כבר היינו בסרט הזה. פעולות עוינות נגד יהודים התרחשו בארצנו לאורך 150 השנים האחרונות, מהעלייה הראשונה ועד ימינו אנו. מטרתן הייתה תמיד אחת: למנוע מהעם היהודי לחיות בארצו באופן חופשי ובטוח. נדמה שנגזר עלינו לחיות על החרב, בלי להגיע לנחלה ולמנוחה.

לא ארבעים שנה, אפילו רק ארבע שנים של שקט כבר הפכו לחלום נדיר. בכל אירוע, בכל תקיפה, ספגנו פגיעות כואבות, שילמנו בחיי רבים כדי שנוכל להמשיך לחיות כאן בבטחה. אבות הקריבו את ביטחונם האישי ואף מסרו את נפשם למען כך.

לא 40 שנה, אפילו רק 4 שנות שקט הפכו לחלום נדיר. בכל אירוע ותקיפה, ספגנו פגיעות כואבות, שילמנו בחיי רבים כדי להמשיך לחיות כאן בבטחה. אבות הקריבו את ביטחונם האישי ואף מסרו את נפשם למען כך

וזה לא נעצר בהם – גם המשפחות נפגעו, גם הילדים נאלצו לשאת את המשא הכבד של האובדן והאימה, שהתחדדו בחייהם הבוגרים. ילדים תמימים ומשפחות שלמות נאלצו לשאת את הטראומות מאובדן או פציעה חמורה של בן משפחה, שהקריב למענם. אב, בן, אח. רבים מהם יישאו את הצלקת לעד.

כשם שצולק אבי שלי עד יומו האחרון.

שורשיה של משפחתי נטועים בארצנו מאז סוף המאה ה-19. סבי נולד ביפו, הקים משפחה (ואף יותר מאחת) בטבריה, שם נולד גם אבי – והיה פעיל במחתרת שהביאה מעפילים ארצה במסלול מסוכן שעבר מלבנון לארץ ישראל.

באפריל 1944 נפל סבא למארב שהכינו לו "שותפיו" הערבים, והוא נפצע באורח אנוש. כמה ימים לאחר מכן נפטר מפצעיו הקשים בביתו שבטבריה. הצער, ההלם והעצב היו אדירים – הוא היה המפרנס העיקרי, עמוד התווך של המשפחה. האובדן הזה הכביד על סבתי שנותרה לבדה עם הילדים.

אבי, שהיה אז רק בן שבע, נשלח לבית היתומים דיסקין בירושלים. המקום היה סגפני, נוקשה, ושיטות החינוך בו – אכזריות. במשך שנים נמנע אבי מלדבר על חוויותיו שם. אפשר רק לדמיין את הכאב העצום שחש, והפצע נותר עמוק וליווה אותו כל חייו.

ילדים תמימים ומשפחות שלמות נאלצו לשאת את הטראומות מאובדן או פציעה חמורה של בן משפחה, שהקריב למענם. אב, בן, אח. רבים מהם יישאו את הצלקת לעד. כשם שצולק אבי שלי עד יומו האחרון

כמעט 80 שנים קדימה, שוב אנו מאבדים את תחושת הביטחון האישי והלאומי, כאילו לא הקמנו מדינה ריבונית שלה צבא חזק. מתקפת המחבלים הרצחנית ב-7 באוקטובר גבתה מחיר כבד: משפחות שלמות נטבחו, ילדים איבדו את הוריהם, את אחיהם ואת כל מה שיקר להם. גיל תעסה מנתיב העשרה, למשל, קפץ על רימון כדי להציל את ילדיו, אך שילם על כך בחייו. ומה המחיר שישלמו אלו שנותרו?

ההיסטוריה פתאום חוזרת ומכה בעוצמה שאי אפשר לתפוס. הרי הסיפורים הללו אמורים היו להישאר בספרי ההיסטוריה. כל הקשיים, האובדן והמלחמות – היו צריכים להוביל אותנו למקום של ביטחון ושל שקט. נדמה שהעבר שב לרדוף אותנו, פורץ אל תוך חיינו וביתנו ושוב אנו עומדים מול מציאות אכזרית, מול איום על הבית והמשפחה. על עצם קיומנו כאן.

ובכל זאת, מתוך ההרס והכאב העצום, בוקעת תקווה חדשה. כמו עץ עתיק ששורשיו נטועים עמוק באדמה, גם אנחנו מתעקשים לצמוח שוב.

אני כאן – דור שלישי למשפחה שנפגעה ונאבקה על חייה בארץ הזו עוד לפני שהייתה למדינה, וכבר העמדתי דור שלישי, שממשיך את המורשת ושוב נלחם על הבית. כל מה שסבי חלם עליו, מה שאבי נשא בליבו גם מתוך החושך והניכור – חי ופועם היום בי ובבני, שנלחם כעת במלחמת חרבות הברזל.

אנחנו נושאים אתנו את הזיכרונות, את הסיפורים ואת הכוח לבחור – לא להישבר אלא להמשיך. הדורות מתחלפים, כל אחד מוסיף את דרכו, את קולו, את חלומותיו – ולמרות כל הקשיים אנחנו נבנה את חיינו כאן מחדש, כמו תמיד, בשקט, בהתמדה ובאמונה בעתיד.

נדמה שהעבר שב לרדוף אותנו, פורץ אל תוך חיינו וביתנו ושוב אנו עומדים מול מציאות אכזרית, מול איום על הבית והמשפחה. על עצם קיומנו כאן. ובכל זאת, מתוך ההרס והכאב העצום, בוקעת תקווה חדשה

לנו יש את הזיכרון, ואת היכולת לבחור לעמוד איתן, להילחם, ולהמשיך. היינו כאן קודם, נלחמנו, ובנינו מחדש. אנחנו נישאר כאן, נבנה ונחדש, כי זה ככה זה אתנו. אנחנו כאן כדי להישאר.

ורד אטרי היא יועצת ארגונית ומרצה, מחברת הספר "הוא לא הביט לאחור" (קינמון) המגולל את סיפור סבה, שהקריב את חייו למען יישוב המדינה. https://vered-atari.co.il/.