אזרח בוחן את הנזק בקיבוץ מנרה, 2 בדצמבר 2024 (צילום: אריק מרמור/פלאש90)
אריק מרמור/פלאש90
אזרח בוחן את הנזק בקיבוץ מנרה, 2 בדצמבר 2024

מפונים רבים מתחילים לחזור לגבול הצפון

מעקב זמן ישראל עקורים מקריית שמונה וקיבוצי הגליל מכינים את ביתם לקראת החזרה בימים ובשבועות הקרובים ● הם לא סומכים על הפסקת האש, אבל רוצים לחזור בכל זאת: "כל ישראל במלחמה" ● החוזרים הם מיעוט בקרב העקורים, רובם בני 55–80 וכבר אינם מטפלים בילדים ● הצעירים יותר מתכוונים לחזור ביולי, אם בכלל ● "אני חוזרת החודש, אבל אמרתי לבנים שלי: אל תחזרו"

בתי המלון בטבריה, בהם שוהים המפונים מקריית שמונה ויישובי גבול הצפון, מתרוקנים מדי יום. התושבים נוסעים לביתם, בודקים, משפצים ומנקים אף שברור להם כי הפסקת האש שברירית מאוד. לפנות ערב, הדרך פקוקה ממפונים החוזרים למלונות, לצד אלה שכבר יותר שנה עובדים בקריית שמונה ושבים בדרכים ההרריות למגוריהם הארעיים דרומה ממנה.

ראש עיריית קריית שמונה אביחי שטרן הצהיר השבוע: "לא נחזור, לא נשתף פעולה עם הסכמי הכניעה". שטרן הציב תנאים דמיוניים לחזרת התושבים: קיום משאל עם על הפסקת אש ומעבר חברי הקבינט להתגורר בעיר. אבל המציאות והתושבים פועלים אחרת: חלקם לא יחזרו בשום תנאי, אחרים כבר החלו לחזור.

"כמעט כולנו כאן נסענו לראות את הבית בקריית שמונה", מספרת עליזה חפצדי, תושבת העיר שגרה מאז אוקטובר אשתקד במלון בטבריה. "הבעיה שחלק מהבתים הרוסים, וגם אלה שלא צריכים ריענון. יש רסיסים, קירות מתקלפים, טינופת, עכברושים, פרות בחצר. אז כל אחד מתכנן לפי המצב והקצב שלו. הינה, למשל, יפה (שם בדוי) כבר ארזה וחוזרת הביתה ביום שלישי".

עליזה ומנשה חפצדי מתכננים לשוב הביתה בינואר: "חוזרים בפחד גדול, אבל אי אפשר לגור במלון כל כך הרבה זמן. אנחנו גם לא יודעים עד מתי יתנו לנו". סמדר מתכוונת לחזור בדצמבר: "אולי בשבוע הבא. אני לא מפחדת"

"אל תגידי את זה, את עושה לי עין הרע!" עונה לה יפה, "בבקשה אל תכתוב את השם שלי, אני מפחדת שמשהו ישתבש".

עליזה חפצדי ובן זוגה מנשה מתכננים לשוב הביתה בינואר. "נראה איך הפסקת האש מתקדמת", היא אומרת. יש להם ארבעה ילדים. הצעיר, חייל בסדיר, יחזור איתם. השאר גרים בירושלים ובחריש עם משפחות משלהם ולא מתכוונים לחזור. "הילדים שלהם במסגרות, הם עובדים, לא בטוח שיחזרו בכלל", היא אומרת.

"אנחנו חוזרים בפחד גדול. חזבאללה כבר עכשיו לא מקיים את ההסכם. עוד מעט הם יגיעו לגבול".

מנשה חפצדי, תושב קריית שמונה, במלון קיסר בטבריה בו הוא מתגורר בזמן המלחמה, דצמבר 2024 (צילום: תני גולדשטיין)
מנשה חפצדי, תושב קריית שמונה, במלון קיסר בטבריה, דצמבר 2024 (צילום: תני גולדשטיין)

ובכל זאת אתם חוזרים. למה?
"החיים שלנו כאן בתוהו ובוהו. אי אפשר לגור במלון כל כך הרבה זמן, ואנחנו לא רוצים בגילנו לחזור להתגלגל בין דירות שכורות. אנחנו גם לא יודעים עד מתי יתנו לנו להישאר במלון. מדברים על סוף דצמבר, סוף ינואר, סוף יוני. די, נחזור הביתה וזהו. למעשה, מכריחים אותנו לחזור. וגם, עם כל הפחד, התגעגענו לבית שלנו".

סמדר, ספרית מקריית שמונה, ששוהה גם היא במלון בטבריה ומתכוונת לחזור הביתה בדצמבר, "אולי כבר בשבוע הבא". סמדר הפסיקה לעבוד מתחילת המלחמה: "הייתי כבר לקראת פנסיה, אז פרשתי". בן זוגה המשיך לעבוד ולגור בקריית שמונה. את סופי השבוע הם עשו יחד בביתם בצפון לאורך כל המלחמה. "אי אפשר לחיות ככה, אני אחזור אליו הביתה וזהו", היא אומרת.

"המצב נורא. אני סומכת על נתניהו ועל איך שהוא מנהל את המלחמה. תאר לך שלפיד ובנט היו עכשיו בשלטון, מה היה קורה? אבל המצב רע. אין ביטחון"

ילדיה ונכדיה של סמדר גרים עם משפחותיהם בדירות שכורות בצפת וטבריה. "הם לא חוזרים", היא אומרת, "אני לא מאמינה בהפסקת האש הזאת, זה חרטה ברטה. חזבאללה כל יום מתקרבים לגדר. מי יעצור אותם? צבא לבנון? אם היו עושים הפסקת אש כמו שבגין עשה, עם צה"ל שלנו בלבנון עד הליטני, זה היה משהו אחר, אפשר היה לחזור בלי פחד".

בסוף מלחמת לבנון הראשונה צה"ל נשאר בדרום לבנון 18 שנה וחיילים המשיכו להיהרג. זה הפתרון בעינייך?
"לא יודעת. חיילים ממשיכים להיהרג, החטופים ממשיכים למות. המצב נורא. אני סומכת על נתניהו ועל איך שהוא מנהל את המלחמה. תאר לך שלפיד ובנט היו עכשיו בשלטון, מה היה קורה? אבל המצב רע. אין ביטחון".

שריפה גדולה שנגרמה מרקטות שנורו מלבנון, קריית שמונה, 3 ביוני 2024 (צילום: אייל מרגולין/פלאש90)
שרפה בקריית שמונה בעקבות פגיעת רקטה מלבנון, 3 ביוני 2024 (צילום: אייל מרגולין/פלאש90)

ובכל זאת, את חוזרת.
"על עצמי אני לא מפחדת. אבל על הילדים והנכדים כן. לא אסכים שיחזרו".

כרבע מתושבי קריית שמונה עדיין גרים בבתי המלון, רובם הגדול בני 50 ומעלה וכבר אינם מגדלים ילדים בביתם. גורמים בעירייה מדווחים כי כמה מאות מהם כבר נמצאים בתהליך חזרה לעיר, ומעריכים כי רובם יחזרו בחודשיים הקרובים. ואולם, לדבריהם, אין אפילו משפחה אחת עם ילדים שהביעה עניין בחזרה לעיר בזמן הקרוב. מה גם שחלק מבתי הספר בעיר ניזוקו, ולא ברור מתי יתוקנו.

"זה הבית שלנו, לא מסוגלת אפילו לחפש דירה במקום אחר"

בקיבוצי האזור האווירה אופטימית יותר. חלק ניכר מתושבי הקיבוצים החלו לחזור כבר בקיץ, ככל שהירי מלבנון התפשט דרומה וטשטש את ההבדל בין האזורים ה"מסוכנים" וה"בטוחים". אחרים החלו להיערך לחזור עם הכרזת הפסקת האש. שלא כמו בקריית שמונה, יש ביניהם גם משפחות עם ילדים, אף כי מעטות.

"המבחן יהיה ברצון וביכולת של הממשלה לאכוף את ההסכם כלשונו, ולייצר תוכנית כלכלית שתבטיח שיקום, צמיחה ופיתוח. אם שני אלה יקרו, רוב גדול של תושבי הצפון יחזור הרבה יותר מהר ממה שחושבים"

ראש המועצה האזורית גליל עליון גיורא זלץ הביע תמיכה בהפסקת האש, והצהיר אתמול: "המצב כאן בטוח ממה שהיה 50 שנה. בממוצע גס, כ־30% אצלנו במועצה כבר חזרו הביתה. המבחן יהיה ברצון וביכולת של הממשלה לאכוף את ההסכם כלשונו, ולייצר תוכנית כלכלית שתבטיח שיקום, צמיחה ופיתוח. אם שני אלה יקרו, רוב גדול של תושבי הצפון יחזור הרבה יותר מהר ממה שחושבים".

זלץ הצהיר בעבר כי הוא אינו קורא לתושבים לחזור או לא לחזור, וכי מדובר בהחלטה שלהם בלבד. במועצה הבהירו כי זאת הייתה כוונתו גם בדברים שאמר השבוע, והדגישו: "אנחנו מכינים את כל התשתית למי שבוחרים לחזור, זה התפקיד שלנו".

בניין בקריית שמונה שנפגע מטיל של חזבאללה, 11 בפברואר 2024 (צילום: דוד כהן/פלאש90)
בניין בקריית שמונה שנפגע מטיל של חזבאללה, 11 בפברואר 2024 (צילום: דוד כהן/פלאש90)

בקיבוץ יראון שבהרי נפתלי, צמוד לגבול לבנון, התושבים עדיין לא החלו לחזור, אך הם נערכים לכך. רוב הבתים ומבני הציבור בקיבוץ מוזנחים ולא ראויים למגורים, גם אלה שלא נפגעו מהירי, וחברי הקיבוץ עסוקים בניקוי ובתיקון שלהם.

ההערכה ביראון היא שחלק ניכר מהדור המבוגר – בני 55 ומעלה – יחזור בשבועות הקרובים, לאחר שמבני הציבור, כולל המרפאה המקומית, יוכשרו לפעילות. חזרת הצעירים בעלי המשפחות תלויה בפתיחה מחדש של בתי הספר והגנים באזור, אך פתיחתם מותנית בכך שיהיו מספיק משפחות עם ילדים שיבקשו לחזור, כך שלא ברור אם ומתי זה יקרה.

ההערכה ביראון היא שחלק ניכר מהדור המבוגר – בני 55 ומעלה – יחזור בשבועות הקרובים, לאחר שמבני הציבור, כולל המרפאה המקומית, יוכשרו לפעילות

בקיבוץ הגושרים בעמק החולה חיו לפני המלחמה כ־1,350 תושבים. כ־200 מהם נשארו בקיבוץ לאורך כל המלחמה, רובם ככולם עובדים במוסדות הקיבוץ ובחקלאות, חסרי ילדים או הרחק מילדיהם. השאר התפנו, רובם עצמאית. כ־400 מהם פונו לבתי מלון, אך התפזרו מאז לקיבוצים אחרים ולדירות שכורות ברחבי הארץ ובחו"ל. כ־100 חזרו לקיבוץ בקיץ.

הקיבוץ ספג מטחי רקטות עזים של חזבאללה ופגיעות ישירות. אחד מחברי הקיבוץ, ניר פופקו, נהרג בסוף יולי מרסיסים שעפו ליד ביתו בשל פגיעת רקטה. פופקו, בן 28, החליט לחזור לקיבוץ זמן קצר לפני כן. לאחר האסון, חלק מהתושבים שתכננו לחזור דחו את חזרתם. אבל בשבועות האחרונים שוב החלו תושבים לחזור, עוד לפני הכרזת הפסקת האש.

שביל חדש בקיבוץ הגושרים שנסלל בזמן המלחמה (צילום: תני גולדשטיין)
שביל  הליכה חדש בקיבוץ הגושרים שנסלל בזמן המלחמה (צילום: תני גולדשטיין)

חברי קיבוץ ניצלו את זמן המלחמה לביצוע עבודות פיתוח: נסללו שבילי הליכה חדשים ונבנו תשתיות למרכז עסקים חדש. עם זאת, רוב המבנים בקיבוץ מוזנחים, כולל המרפאה, ובימים אלה נעשות עבודות להתקינן מחדש למגורים.

"בסוף השבוע באו המון־המון חברים לראות את הבתים, לבקר בהם, להתחיל לתכנן תיקונים וניקיונות", אומרת רוית בן עמי, חברת הקיבוץ ועובדת סוציאלית במועצת גליל עליון.

"בסוף שבוע באו המון־המון חברים לראות את הבתים, לבקר בהם, להתחיל לתכנן תיקונים וניקיונות. לרוב אלה שחוזרים עכשיו אין ילדים בגיל בית ספר. אבל יש לי חברות עם ילדים בבתי ספר שחוזרות בימים אלה"

בן עמי, בן זוגה יריב ושלושת ילדיהם חזרו לקיבוץ לאחרונה. יריב הוא חקלאי, ושניהם המשיכו להגיע לעבודתם בקיבוץ מדי יום מהמלונות והאכסניות שבהם ישנו עם ילדיהם. הילדים לומדים כעת ביישובים שלא פונו בדרום עמק החולה.

לדבריה, "מאז ההסלמה, כשהרבה מקומות בצפון, שלא פונו, עברו ללמוד בזום, אנשים התחילו להגיד לעצמם שגם כאן וגם שם אין כרגע חיים נורמליים, וכאן זה הבית. לרוב אלה שחוזרים עכשיו אין ילדים בגיל בית ספר. אבל יש לי חברות עם ילדים בבתי ספר שחוזרות בימים אלה.

רוית בן עמי, עובדת סוציאלית במועצת גליל עליון ותושבת קיבוץ הגושרים אחרי שחזרה עם משפחתה לקיבוץ, 1 בדצמבר 2024 (צילום: תני גולדשטיין)
רוית בן עמי, עובדת סוציאלית במועצת גליל עליון ותושבת קיבוץ הגושרים, 1 בדצמבר 2024 (צילום: תני גולדשטיין)

"אני לא מפחדת, יש איום על כל המדינה. אנחנו מדינה קטנה ומוקפת אויבים, והרבה מקומות בארץ נמצאים קרוב לגבולות מסוכנים. הייתי נגד הפינוי, הרגשתי כאילו זורקים אותנו מהבית. הכוחות הגיעו לגבול ומנעו את הסכנה האמיתית – פשיטה של כוח רדואן. אז למה לפנות? אבל אני כאן בדעת מיעוט. הרבה ברחו מתוך פחד ופוחדים לחזור".

אם לא היו מכריזים על פינוי, חברייך שמפחדים היו נאלצים להישאר כאן, או להתפנות על חשבונם. זה מה שהיה צריך לעשות?
"אני לא אגיד דבר כזה, ואני מבינה אנשים עם רגשות ומחשבות משלהם. אבל כמי שנשארה לעבוד כאן, המסר שלי לחבריי ולכל התושבים באזור זה: אנחנו נשארים וממשיכים לשמור על הקיבוץ והאזור היפה הזה, כי זה הבית שלנו".

"אני לא מפחדת. יש איום על כל המדינה. הייתי נגד הפינוי, הרגשתי כאילו זורקים אותנו מהבית. אבל אני כאן בדעת מיעוט. הרבה ברחו מתוך פחד ופוחדים לחזור"

יריב בן עמי גדל במטולה, והוא בן דודו של עומר ויינשטיין, שנהרג לפני חודש מפגיעה ישירה במטע של משפחתו בעיר בזמן שעבד בו. לדברי רוית: "גרנו במטולה כל מלחמת לבנון השנייה, כשהיה עוד יותר מפחיד מהיום – ולא זזנו משם. היינו במטולה אתמול. נורא שם. אבל אחרי שישקמו את הבתים המשפחה של יריב תחזור, ולא רק היא".

מקור הפרנסה העיקרי של קיבוץ הגושרים הוא תיירות. התיירים יחזרו?
"התיירים הישראלים? בוודאי. הם כבר מתחילים לחזור. אבל תראה, אנחנו לא חזרנו בשביל הפרנסה. יכולנו למצוא עבודה ודירה במקום אחר. אבל אפילו לא התחלנו לחפש. לא הייתי מסוגלת, פיזית, להתחיל לחפש דירה. אי אפשר להיות עקורים משורש. הבסיס הכי בסיסי של משפחה זה להיות יחד בבית, וכאן הבית".

קיבוץ דפנה, דצמבר 2024 (צילום: תני גולדשטיין)
קיבוץ דפנה, דצמבר 2024 (צילום: תני גולדשטיין)

"הממשלה הפקירה את המקום הזה. אנחנו לא נפקיר אותו"

בקיבוץ דפנה השכן חיו לפני המלחמה כאלף תושבים. כ־200 מהם נשארו בקיבוץ לאורך כל המלחמה. כמה עשרות תושבים חזרו לקיבוץ במהלך המלחמה. כ־200 תושבים היו שוכרי דירות, רובם סטודנטים במכללת תל חי, שעזבו עם פרוץ המלחמה ויחזרו, אם בכלל, כשהמכללה תחזור לפעול. השאר החלו לשקול את המשך דרכם מאז הפסקת האש.

לדברי יו"ר הקיבוץ, חיים קמין: "בשבוע שעבר התחילה תנועה ערה של חזרה לקיבוץ. יש בערך 300 אנשים בשכבת הגיל המבוגרת, 55–80, ובערך חצי מאתנו מתארגנים לחזרה ויחזרו תוך שבוע–שבועיים. כ־500 אנשים, הצעירים יותר, יחכו לראות מה קורה עם בתי הספר.

"אני לא פוחד ולא פחדתי מחדירת כוח רדואן. זאת הייתה סכנה גדולה כשלא ידענו עליה, אבל מאז אוקטובר אנחנו ערוכים לה. אני מאלה שחושבים שהפסקת האש תחזיק. אני מאמין גם שהרוב הגדול של התושבים יחזרו"

קמין הוא מנכ"ל מפעל "קירור גליל" בקריית שמונה וחבר בכיתת הכוננות של דפנה, כך שהוא ממילא נשאר בעמק החולה לאורך כל המלחמה. אשתו ובנו, תלמיד י"ב, התפנו לכפר הנופש "דריה" לחוף הכינרת, ויחזרו לקיבוץ בשבוע הבא. לדבריו: "היא לא רצתה לחזור עד עכשיו – אין לנו ממ"ד בבית, כמו בכל הבתים הישנים בדפנה (רק בהרחבה יש ממ"דים) והאיום של טילי הנ"ט היה מלחיץ".

כיום אתם כבר לא מפחדים?
"אני לא פוחד ולא פחדתי מהאיום של חדירת כוח רדואן. זאת הייתה סכנה גדולה כשלא ידענו עליה, אבל מאז אוקטובר אנחנו ערוכים לה, ולכן אני לא מאמין שהיא תהיה. אני מאלה שחושבים שהפסקת האש תחזיק. אני מאמין גם שרוב גדול של התושבים יחזרו, אבל זה עשוי לקחת זמן".

חיים קמין, מזכיר קיבוץ דפנה ומנכ"ל מפעל "קירור גליל" בקריית שמונה, ליד מזכירות הקיבוץ, 1 בדצמבר 2024 (צילום: תני גולדשטיין)
חיים קמין, יו"ר קיבוץ דפנה ומנכ"ל מפעל "קירור גליל" בקריית שמונה, ליד מזכירות הקיבוץ, 1 בדצמבר 2024 (צילום: תני גולדשטיין)

אורית ובארי פראג, חברים ותיקים בדפנה, חזרו לקיבוץ ביוני. בנם הצעיר, ארבל, ובת זוגו לי, שאין להם ילדים, חזרו איתם אחרי שארבל סיים סבב מילואים ארוך שני בעזה. הבן הבוגר יותם ואשתו נועה, שהתפנו לקיבוץ עין חרוד, לא חזרו לדפנה ולא מתכננים לחזור בקרוב. בן נוסף, תימור, היגר ליוון והתחתן שם.

בארי הוא מרצה לאנגלית בתל חי, ואורית, עיתונאית לשעבר, היא מרצה לספרות, ושניהם עובדים מהבית. הצימר בחצר ביתם, שבו שהו אורחים עד שבעה באוקטובר אשתקד, ריק מאז, כך שלבני הזוג אין צורך לשהות בקיבוץ, ובכל זאת הם החליטו לחזור עוד לפני הפסקת האש.

"מאז שבעה באוקטובר ראיתי איך הקיבוצים מתמודדים, כקהילה, וכמה צורת החיים הזאת טובה. מצד שני, נכחתי לדעת שיש איום על עצם הקיום שלנו ליד הגבול. המדינה מתעלמת מהאיום הזה. הופקרנו"

לדברי אורית: "חזרתי מתוך אמונה בצורת החיים הקיבוצית. אנחנו שוכרים דירה בקיבוץ גבע, ושם אנחנו נמצאים בסופי השבוע עם הנכדים שלנו, כדי שהם לא יצטרכו לבוא לכאן, כך שאין לנו סיבה 'רציונלית' להיות כאן, אבל אנחנו רוצים.

"אני בת למייסדי דפנה, אבל עד שבעה באוקטובר לא חייתי כל כך את החיבור העמוק, הערכי, לתנועה הקיבוצית. מאז, ראיתי איך הקיבוצים מתמודדים, כקהילה, ראיתי כמה צורת החיים הזאת טובה ונכונה למי שבוחר לחיות בה. מצד שני, נכחתי לדעת שיש איום עלינו, על עצם הקיום של יישובים חילוניים ליד הגבול – והמדינה מתעלמת מהאיום הזה. הופקרנו.

אורית פרג, מרצה לספרות וחברת קיבוץ דפנה שחזרה לקיבוץ ביוני 2024, ליד ביתה בקיבוץ, 1 בדצמבר 2024 (צילום: תני גולדשטיין)
אורית פראג, מרצה לספרות וחברת קיבוץ דפנה שחזרה לקיבוץ ביוני 2024, 1 בדצמבר 2024 (צילום: תני גולדשטיין)

"אני מסייגת את זה: הצבא, למרות הכול, לא מפקיר אותנו. הוא כאן, החיילים מגנים עלינו בגופם, פיקוד העורף דואג לנו. מס רכוש לא הפקיר, יש אנשים שכבר קיבלו פיצויים. אבל הממשלה הפקירה. הפקירו את החטופים, את העוטף, את הכלכלה, את כולנו. וזה לא שאני מייחסת את זה לאיזו מדיניות זדונית, פשוט נראה לי שבכלל אין מדיניות".

"לזכותם של אלה שלא חוזרים ייאמר – לנו אין ילדים. אם כי אני מאמינה שרוב המשפחות עם הילדים יחזרו. הם מרגישים שזה הבית שלהם. גם הכסף שלהם מושקע כאן. הם לא יכולים ללכת מכאן ולהמשיך לשלם כאן משכנתה"

יש כאלה שלא חוזרים בגלל תחושת ההפקרה. אצלכם זה הפוך? הפקירו, אז אתם כאן דווקא בגלל זה?
"כן, בדיוק. לזכותם של אלה שלא חוזרים ייאמר – לנו אין ילדים. אלה שיש להם ילדים עדיין לא חוזרים, כי הם מפחדים עליהם, כי הם רשומים לבתי ספר, ומצאו עבודה בדרום. אם כי אני מאמינה שרוב המשפחות עם הילדים יחזרו.

"גם הם מרגישים שזה הבית שלנו; וגם מסיבה כלכלית – הכסף שלהם מושקע כאן ל־30 שנה, הם לא יכולים ללכת למקום אחר ולהמשיך לשלם כאן משכנתה. אבל כן, אנחנו כאן בתור אמירה: הממשלה הפקירה את המקום הזה, אבל אנחנו לא נפקיר אותו".

"הבית שנפל". ציור של נועה שרף, תושבת קיבוץ דפנה שפונתה לעין חרוד, העוסק בחוויית הפינוי אצל ילדים, 2024 (צילום: ציור: נועה שרף, צילום: באדיבות אורית פרג ונועה שרף)
"הבית שנפל". ציור של נועה שרף, תושבת קיבוץ דפנה שפונתה לעין חרוד, העוסק בחוויית הפינוי אצל ילדים, 2024 (צילום: ציור: נועה שרף, באדיבות אורית פרג ונועה שרף)
עוד 2,042 מילים
סגירה