סוריה מכונה "הלב הפועם של הערביות", ומכאן המשמעות המיוחדת של ההתפתחויות בה. כאשר סוריה הייתה שייכת לשמאל הלאומני הפאן-ערבי, כל תנועות השמאל הפאן-ערביות שגשגו – כמו למשל אש"ף, החזית העממית, החזית הדמוקרטית ודומותיהן.
כאשר השלטון של הבעת' נחלש – גם התנועות האלה, בכל מרחב הלבנט, דעכו לטובת האסלאם הפוליטי. כמו שראינו בישראל – תנועת בל"ד, אשר בימי הזוהר של השמאל הלאומני הייתה נותנת הטון בציבוריות הערבית בישראל, היום לא עוברת את אחוז החסימה.
ישראל לא הבינה את הדבר הזה בימי המרד נגד בשאר אסד. צבא סוריה החופשי, הצד הסוני של צבא סוריה, שהיה הכוח המוביל במלחמה נגד אסד, ביקש את קרבתה של ישראל, אבל ישראל נשארה אדישה ולא תפסה את היד המושטת.
תארו לעצמכם מה היה קורה אילו צבא סוריה החופשי, הפרו-ישראלי, היה היום בשלטון בדמשק, מה יכול היה להיות מעמדה של ישראל היום. זה היה משפיע לא רק על סוריה, אלא בוודאות על לבנון, ועל המזרח התיכון כולו.
צבא סוריה החופשי, הצד הסוני של צבא סוריה, שהיה הכוח המוביל במרד באסד, ביקש את קרבת ישראל, אך ישראל נשארה אדישה ולא תפסה את היד המושטת. תארו לכם שהצבא הפרו-ישראלי היה היום בשלטון בדמשק
אבו מוחמד אל-ג'ולאני היה שחקן, אולי לא זניח, אבל בשולי המאבק בתוך סוריה, הרחק אחרי המדינה האסלאמית. רק התמיכה המסיבית בו מצד טורקיה וקטאר הפכו אותו לדמות הבולטת כיום בזירה הסורית, ואפילו האזורית.
אבל במקום את צבא סוריה החופשי קיבלנו את ג'ולאני – ואת טורקיה.
חוץ מסיוע באימונים צבאיים באחת ממדינות מזרח אירופה, צבא סוריה החופשי ביקש מאיתנו גם תחנת שידור שתתחרה באל-ג'זירה, תביא לידי ביטוי את מה שקורה בסוריה המדממת, ותפיץ בעולם את זוועות המשטר.
תארו לעצמכם היום תחנה אזורית, ואולי עולמית, המנטרלת את שידורי ההסתה של אל-ג'זירה, ומפנה את הזרקור אל פושעי המלחמה האמיתיים.
אבל, כל זה בבחינת חלב שנשפך. עכשיו צריך להביט קדימה, והשאלה הגדולה היא כמובן לאן מועדות פניה של סוריה החדשה, ומה מידת האיום הנשקפת מסוריה לנו, ולאזור.
הסכנה הברורה והמיידית היא כינון משטר דמוי טליבאן בלב הפועם של הערביות, שיהווה מקור השראה לשכנותיה של סוריה כמו ירדן ולבנון, וכמובן מצרים, שבה עדיין רוחשת מחתרת האחים המוסלמים, אל-גמאעאת אל-אסלאמיה, מצוידת בנשק מלוב של מועמר קדאפי.
כאשר ג'ולאני נפרד מאבו בכר אל-בגדאדי, הוא לקח את סגנו של אוסאמה בן לאדן, איימן זוואהירי, כמקור הסמכות הדתית שלו. זוואהירי היה איש האחים של מצרים, והמצרים שמו לב כי ג'ולאני מינה כמה מן הגולים אנשי הגמאעאת המצרים לתפקידים במנהל שלו.
הסכנה הברורה והמיידית היא כינון משטר דמוי טליבאן בלב הפועם של הערביות, שיהווה מקור השראה לשכנותיה של סוריה כמו ירדן ולבנון, וכמובן מצרים, שבה עדיין רוחשת מחתרת האחים המוסלמים
ג'ולאני חלק על דאע"ש ואל-קאעדה בעניין הג'יהאד העולמי, כי רצה להתרכז רק בסוריה, אבל לא חלק על דאע"ש בתפיסה של השלטת האסלאם על המדינה. כאשר התראיין למערב, ג'ולאני לא ענה על השאלות שעסקו בשאלה: האם סוריה תנהיג משטר דמוקרטי, ואם תשמור על זכויות האישה. כלומר: האם סוריה תהיה בעלת משטר תיאוקרטי ומדיר נשים.
הוא אמר שיתחיל בבניית סוריה החדשה אחרי שמיליוני הפליטים יחזרו לסוריה. אבל הם לא חוזרים. הם מבינים שמי שבא במקום אסד לא ממש עונה על מאווייהם, ולא ממש יש להם לאן לחזור.
ההמתנה עד שהפליטים יחזרו פירושה שהוא ייצב את משטר המפלגה, כמו הטליבאן, ולא יהיו שום תיקונים לכיוון ממלכתיות סורית לא מפלגתית, בניגוד לרושם הדברים שג'ולאני מפריח במערב.
על שלטון המפלגה שצפוי לשרור בסוריה אפשר גם ללמוד מכך, שכל המינויים עד כה הם מאנשי ג'ולאני, או אישים המקורבים לטורקיה. לעומתם, אישים חילונים, כולל אנשי צבא סוריה החופשי שהודיעו כי הם מוכנים להשתלב בממשל החדש – לא קיבלו שום זימון.
אם באמת ג'ולאני מוביל בתחכום למשטר המפלגה האחת, הרי מצפה לו התנגדות מלמטה מן הסורים, שאומנם סבלו קשות מן הרודנות הרצחנית של אסד, אבל הם התחנכו על חילוניות, ולא יהיה מוכנים להחליף אסד חילוני באסד דתי.
אבל, גם המיעוטים הדרוזים והכורדים לא יסכימו לכך, ואולי ירחיקו לכת בדרישה לאוטונומיה, שבוודאות תסורב.
כל המינויים בסוריה עד כה הם מאנשי ג'ולאני, או אישים המקורבים לטורקיה. לעומתם, אישים חילונים, כולל אנשי צבא סוריה החופשי שהודיעו כי הם מוכנים להשתלב בממשל החדש – לא קיבלו שום זימון
בנוסף לכך, דאע"ש האמיתי רואה בג'ולאני אויב, והסיכולים האמריקאיים של מנהיגי דאע"ש מגבירים את החשד בקרבם לשיתוף פעולה של ג'ולאני עם האמריקאים, מה שמגביר את סכנת מעשי הטרור הדאע"שיים בדמשק.
ההשפעה העמוקה של טורקיה בממשל החדש היא מקור לדאגה, בייחוד אחרי שנשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, הודיע כי הוא שם את שחרור ירושלים בראש סדר היום שלו, אבל היא מקור לדאגה לא רק לישראל.
אני לא מציע לקחת את דבריו בקלות ראש, לנוכח המצב הרגיש בהר הבית, שאותו הוא יכול לאמץ לצרכיו. אם מבול אל-אקצא של חמאס נכשל, אולי המבול הטורקי חלילה יכול להביא תוצאות רעות יותר לנו.
אבל גם ירדן יכולה להרגיש מאוימת. ארדואן רוצה לחדש את האימפריה העות'מאנית, ומי שהפילו אותה מתוך האסלאם הייתה המשפחה ההאשמית, היושבת היום ברבת עמון.
וגם סעודיה יכולה לחוש מאוימת. הם בוודאי שמו לב להכרזות הראשונות של אנשי ג'ולאני, כאשר החזירו את המסגד האומיי הגדול לסונה מידי השיעה. הם אמרו כי אחרי שחרור מסגד בני אומייה, הם ישחררו את אל-אקצא, את מכה ואת מסגד הנביא באל-מדינה.
ופה אנו נוגעים בהחלטה האסטרטגית הגדולה של ישראל – עם מי ללכת, עם קטאר או עם סעודיה. מבחינת ישראל, היתרון בקטאר הוא שהיא לא מעלה דרישות לגבי בעיה הפלסטינית, בעוד שסעודיה כן. אבל קטאר, יחד עם טורקיה, מציבות איום חדש המשותף לנו ולעוד מדינות באזור – האיום הטורקי.
מבחינת ישראל, היתרון בקטאר הוא שהיא לא מעלה דרישות לגבי הבעיה הפלסטינית, בעוד שסעודיה כן. אבל קטאר, יחד עם טורקיה, מציבות איום חדש המשותף לנו ולעוד מדינות באזור – האיום הטורקי
יש לשים לב, שאחרי האופטימיות בישראל לעסקת שחרור חטופים קרובה, חלה בסוף השבוע נסיגה, ואי אפשר שלא לקשור אותה בהתפתחויות בסוריה. פורסם כי אבן מחלוקת מרכזית היא הדרישה לשחרר את מרואן ברגותי, ולשחרר אותו לטורקיה.
ארדואן, שממצב עצמו כפטרון החדש של ירושלים, ישמח לקבל את ברגותי, ולהציבו בחזית המאבק לשחרור ירושלים. ההתעקשות על ברגותי היא של קטאר, בעלת בריתה של טורקיה, כי לא נראה לי שמה שנשאר מחמאס עזה באמת מוטרד מגורלו של ברגותי. במבחן הזה קטאר היא אויב זומם ולא בעל ברית. אז האופציה היא סעודיה.
אבל, במאמר מוסגר, אי אפשר לפטור את בנימין נתניהו, בעל בריתה של קטאר, מן האשמה של סיכול מחודש של העסקה, כאשר הוא מסרב מול קטאר הרוצה לשחרר את ברגותי. זאת משום ששחרור ברגותי הצוהל, מול משוחררינו שברי האדם חלילה, יקלקל לו את תמונת הניצחון המוחלט.
בריאיון לארצות הברית אמר נתניהו שלא יסכים לסיים את המלחמה כל עוד חמאס בשלטון. אבל סגירת מעבר רפיח נועדה לשמור את חמאס בשלטון, ולהשאיר את קטאר בתמונת עזה, בלי פתיחת אלטרנטיבה לחמאס מכיוונה של מצרים. אפשר לכנות את נתניהו – המתעתע הלאומי, שקודם כל מתעתע בחסידיו השוטים.
אם נהיה חייבים לשחרר את ברגותי, עדיף לשמור אותו קרוב לבית, כי ברמאללה הוא יקבל אולי ממדים מקומיים, יהיה תחת פיקוח הרשות הפלסטינית ופיקוחנו, ואולי יהיה לזמן קצר מנהיג מקומי – אבל לנוכח התפוררות הרשות, אין סיכוי רב שילכד את כל מחוזותיה המתרופפים של הרשות. בטורקיה, לעומת זאת היא עלול לתפוח לממדים מפלצתיים.
אם כך – עם מצרים, ירדן וסעודיה יש לנו אינטרסים משותפים שהם בבחינת הזדמנות מחודשת להקים את נאט"ו של המזרח התיכון, יחד עם ישראל ומדינות ערב המתונות.
לא רק שטורקיה היא סכנה משותפת, גם החות'ים מתימן מטרידים אותנו ופוגעים פגיעה קשה באילת, בתעלת סואץ ובנמל עקבה, והם איום על סעודיה. יחד עם סעודיה נוכל לבסס את התחליף התימני למשטר החות'ים, ולפעול יחד להדחת השיעים של תימן.
לא רק שטורקיה היא סכנה משותפת לנו ולסעודיה, גם החות'ים מתימן מטרידים אותנו ומהווים איום על סעודיה. יחד עם סעודיה נוכל לבסס את התחליף התימני למשטר החות'ים, ולפעול יחד להדחת השיעים של תימן
בזמנו, סעודיה פרסמה את התוכנית הסעודית, שהתנתה שלום עם ישראל בהקמת מדינה פלסטינית. זה לא קיים יותר. כרגע סעודיה דורשת התקדמות רצינית. מה זה בדיוק? שווה לבדוק.
פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם