בישראל חיים כיום למעלה מ-13 אלף יתומי צה"ל ומערכת הביטחון, 93% מהם בני 21 ומעלה, שהחוק הקיים מתעלם לחלוטין מהם ומצרכיהם.

החקיקה הנוכחית מכירה ביתומי צה"ל רק עד גיל 21, כאילו האובדן והכאב נעלמים עם ההגעה לבגרות. מצב זה מוביל לכך שיתומים בוגרים נותרים ללא סיוע רגשי, כלכלי וחברתי, למרות שהטראומה מלווה אותם לאורך כל חייהם.

החקיקה הנוכחית מכירה ביתומי צה"ל רק עד גיל 21, כאילו האובדן והכאב נעלמים עם ההגעה לבגרות. זה מוביל לכך שיתומים בוגרים נותרים ללא סיוע רגשי, כלכלי וחברתי, למרות שהטראומה מלווה אותם כל חייהם

מאז השבעה באוקטובר, כ-50 יתומים חדשים לא הוכרו כיתומי צה"ל מפאת גילם, והופקרו לגורלם.

מדובר במציאות בלתי נתפסת של אפליה. בעוד הורים שכולים זוכים להכרה ולתמיכה למשך כל חייהם, יתומי צה"ל "מאבדים" את מעמדם החוקי בגיל 21, כאילו האובדן הכבד שלהם הפך חסר משמעות.

בימים בהם ההורים תומכים בילדיהם במשך שנים, היתומים נותרו ללא אב וללא תמיכה, מופקרים לגורלם על ידי המדינה בעבורה נלחם אביהם ולמענה הקריב את חייו. המציאות הזו מקשה על רבים מהיתומים להשתקם, רבים מהם מתקשים להתפרנס או להקים משפחה.

לאורך השנים, כולל בעת האחרונה נעשו ניסיונות לשנות את החקיקה, כולם נבלמו על ידי משרד האוצר. כל פעם הובאו עוד הערות ועוד הסתייגויות, תוך עצימת העיניים וערלות הלב אל מול היתומים וגורלם.

גם מסקנות הוועדה בראשות שופט בית המשפט העליון לשעבר אליקים רובינשטיין, שהוקמה כדי להציע מענים – לא מספיקות, שכן הן מבקשות להאריך את הגיל למתן קצבה עד לגיל 30, וכך גם המלצות משרד הביטחון להאריך את מתן הקצבה עד לגיל 40.

רובם המוחלט של היתומים הללו, שאבותיהם נהרגו בששת הימים, יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה, חצו כבר את גיל 40 ללא כל תמיכה מהמדינה. המעט שהמדינה יכולה לעשות עבורם היום זה לאפשר להם לזכות בשנות חייהם המאוחרות מהקצבה שנשללה מהם עד כה.

בימים בהם הורים תומכים בילדיהם במשך שנים, היתומים נותרו ללא אב וללא תמיכה, מופקרים לגורלם על ידי המדינה, שלמענה נלחם אביהם והקריב את חייו. מציאות זו מקשה על יתומים רבים להשתקם

מי שאביו הצעיר נפל בקרב – לא רק שלא זכה לתמיכתו לאורך השנים, הוא גם לא יזכה לירושה, שכן הרוב הגדול של ההרוגים היו רק בתחילת הקריירה שלהם. לעיתים קרובות מדיי, היעדרו של האב מהווה גם זרז לנישולם של ילדיו מצוואת הסבא והסבתא. אל מול מציאות זו, לצד הקצבה, מתן מענקים שיסייעו לאותם יתומים גם בגילאי 40, 50 ואפילו 60, יהיה משום תיקון קטן של עוול גדול.

האפליה לא נגמרת ביתומים. מסתבר, כי על פי ממשלת ישראל יש גם מדרג בין האלמנות. אלמנות של אנשי קבע בפנסיה תקציבית סובלות מקיזוז מלא של קצבת הפנסיה מהתגמולים החודשיים. לעומתן, לאלמנות של אנשי קבע בפנסיה צוברת לא מתבצע קיזוז כלל ואלמנות אנשי מילואים חוות קיזוז חלקי (50 אגורות לכל שקל פנסיה) אם התאלמנו אחרי שנת 2000, כשמהאלמנות המבוגרות נלקחה הפנסיה כולה בעבור מענק שלא מגיע אפילו למשכורת ממוצעת.

למה? ככה! כי הביורוקרטיה והחיסכון ניצחו את ההיגיון וההוגנות ויצרו מעמד של אלמנות שוות יותר וכאלו ששוות פחות ונענשות על כך בסכומים הנעים בין 4000 ל-8000 ₪ בחודש.

מעט צדק ייעשה כשהמדינה תבטיח כי המינימום שניתן לאלמנה הוא המשכורת הממוצעת במשק, גם אם במקרים רבים סביר כי אם הבעל היה עדיין בחיים, משכורתו הייתה גבוהה בהרבה.

אני בטוחה ששר האוצר בצלאל סמוטריץ' רגיש למצבם של יתומי ואלמנות צה"ל. אחרי שנים של עיכובים ומריחת זמן, טוב יעשה השר סמוטריץ' אם יעמיד את פקידיו במקומם. טוב יעשה אם יורה לפקידיו לתמוך בהצעות החוק הקיימות ובהרחבתן גם ליתומים המבוגרים, במקביל לביטול הקיזוז בגמלאות הפנסיה של חלק מהאלמנות והבטחה שכל אלמנה תזכה לקצבה בגובה של לפחות המשכורת הממוצעת במשק, ללא קשר למועד נפילת בעלה, או לסוג הפנסיה שהייתה לו.

האפליה לא נגמרת ביתומים. מסתבר, כי על פי ממשלת ישראל יש גם מדרג בין האלמנות. אלמנות של אנשי קבע בפנסיה תקציבית סובלות מקיזוז מלא של קצבת הפנסיה מהתגמולים החודשיים

יותר מדי זמן עבר, עוול גדול מדי נעשה. הגיע הזמן לשנות זאת.

אורלי זוהר, שכלה בגיל 33 את בעלה רס"ן אמיר זוהר ז"ל שנפל בנובמבר 2000 בלחימה במבואות יריחו. זוהר, אם לשלושה יתומי צה"ל, היא פסיכותרפיסטית במקצועה, נאבקת למען זכויותיהם של יתומים ואלמנות שאיבדו את היקרים להם במסגרת שירותם הצבאי.