אובמה חתם על ההסכם ב־2015, בעוד שטראמפ הפך אותו לנושא מרכזי בקמפיין הבחירות שלו.
ב־2018, לאחר לחץ משמעותי מצד נתניהו, הודיע טראמפ על נסיגה חד־צדדית של ארה"ב מההסכם. התוצאות מורגשות היטב כיום: איראן חזרה להעשיר אורניום – והפכה לאיום הגדול על ישראל
ב־2018, לאחר לחץ משמעותי מצד נתניהו, הודיע טראמפ על נסיגה חד־צדדית של ארה"ב מההסכם. תוצאות הצעד הזה מורגשות היטב כיום: איראן, שראתה את עצמה משוחררת מההגבלות, חזרה להעשיר אורניום, והפכה לאיום הגדול על ישראל.
האם טראמפ יהיה מחויב להסכם בין ארה"ב, צרפת, לבנון וישראל החל מ־20 בינואר 2025? התשובה היא כן, אך אם משהו ישתבש, אין ספק שהוא ימהר להאשים את הממשל הקודם וינצל פוליטית את העובדה שההסכם נחתם בתקופת מעבר. במובן הזה, ישראל יכולה לסמוך רק באופן חלקי על מחויבותו המלאה של ממשל טראמפ להסכם.
שנית, נקודה חסרה נוספת היא התמיכה של מועצת הביטחון של האו"ם. ההסכם אומנם מתבסס על החלטה 1701 של מועצת הביטחון משנת 2006, אך אם הוא היה מוגש כעת לאישרור נוסף, ישראל יכלה להשיג בטוחה נוספת לזכותה לפעול במרחב הלבנוני. זאת, הן בהיבט של איסוף מודיעין וטיסות שקטות, והן בהיבט של אכיפה צבאית נגד ארגון הטרור חזבאללה.
שלישית, ההסכם לא יורד לפרטים בנושא מנגנון הפיקוח על יישום האכיפה נגד חזבאללה. לא ברור מה יקרה ברגע שתתגלינה הברחות של אמצעי לחימה בגבולות. השטן, כידוע, נמצא בפרטים הקטנים, ונראה שישראל תמצא עצמה מתווכחת ללא הרף על כל הפרה, קטנה ככל שתהיה.
ממשלת ישראל חייבת לפעול לשיקום אמון הציבור בהנהגה – משימה שלא ברור אם ראש הממשלה ומרבית שריו מודעים לצורך הדחוף בה. הציבור מפורק, עייף ושבור כלכלית
ונקודה אחרונה, ממשלת ישראל חייבת לפעול לשיקום אמון הציבור בהנהגה – משימה שלא ברור אם ראש הממשלה ומרבית שריו מודעים לצורך הדחוף בה. הציבור מפורק, עייף ושבור כלכלית, בעוד שהממשלה ממשיכה לעסוק בהעברת תחומי אחריות ותקציבים בין משרדים.
זאב אלקין, השר האחראי לכאורה על שיקום הצפון, מתקשה לקדם תהליכים, והעניינים מתקדמים באיטיות רבה. ראשי הרשויות בצפון מתלוננים על מחדלים, אטימות וביורוקרטיה. אפילו שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק וסרלאוף קרא לתושבי הצפון לא לחזור לביתם. איך ניתן לשקם את אמון הציבור כשהמסרים של שרי הממשלה עצמם משדרים חוסר אמון בהסכם?
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם